פרשת בהעלותך: מה מברכים על בורקס בשר

 הרב יגאל גרוס    

פתיחה

בפרשת השבוע קוראים על כך שביקשו בני ישראל מהקב"ה בשר לאכול, והוא שלח להם שלוים מן הים. מבחינה עקרונית לא הייתה בעיה בבקשת בני ישראל, מכיוון שכפי שכותבת הגמרא במסכת יומא (עה ע"ב), לא היה פשוט לאכול רק את המן: היה אפשר לאכול בדיוק כמה שצריך, כנגד טבע בני האדם לאכול יותר. המן היה נראה אותו דבר, ויש רצון לאכול דברים מגוונים.

הבעיה בבקשת בני ישראל שהובילה לעונש המוות, הייתה בכך שהם ביקשו מתוך טרוניה ורצון להתלונן. בדברי התורה מתי מתו יש סתירה: מצד אחד אומרת התורה שבעוד הבשר בין שיניהם הם מתו (פסוק לג), ומצד שני כתוב שהם יאכלו בשר חודש ימים עד שהבשר יצא מבין שיניהם (פסוק כ'). הגמרא במסכת יומא (שם) עמדה על הסתירה ותירצה, שיש לחלק בין הבינוניים שביקשו בשר לרשעים. הבינוניים מתו מיד ולא סבלו, והרשעים התענו חודש עד שהם מתו מהבשר:

"הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים. הא כיצד? בינונים לאלתר מתו, רשעים – מצטערין והולכין עד חדש ימים."

כפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות (מ ע"ב) על בשר מברכים שהכל, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (רד, א). מה היו בני ישראל מברכים אם היו עושים מהשליו בורקס בשר? בשאלה זו נעסוק השבוע. כפי שנראה השלכה לשאלה זו תהיה איזה פת מוגדרת כפת הבאה כיסנין, ומה דינו של הקובע סעודה על פת זו.

עיקר וטפל

בדרך כלל, כאשר יש מאכל המורכב משני מרכיבים ואחד טפל לשני, מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל. דוגמא לדבר, הגמרא בברכות כותבת (לה ע"ב), שבמידה ואדם אוכל דג מלוח שמונח על קרקר, מברכים על הדג ופוטרים את הקרקר, מכיוון שכל מטרת הקרקר היא להחזיק את הדג. מקרה היוצא מכלל זה הוא, מאכל שמעורב באחד מחמשת מיני הדגן:

גמרא נוספת בברכות (לו ע"ב), מביאה מחלוקת בין רב יהודה לרב כהנא, מה מברכים על דייסא שמעורבת בהרבה דבש. רב יהודה סובר, שמכיוון שרוב התבשיל עשוי מדבש הוא העיקרי, ויש לברך שהכל. רב כהנא חולק וסובר, שמכיוון שיש בעיסה סולת והיא מחמשת מיני דגן, תמיד היא נחשבת עיקרית ויש לברך מזונות, גם אם רוב התבשיל עשוי מדבש, וכך פסקו רב ושמואל:

"חביץ קדרה, וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. רב יהודה אמר: שהכל – סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות – סבר סמידא (= סולת) עיקר. אמר רב יוסף: כוותיה (= כמו) דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות."

אומנם דין זה לא כל כך פשוט. הגמרא לאחר מכן (לט ע"א) מסייגת את הכלל וכותבת, שתבשיל של סלק שמעורב בקמח ברכתו 'אדמה'. בטעם הדבר מנמקת, שמכיוון שהקמח בתבשיל הסלק בא רק לדבק (להחזיק, או לעצב) את התבשיל, ולא בשביל לתת בו טעם או להשביע, הוא לא נחשב העיקרי במאכל, ולכן אין ברכתו של המאכל מזונות, וכך פסק השולחן ערוך (או"ח רח, ב).

לכן לדוגמא, על כיף כף יש לברך שהכל, כי למרות שבתוך השוקולד יש וופל שעשוי מקמח, מטרתו רק ליצור את צורת 'האצבעות' שבשוקולד, והוא חסר כל טעם. לעומת זאת על שניצל יברכו מזונות, מכיוון שהציפוי שעוטף את השניצל מטרתו גם לתת טעם טוב, ולא רק לעצב את השניצל בצורה יפה[1].

