מצוות שילוח הקן – שילוחה של האם הרובצת על הבנים – היא מצווה הזוכה למעמד מיוחד. אמנם קיום המצווה הוא דבר נדיר יחסית – עבור רובנו פעם בכמה שנים, אם בכלל – רבים דווקא משתדלים לקיים את המצווה, ורואים בה ברכה וסגולה. דווקא מכאן החשיבות היתירה של עיון בפרטי המצווה, הכוללים גם פרטי הלכות הנוגעים לאופן קיומה, וגם ידיעת הנסיבות שבהן המצווה חלה.
במאמר הנוכחי נדון אפוא בפרטי מצוות התורה של שילוח הקן. מתי חלה חובה של שילוח הקן? האם ניתן לקיימה גם כשאין חובה? מה הטעמים השונים שניתנו עבור מצווה זו, שרב הנסתר בה על הגלוי? באיזו ציפורים, ואיזה קנים, חלה המצווה?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
המצווה ותכליתה
התורה קובעת את מצוות שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר׀ לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָֽאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּֽקַּֽח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ו-ז).
מצוות התורה הבסיסית היא אפוא שכאשר אדם רוצה לקחת את גוזלים או ביצים מקן הציפור, אל לו לקחת את האם יחד עם הגוזלים או הביצים. אלא, יש לו לסלק תחילה את האם, ורק לאחר מכן לקחת את הגוזלים או הביצים.
על-פניו, מדובר בהוראה הקשורה להתנהגות במידת הרחמים. מותר לאדם לעשות שימוש בבעלי חיים לצרכיו, אך מנגד עליו להיזהר שלא לגרום כאב וצער שאינם מוצדקים. כן פירש הרשב"ם (שם) את עניין המצווה, תוך שהוא מציין עוד שני מצוות הקשורות לאותו היסוד: מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) ואיסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). בכל שלשת המקרים, התורה מצווה עלינו לכבד את הקשר המיוחד בין חיות לבין ילדיהם, ודורשת מאתנו להיזהר מפני גרימת סבל מיותר.
גם הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מח) מזכיר שעל-ידי שליחת האם, חושכים ממנה את הכבד של איבוד ילדיה.
לא רחמים בלבד
המשנה (ברכות לג, ב) מזכירה שאין להשתמש במטבע לשון של "על קן ציפור יגיעו רחמיך" – כלומר, שכמו שהקב"ה מרחם על קן ציפור, כך ירחם עלינו. בגמרא מבואר שמי שעושה כן עושה את מידותיו של הקב"ה רחמים, "ואינן אלא גזירות".
הרמב"ם (בפירוש המשנה) מבאר: "ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקדוש ברוך הוא על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה טעם". לכאורה, דבריו אינם בהתאם למה שכתב במורה נבוכים.
בתוספות יום טוב (שם) מרכך את הסתירה במה שכתב שאמנם מידת הרחמים היא חלק מטעם המצווה, אין לנו לקבל אותה בתור הטעם המלא: "וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר, ולהכי משתקין אותו, מה שאין כן דרך דרש או פשט".
בספר החינוך (מצווה תקמה) מציע שטעם המצווה אינה רחמים לאם, אלא דאגה למין כולו. במה שלוקח את האם יחד עם הבנים, מראה האדם שאינו דואג למין, ולכן ציוותה התורה לשלח את האם כדי להראות את האכפתיות שלנו כלפי הבריאה.
יש לציין שבספר הזוהר (זוהר חדש, רות; תיקוני זוהר ו, עמ' כב, א, הו"ד בפירוש רבנו בחיי) מבואר ששליחת האם דווקא גורמת לה צער עמוק, וכלל אינה מנחמת אותה. בזוהר מבואר שמתוך צערה קוראת האם אל ה', ובתגובה הוא ית' מרחם על עמו ישראל, ומצילם מצרתם.
שכר המצווה
התורה מבטיחה שכר מיוחד על המקיים מצוות שילוח הקן: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". רש"י מבאר: "אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכרן של מצות חמורות".
התורה אמנם מדברת על אריכות ימים, אך בגמרא (קידושין לט, ב) מציינת את דברי רבי יעקב, שפירש שמדובר באריכות ימים לעולם הבא, והטבה ב"יום שכולו טוב". כך יישב רבי יעקב את המקרה של מי שקיים מצוות שילוח הקן בציווי אביו (ובכך קיים גם מצוות כיבוד הורים, שגם בה התורה מבטיחה שכר דומה), אך מיד לאחר מכן נפל מהעץ ומת. שכרו, לפי רבי יעקב, התקיים בעולם הבא. הגמרא מזכירה שאחר – אלישע בן אבויה – יצא למינות כיון שלא ידע ליישב את הסתירה כפי שעשה רבי יעקב.
