חנוכת הבית – תוכן ומהות השמחה

שאלה:

1. למה אומרים שומע כעונה? לכאורה צריך לומר שומע כמברך?
2. האם מועיל לעשות חנוכת בית בחצר של הבית? לכאורה צריך שהקירות של הבית יספגו קדושה.
3. האם מועיל שבעל הבית קרא קטע קצר מהזוהר בשביל לצאת ידי חובת חנוכת הבית?

תשובה:

שלום וברכה

המילה עונה בלשון הקודש אינה מתפרש כמו בעברית, כתשובה לשאלה, אלא אמירה בפה נקראת לענות. בפסוק בשמות לב לח נאמר קול ענות חלושה קול ענות גבורה, והיינו שיש הרמת קול כגבורים במלחמה ויש הנמכת קול, וגם שם זה לא מתפרש כתשובה לאיזו שאלה.

הרעיון הוא לחנוך את הבית בדברי תורה, אכן יותר מתאים בבית, אבל את הסעודה עצמה אפשר לעשות בחוץ.

אין חיוב לעשות את כל הסדר, אלא שהוא תיקון מועיל, בני אשכנז בכלל לא נהגו בזה, אלא העיקר לומר דברי תורה שיובנו לאנשים, לומר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ועיקר העיקרים להודות ולהלל לבורא העולם על חסדיו שנתן לכם את הבית. זה לא דבר פשוט היום לחנוך בית…

אני מצרף לך דרשה שאמרתי פעם בשמחת חנוכת הבית, שאני חושב שהיא יסודית להבנת הענין, תוכל להשתמש בזה…

ביאור ענין סעודת חנוכת הבית

מנהג ישראל לעשות סעודה ביום חנוכת בית, להודות ולהלל לקב"ה על חסדיו המרובים עמנו. ויש לעיין מהו הלשון "חנוכת הבית". בפשטות ענינו תחילת שימושו של הבית, והיינו, שלכשיכנס אדם לביתו וידור בו כמנהג העולם, מודה הוא לקב"ה על שהביאו לכך. וכמו שמצינו בחנוכת המזבח וחנוכת המשכן, שענין חינוכו היה עבודת הקרבנות בשבעת ימי המילואים ובהדלקת המנורה בחג החנוכה, שזהו חלק מסדר היום בעבודתו.

יתירה מזו נראה, שעצם הסעודה עצמה היא תחילת חינוכו של הבית, ראיה לכך יש להביא מדברי הזוהר (ויקרא ג ע"ב), שהוא המקור הקדום ביותר לשמחת חנוכת הבית, שכך כתב: "ויקרא אל משה, אמר ליה: משה, חנוכא דביתא במאי הוה, בסעודתא, אדם כי יקריב מכם קרבן". כלומר, כשם שמנהג ישראל לחנוך ביתם בסעודה כך יש לחנוך את המזבח בהבאת קרבן. והנה, הבאת הקרבן אינה סעודה הבאה להודיה, אלא היא תחילת שימושו של המזבח, הרי לן, שגם ענינה של הסעודה עצמה הוא שתחילת שימושו של הבית יהיה על ידי סעודה זו, וא"כ יש להבין מה ענינה.

והנה, מקור נוסף בדברי הקדמונים לסעודה זו, מצינו בשאילתות דרב אחאי (בראשית שאילתא א), ז"ל: "דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה, ברייה בשיתא יומי' ונח ביומא דשבתא, וברכיה וקדשיה, כאיניש דבני ביתא, וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה עביד הילולא חד יומא, כדאמרי אינשי הילול בתי. דכתי', ויכל אלהים ביום השביעי, ואמ' לן רחמנא: נוחו ביומא דשבתא, כי היכי דנחי ביה אנא. דכתיב זכור את יום השבת לקדשו". ומבואר, שמצות השביתה ביום השבת מקבילה לשמחת חנוכת הבית, שכן הטעם ששבת הקב"ה ביום השבת, הוא משום ששמח בבנינו של עולם, ושביתתו היא כעין אותה שמחה שעושה אדם בגומרו לבנות את ביתו. ונראה שלא לחינם הוקבלה שמחה זו דוקא לשמחת השבת.

נאמר בזוהר (ח"ב דף צ ע"ב): "שבת סהדותא איקרי", כלומר, השבת כל ענינה ומהותה הוא אות ועדות בין ישראל לקב"ה, וכפי שמקיימים אנו בעת אמירת ויכולו, אז מעידים אנו על היות הקב"ה  בורא שמים וארץ.