פת הבאה בכיסנין

עד כה ראינו, שתבשיל שיש בו קמח שמטרתו לתת טעם או להשביע, ברכתו של התבשיל נגררת בעקבות הקמח וברכתו מזונות. אמנם יש להקשות על כך, הרי גם לחם עשוי מקמח ומים, ומדוע כאשר אוכלים לחם מברכים מזונות, וכאשר אוכלים דייסא עם דבש (או ביסקוויט, קרקר וכדומה) מברכים מזונות? כדי להבין נקודה זו, יש לראות גמרא נוספת:

הגמרא מספרת, שכאשר רב יהודה עשה חתונה לבנו, הביא לחכמים לאכול 'פת הבאה בכיסנין'. כאשר הוא שמע שהם מברכים המוציא תמה עליהם, שהרי על פת הבאה בכיסנין מברכים מזונות. וגם הוא שסבר שיש לברך על פת הבאה בכיסנין המוציא, כוונתו הייתה רק לסיטואציה בה אוכלים שיעור קביעת סעודה ולא לכל מקרה. מה הכוונה פת הבאה בכיסנין? נחלקו הראשונים:

א.. רש"י (ברכות מא ע"ב ד"ה פת הבאה) והרמב"ם (ברכות ג, ט) פירשו, שמדובר במאפה שמעורבים בו הרבה תבלינים בשיעור שגורם לעיסה להיות מתוקה, כמו עוגה. עיסה כזאת כבר אינה נחשבת לחם, ומשום כך האוכל ממנה יברך מזונות, אלא אם כן הוא אכל שיעור קביעת סעודה, שאז יש לברך המוציא (ועיין הערה[2]).

ב. רבינו יונה ורבינו חננאל (רבינו יונה כט ע"א בדפי הרי"ף ד"ה שאין לך) פירשו, שפת הבאה בכיסנין הכוונה למאפה העשוי בצורת כיס (ולכן שמה באה בכיסנין, מלשון כיס), שבתוכו מכניסים דברים שונים (בורקסים וכדומה).

ג. הבית יוסף (או"ח סי' קסח) הביא את פירושם של הערוך ורב האי גאון, שפת הבאה בכיסנין היא פת שכוססים אותה, כמו קרקר, לחמית ובייגלה, ובלשונו:

"והערוך (ערך 'כסן') פירש עוד בשם רבינו האי, שפת הבאה בכיסנין הם כעכין, והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא."

להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח קסח, ז) את שלושת הפירושים (משום שספק דרבנן לקולא). דהיינו, בשביל שמאפה כלשהו יוגדר כלחם וברכתו תהיה המוציא צריך: 1. שרוב העיסה תהיה ממים ולא מתבלינים. 2. שהוא לא עשוי כעין כיס. 3. שהוא לא יהיה עשוי כקרקר. במידה ויש בעיסה אחת מההגדרות הנ"ל, ברכתו של המאפה הופכת להיות מזונות.

בורקס בשר

לפי כל מה שאמרנו עד כה, לכאורה ברכתו של בורקס בשר אמורה להיות בורא מזונות, מכיוון שהוא עשוי כעין כיס (הגדרת 2 לעיל), ולפעמים הבצק נעשה עם הרבה שמן ומרגרינה (וכהגדרה 1 לעיל). למרות זאת פסק השולחן ערוך (קסח, יז): "שפשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון", מדוע? מצינו שלוש גישות באחרונים:

א. אפשרות ראשונה מופיעה בט"ז (שם, ס"ק כ), במהריק"ש (סי' יז). הם הסבירו, שגם בורקס ממולא בשר או דגים מוגדר כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות. הסיבה שהשולחן ערוך פסק שיש לברך המוציא היא, שמדובר במקרה בו אכלו כשיעור קביעות סעודה, שיעור המחייב נטילת ידיים והמוציא גם כאשר אוכלים פת הבאה בכיסנין, ובלשון הט"ז:

"נראה לעניות דעתי דודאי יש בזה דין כסנין, ואי קבע סעודה מברך המוציא, ועל זה קאמר דהווא אמינא דפשטיד"א זו אפילו קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר, קמשמע לן שלא, ואף על גב דלא זכר כאן בשולחן ערוך דמיירי             (= שמדובר) שקבע סעודה אין בכך כלום."