במדרשים שונים אנו מוצאים סגולות מיוחדות של מצוות שילוח הקן, שבגינן רבים רודפים אחר קיום המצווה. במדרש רבה (כי תצא ו, ו, וכן בילקוט שמעוני תתקל) מבואר שיש בה סגולה לזרע של קיימא. לפי דרכו, החינוך מבאר שכיון שאדם דואג למין הציפור, כך הקב"ה נותן לו זרע מידה כנגד מידה.
במדרש נוסף מבואר שיש במצווה סגולה לנישואין, וכן לבית חדש (תנחומא, כי תצא א).
לחזר אחר קן
הגמרא (חולין קלט, ב) מביאה ברייתא הקובעת שאין חיוב לחפש קן ציפור על ההרים והגבעות, כדי לקיים בה את מצוות התורה. מלשון הכתוב "כי יקרא" לומדת הברייתא שאין המצווה אלא "דרך מקרה" – כאשר אדם פוגש קן ציבור בדרך הליכתו.
הרמב"ם (הלכות שחיטה, פרק יג) אינו מציין הלכה זו, אך היא מובאת ברי"ף וברא"ש, וכן בסמ"ג ובספר החינוך. כפי שכתב המאירי (פירוש לחולין, שם), "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה, רוצה לומר שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם, או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנאמר: כי יקרא".
בשו"ת תורה לשמה (סימן רעז) מבאר שאמנם מדובר במצווה גבוהה שיש בה סודות עליונים, ולפי מדרשים אף ביאת הגואל תלוי בקיומה, אין החכמים מחזרים אחר קום המצווה. אלו שכן עושים כן, ומחפשים את הקן בהרים וגבעות, אינם עושים כמצוות חכמים.
מנגד, בערוך השולחן (יורה דעה רצב, א) כתב שאמנם אין חיוב לחזר אחר המצווה, אך בוודאי שעניין גדול הוא לקיים אותה, וכן מבואר בברכי יוסף (שם) בשם האריז"ל. בספר בית לחם יהודה (יורה דעה רצב) כתב אף הוא, על-פי דברי הזוהר, שיש מעלה ומצווה לחזר אחר קן ולקיים בו את המצווה.
מי שאינו צריך לאפרוחים או ביצים
מה הדין במי שפוגש קן ציפור בדרכו, אך אינו מעוניין באפרוחים או בביצים? האם יש מצווה לשלח את האם, או שמא מצווה זו תלויה ברצון שיש לאדם באפרוחים או ביצים, ובלקיחתם לאחר שליחת האם?
בשו"ת חוות יאיר (סימן סז) דן בשאלה זו, וכתב שיש חיוב גמור לשלח את האם כאשר נקרה לפי האדם קן ציפור, ומצווה זו קיימת גם כשאינו צריך את האפרוחים או את הביצים. הוא מציין את דברי הזוהר הנ"ל בתור סיבה לחיוב של קיום המצווה. דברי החוות יאיר מובאים בהגהות רבי עקיבא איגר (יורה דעה, שם) ובפתחי תשובה (שם, ס"ק א).
גם בשו"ת חכם צבי (סימן פג) כתב שיש חיוב לקיים את המצווה, אך הוסיף לחדש שהמצווה לשלוח את האם כלל אינה תלוי בלקיחת האפרוחים וביצים: לאחר ששלח את האם, הבחירה היא ביד האדם אם לקחת את האפרוחים או שלא, והמצווה מתקיימת בין אם לקח ובין אם לאו. דעת החוות יאיר אינו כן: לדעתו, המצוות מתקיימת רק אם לקח את האפרוחים או את הביצים, כלשון הכתוב: "ואת הבנים תקח לך" (לדעת החכם צבי, כוונת הכתוב היא לדבר רשות, כלשון הכתוב "ששת ימים תעבוד").
בערוך השולחן (רצב, ד) מציין את שתי הדעות, ולאחר שהביא כמה ראיות לכאן ולכאן, אינו מכריע ביניהם. בוודאי שיש להחמיר בכך, ולקחת אפרוחים או ביצים הנמצאים בקן, כדי לוודא את קיום מצוות התורה.
בניגוד לדעות הנ"ל, בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן ק) כתב באריכות שכאשר אין לאדם עניין באפרוחים או בביצים, אין כל מצווה לשלוח את האם. כן עולה מדברי המאירי דלעיל.
בהסתמכות על דברי הרמב"ן בפירושו על התורה (ועל-פי הטעם שכתב הרמב"ם), מבאר עוד החתם סופר שכאשר אינו רוצה באפרוחים וביצים לא רק שאין מצווה לשלח את האם, אלא שמי שעושה כן עושה מעשה אכזרי וייתכן שאף עובר על איסור התורה של "צער בעלי חיים". לדעתו, עולה אפוא שאין המצווה מתקיימת אלא במי שרוצה לקחת את האפרוחים או הביצים לצרכיו. כך גם דעת החזון איש (יורה דעה קעה, ב) ושו"ת משנה הלכות (חלק יב, סימן רכג).