והנה, כידוע ג' אותות ניתנו בין ישראל לקב"ה, ברית מילה, תפילין, ושבת. ומבאר הגר"י הוטנר במאמריו, שישנו חילוק מהותי בין אות התפילין והמילה, לבין השבת. שכן מילה ותפילין הן אות מחמת עצם תוכנם, בתפילין של ישראל כתוב שמע ישראל וכו' ה' אחד, ובשל הקב"ה מי כעמך ישראל גוי אחד – זוהי ברית. המילה ענינה כריתת ברית ע"י מסירו נפש וקביעת חותם בבשרו של אדם. השבת כל ענינה ומהותה, שיהיה האדם עומד כעין דוגמא של מעלה, נוהג בדרכיו של הקב"ה, ומצטרף עמו לשביתתו.

מעתה יובן ענינה של סעודת חנוכת הבית, אין זו סעודת שמחה בעלמא, אלא ענינה לקבוע בליבנו את האמונה והבטחון, שכל הניתן לאדם בעולם הזה הכל מאיתו ית' וניתן לו לצורך תכלית מסוימת, ובקיומו של בית חדש בישראל אמור להתרבות כבוד שם שמים ולא ריבוי אוכלוסין גרידא. וכשם שכל ענינה של השבת הוא להעמיד עצמו כעין דוגמא של מעלה כך מן הראוי שיהיה ביום קביעת ביתו של אדם, שיהיו כל מעשיו והליכותיו של בית זה מכוונים לכבודו יתברך. שכשם שהשבת ענינה עדות – אמירת ויכולו, כך קורות ביתו של אדם צריך שיהיו עדות למשכן לשכינה, וזה הביטוי הנרצה בחנוכת הבית.

דרשות מהרי"ט אות היא ביני ובין בני ישראל, שהעדות היא הדדית, כשם שישראל מעידים באמצעות השבת שהקב"ה הוא בורא העולם, כך הוא מעיד עליהם שכל העולם לא נברא אלא בשבילם. והביאור כנ"ל, שכיון וכל עבודת יום השבת הוא להעמיד את עצמו בהנהגתו בדבקות אחת עם בוראו, ממילא יובן שהוא מטרת העולם.

מעתה יובנו באופן נפלא דברי התרגום יונתן בן עוזיאל, על הכתוב כי תבנה בית חדש, שכך כתב: "מאן גברא דבנא ביתא חדתא ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה וכו'". והיינו, ש"לא חנכו", פירושו, שלא קבע בו מזוזה. והדברים צ"ב וכבר עמדו בזה האחרונים, שהרי פשטות ענין החניכה הוא תחילת הדיורין ולא קביעת המזוזה (ויש שפירשו זאת כסימן, דכיון שתחילת הדיורין היא המחייבת במזוזה ממילא היינו הך). ולפי המתבאר י"ל, שאכן עיקר חינוכו של בית הוא בהיות האדם קובע על דלתי ביתו "יש לנו חלק באלוקי ישראל", קביעת יחוד ה' בעולמו על דלתות הבית היא ההכרזה אודות מהותו ותוכנו של בית בישראל.

ומה מאוד נפלא לפ"ז לשונו של התרגום שם "לשכללותיה", והיינו שקביעת המזוזה היא שכלולו ותיקנו של הבית. והנה, בפסיקתא רבתי (פרשה מו) נאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתי השבת שיכללה, שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי". הרי שהשבת היא שכלולו של עולם כשם שהמזוזה היא שכלולו של הבית, והן הן הדברים.

בס' סידורו של שבת כתב, "כי תבנה בית חדש ועשית", דהמכוון בזה, שכל מטרת עשיית הבית תהיה המעקה והמזוזה, דהיינו שיכוון אדם כל דרכיו שיהיו המצוות עיקר והחיים בכלל היכי תימצי לכך. ולדבריו, הבונה בית ולא קובע בו מזוזה אינו מבין מה עיקר ומה טפל בחיים, ולא חנכו – כלומר שלא חנך את עצמו אודות תכלית הבריאה.

מעתה יובן, מש"כ היש"ש ומג"א סי' תקס"ח דבסעודת חנוכת הבית בחו"ל רק אם אומרים ד"ת זה סעודת מצוה. והדברים צ"ע ממ"נ, אם ענינה של הסעודה עצמה מצוה הוא, מדוע צריך דברי תורה, ואם מצד הדברי תורה זה כך, א"כ במה היא שונה מכל סעודת רשות שנאמרים בה ד"ת. ולפי הנ"ל יבואר, שאם סעודה זו נעשית עם ד"ת בא לידי ביטוי עיקר ענינה ומהותה.

מעתה יבואר גם הכתוב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", וכבר הקשו במדרש: וכי דוד חנכו הרי לא נבנה בימיו, אלא לפי שמסר עצמו על בנינו. ולדברינו נראה ליתן בזה טעם חדש, כי אף שהבנין עצמו נבנה על ידי שלמה, מסירות נפשו של דוד למען כבודו יתברך היא שיצקה את התוכן בבנינו.