ב. אפשרות שנייה ושונה מופיעה במגן אברהם (ס"ק מד) ובמשנה ברורה (ס"ק צד) שהסבירו, שיש לחלק בין שני סוגי בורקסים: בורקס לקינוח ובורקס לשביעה. בורקס שוקולד, מהותו היא לקינוח, לכן דינו כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות. לעומת זאת, בורקס בשר, דגים וגבינה, נאכל בדרך כלל כדי לשבוע, לכן למרות שהוא עשוי כעין כיס – ברכתו המוציא.

ג. גישה שלישית היא שיטתם של הברכי יוסף והילקוט יוסף. הם הסכימו עם המגן אברהם והמשנה ברורה, שהאוכל בורקס בשר עליו לברך המוציא, אך בניגוד לשיטתם חילקו בין סוגי הבצק. כאשר הבורקס עשוי מבצק רגיל העשוי מקמח ומים, ברכתו אכן המוציא. לעומת זאת, במידה והבצק עשוי מבצק עלים, דהיינו בצק שמעורב בו הרבה שמן או תבלינים – ברכתו מזונות.

הרחבה בשיטת השולחן ערוך

כפי שראינו לעיל, השולחן ערוך נקט להלכה את כל דעות הראשונים בהגדרת פת הבאה בכיסנין, מכיוון שספק דרבנן לקולא. הב"ח (שם) תמה על דבריו, שהרי השאלה היא האם מתחייבים בברכת המזון, כך שמדובר בספק דאורייתא ולא דרבנן, אז מדוע השולחן ערוך פסק להקל כדברי כולם?

א. המאמר מרדכי (מובא בביאור הלכה ד"ה הלכה) כתב, שלמרות שכל אחד מהראשונים הביא פירוש שונה להגדרת פת הבאה בכיסנין, למעשה הבין השולחן ערוך שהם לא חולקים ביניהם, וכולם מודים לכל הפירושים. משום כך אין מקום להחמיר לברך המוציא, שהרי כולם מודים שיש לברך מזונות בכל סיטואציה.

א. הט"ז (שם, ס"ק ז) חלק וסבר שהפירושים כן חולקים (וכפי שמשמע מדברי הראשונים). לכן כתב לתרץ, שהסיבה לכך היא, שבדיעבד במידה ואדם בירך מזונות במקום המוציא – יצא ידי חובה. משום כך מספק קבע השולחן ערוך שיש לברך מזונות.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[3]…

[1] התוספות (ד"ה כל) הסתפקו בשאלה מה מברכים על שקדים מעורבים בקמח שנותנים לחולה לאכול, וסיימו שמשום כך יש להחמיר ולאוכלם בתוך הסעודה. האחרונים התקשו בדבריהם, שהרי הגדרים ברורים, ומדוע יש לסתפק בדבר? כדי ליישב את דבריהם כתבו, שהתוספות דיברו במאכלים שלא ברור מה מטרת הקמח, לשביעה ולטעם או ליופי והדבקה, במקרים כאלה יש את המאכל בסעודה, וכך נפסק להלכה.

[2] לדעת השולחן ערוך (קסח, ז) מספיק שהתבלינים יתנו מעט טעם כדי שהעיסה תחשב כעיסה מתוקה שברכתה מזונות, ואילו לדעת הרמ"א (שם) יש צורך בהרבה טעם לשם כך. דוגמא מצויה לשאלה זו היא מה מברכים על לחמניית מזונות של אנג'ל, לדעת הרמ"א בוודאי שברכתה המוציא, מכיוון שההבדל בינה ללחם רגיל לא מאוד משמעותי. לדעת השולחן ערוך ברכתה מזונות (אם כי לקמן נראה שיש שיקול נוסף).

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לחלק את הדף במקומך, או להקדיש לע"נ? מוזמן: [email protected]