החתם סופר מציין לעניין זה שדעת חז"ל בגמרא דנן אינה כדעת הזוהר, לפיה יש מצווה של שילוח האם גם כאשר אין לאדם עניין באפרוחים או ביצים. ואולם, מנהג רבים הוא דווקא כשיטת הזוהר, על-פי הפסק הנ"ל של שו"ת חוות יאיר, הערוך השולחן, ואחרים (עי' גם בפתחי תשובה, רצב, א, שכתב ששילוח הקן היא מצווה קיומית הדומה ללבישת בגד שיש בו ציצית).
פרטי המצווה
מצוות שילוח הקן כוללת פרטי דינים רבים, שיש לדעת טרם קיום המצווה. להלן תקציר של פרטי המצווה:
- אין לקיים מצוות שילוח הקן אלא בציפורים טהורות. ניתן לקיים את המצווה בין בציפורים שיש בהן מסורת ברורה (וניתנים אף לאכילה, כגון יונים ואווזים), ובין בציפורים שאין בהן מסורת ברורה, אך יש בהן סימני עוף כשרה – צורת הביצים וכדומה, הגם שאין היתר לאוכלן (דרור, אדום החזה, זהבן).
- ניתן לקיים את המצווה רק כשהאם רובצת על האפרוחים או על הביצים. קשה לאדם שאינו מומחה להבחין בין דגירת האם לבין רביצת האב, אך בדרך כלל יש להניח שבשעות הלילה דווקא האם היא הרובצת בקן. יש אפוא לקיים את המצווה בשעות לילה.
- המצווה אינה מתקיימת ב"קן מזומן" (משנה, חולין קלח, ב; שולחן ערוך רצב, ב). לפי כמה שיטות, המצווה מתקיימת אפוא רק במקומות ציבוריים, שאינם בבעלות פרטית (ברכי יוסיף רצב, ג; שו"ת מנחת שלמה ח"ב, סימן צז, אות כו; חכמת אדם קה, ג). מנגד, לדעת רוב הפוסקים גם כאשר הקן נמצאת בתוך שטח פרטי, על-ידי שהבעלים יפקיר את הקן (בפני שלשה), ולאחר מכן יקיים בה את המצווה. כיום, ייתכן שכיון שאנשים אינם מעוניינים כללו עיקר בקן ציפור, נראה את הקן כחסר בעליות גם ללא מעשה הפקר (עי' באריכות בשו"ת מאזני צדק).
- כיון שפתחו האפרוחים יכולת לנדוד ולעוף לבד, שוב אין המצווה מתקיימת בקן (שולחן ערוך רצב, ז). מדובר בדרך כלל בתקופה של כשבועיים לאחר הבקיעה.
- יש לבציע קניין כהלכה על האפרוחים ועל הביצים. לצורך כך יש לדאוג להגביה אותם בגובה של שלשה טפחים.
- לאחר סיום המצווה אפשר להחזיר את האפרוחים והביצים לקן. אם יפקיר אותם, אחרים יוכלו לקיים בהם את המצווה.
- ניתן לקיים את המצווה על-ידי גברים, נשים וילדים. אין לקיים את המצווה בשבת (עי' בשו"ת חתם סופר, שם).
- ניתן לסלק את האם על-ידי דפיקה עדינה במקל, או על ידי מחיאת כפיים. לדעת הרמב"ם (שחיטה יג, ד) נראה שיש לקיים את המצווה בלקיחת האם בידיים ושילוחה, אך כמובן שהקפדה על כך תקשה מאד על קיום המצווה, ואין המנהג כן (עי' ערוך השולחן רצב, ו).
- אין לברך על מצווה זו (עי' פתחי תשובה רצב, ב, שהאריך בכך). בשו"ת בניין ציון החדשות (סימן יד) ביאור שהסיבה לכך היא מפני חשש שמא תברח האם בין הברכה לקיום המצווה.
הלוואי שנזכה לברכות התורה במצווה זו – הן הברכות הפרטיות המובטחות לנו על-ידי התורה, והן ברכות הציבור כולו המצויות במדרשים – ונזכה בקרוב לגאולה שלמה, במהרה בימינו.
האם אפשר ששניים יחד יקיימו את המצוה? (כגון שהאחד יעיף את האם ואחד יקח את הבנים).
אין מצוה בלקיחת הבנים, יש מחלוקת אם לקיחתם היא תנאי במצוה או לא, ראה בגוף המאמר מהחכם צבי והחולקים עליו, אבל ודאי גוף המצוה היא שילוח האם.
האם מקיימים גם כאשר יש דדם בביצים?
במקרה כזה טוב יותר להמתין עד שיצא אפרוח [בביצה האפורה זה נראה קרוב] כיון שיש סוברים שלא ניתן לקיים בכך את המצוה. אמנם אם עשית זאת באופן שהיונה חוזרת יתכן שקיימת את המצוה כיון שבסוף יצא אפרוח כך נראה בברכי יוסף סי' רצב ס"ק ז.
השאר תגובה