לתרומות לחץ כאן

ביקור בקברי צדיקים: דבר מצווה?

 

פרשת חוקת, שפותחת עבודת הפרה האדומה ועיקרון ההיטהרות מטומאת מת, מזכירה את הדגש שהיהדות נותנת על החיים עצמם.

בניגוד לדתות אחרות (או חלקן), שאנו מוצאים בהן מנהגים ופולחנים הממוקדים על המוות (וכפי שנרמז בכך שבונים כנסיות על או בסמוך לבתי קברות), ביהדות המוות מביא בעטיו טומאה חמורה – אבי אבות הטומאה – שטהרתה תלויה בפרה אדומה. התורה מלמדת כי החיים הם רצון ה' ("חיים ברצונו"), ומצווה עלינו לבחור בחיים – חיים של קשר עם הקב"ה ותחת השגחתו.

במאמרים אחרים כבר כתבנו לדון על החובה מן התורה לנהוג במתים בכבוד – העיקרון של כבוד המת, שמבוסס על בריאת האדם בצלם אלוקים. ואולם, לעניין מצוות ונוהגים דתיים, היהדות מבחינה אבחנה ברורה וחדה בין החיים לבין המוות: עבודת ה' היא נחלת החיים לבדם. "לא המתים יהללו י-ה".

עם זאת, אנו מוצאים מנהג רווח, שרבים נוהגים בו, של השתטחות על קברי צדיקים. כן נהוג הן בארץ ישראל, ביחס לקברים כגון מירון (קבר רשב"י), והן בחו"ל ביחס לקברי צדיקים שנקברו באדמת נכר (למשל אדמו"רים חסידיים). אם בנופש משפחתי, אם בטיול של בית הספר ואם בימים מסוגלים בשנה (כגון ל"ג בעומר), רבים נוהגים לבקר אצל קברי צדיקים.

במאמר הנוכחי נדון במקור וביסודות של מנהג זה. האם תפילה ליד קברי צדיקים היא תפילה יותר מעולה? האם יש מצווה לבקר קברי צדיקים? האם מותר לצאת את ארץ ישראל לצורך זה? מהי דעת הרמב"ם ביחס להשתטחות על קברי צדיקים?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

התפילה בקברי צדיקים

המקור הראשון להשתטחות על קברי צדיקים הוא מסיפורים שאנו מוצאים בחז"ל שמהם עולה העיקרון של תפילה על קבר הצדיק.

הגמרא (סוטה לד, ב) מספרת על כלב בן יפונה, שהשתטח על קברי האבות בחברון: "'ויעלו בנגב ויבא עד חברון' – ויבאו מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". התפילה התקבלה, וכלב אכן ניצל מעצת המרגלים.

מקור נוסף (בבא מציעא פה, ב) מדבר על תלמיד חכם מסוים, שהיה לומד עם אליהו הנביא. ביקש התלמיד מאליהו רשות להסתכל בנפשות הצדיקים בעולם העליון, והרשות ניתנה, למעט מרכבתו של רבי חייא. התלמיד לא הצליח לעצור בנפשו, הביט במרכבת רבי חייא, ונפגע בעיניו. למחרת, השתטח על קברו של רבי חייא, הכריז על כך שלומד ברייתות של רבי חייא, ונרפא.

מנגד, ביחס למקור זה ניתן לומר שמדובר על בקשה מחילה על מקרה מסוים, וכי אין ללמוד מכאן את היסוד הכללי של תפילה בקברי צדיקים.

מקרה נוסף לתפילה על קברים מוזכר בסיפורו של רבי מני, בנו של רבי יונה, שסבל מהטרדה מ"בי נשיאה", המשפחה השליטה. הגמרא מספרת על ההשתלשלות הבאה (תענית כג, ב): "רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה [צערו אותו חברי "בי נשיאה"]. אישתטח על קברא דאבוה [=התפלל על קבר אביו]. אמר ליה: אבא, אבא – הני מצערו לי. יומא חד, הוו קא חלפי התם. אינקוט כרעא דסוסוותייהו [=נדבקו רגלי סוסיהם לקרקע שמעל קברו], עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה".

ביקור בקברי צדיקים כמנהג טוב

לאור המסורת של תפילה על קברי צדיקים, אנו מוצאים פוסקים ומקורות קבליים שמזכירים את התפילה על קברי צדיקים כדבר ראוי (ראו למשל רמ"א, אורח חיים, סימן תקפא, סעיף ד, ומגן אברהם, ס"ק טז, בנוגע לתפילה על קברי צדיקים בערב ראש השנה; ראה גם אריז"ל, הובא בשער רוח הקודש דף כח, ב).

שתי סיבות ניתנות לעניין ההשתטחות על קברי צדיקים. אחת היא שמקום קבורת הצדיקים הוא מקום טהור ומקודש, ומסוגל לקבלת התפילות (מהרי"ל, הלכות תענית, הובא במשנה ברורה סימן תקפא, ס"ק כז). מצד זה, התפילה בקברי צדיקים היא תפילה רגילה, אלא שהמיקום מעניק לה כוח-יתר.

סיבה נוספת היא שנשמות הצדיקים תבקשנה מאת הקב"ה בעד המתפלל על קבריהן (של"ה, ראש השנה; משנה ברורה תקנט, ס"ק מא). במשמרת שלום (הלכות שמחות ה, כט, בשם יסוד יוסף סז) מבאר שהקב"ה גזר על נשמת הנפטר שתהיה שרויה על קברו, לתועלת ישראל, כדי שיענו תפילותיהם.

מצווה של השתטחות?

ברי, אפוא, שיש כוח מיוחד לתפילה על קברי צדיקים.

אכן, מוצאים אנו בגמרא (סוטה יד, א, כפי שהובא בהגהות הב"ח) שהסיבה לכך שהוסתר קברו של משה רבנו מכל אדם היא מחשש שכל תפילה על קברו עתידה להתקבל: "אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב, ולהגלות את ישראל מארצם – שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה, ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".

אולם, עדיין צריכים אנו לברר את מהות ההשתטחות על קברי צדיקים. האם יש בכך מעשה מצווה?

פוסקים שונים דנו בנושא זה. בשו"ת בתי כהונה (ח"א, סימן כג), בתוך דיון על ביקור כהנים בקברי צדיקים, כתב שלא מצאנו בדברי חז"ל והפוסקים שיש מצווה להשתטח על קברי צדיקים. אולם, בשו"ת שדה הארץ (אבן העזר יז) מביא את דבריו, וכותב שיש מצווה בעצם העובדה שזכות הצדיקים מגנה עלינו, ומועילה לקבלת התפילות. המחבר אינו מסביר מהי המצווה בכך, אבל ייתכן שעצם העבודה שהתפילות מתעצמות מורה על 'דבר מצווה'.

יש להביא קצת ראיה בנידון מדברי הגמרא. הגמרא (בבא מציעא פה, ב) מציינת כי ריש לקיש היה מציין קברי תלמידי חכמים. הרב יעקב עמדן (הגהות היעב"ץ, ב"מ שם) מסביר שחז"ל היו מציינים קברי צדיקים כדי שיוכלו הבאים אחריהם לבוא ולהשתטח על קבריהם – ביאור שמתאים עם העמדה הנ"ל שיש בכך מצווה.

אך לדעת רש"י, ריש לקיש ציין מערות הצדיקים על מנת שלא יכשלו בהם כהנים באיסור טומאה – שכן הקב"ה אינו מביא צדיקים לידי תקלה. מדברי משמע שאין מצווה בהשתטחות על קברי צדיקים, שאילו היה בכך דבר מצווה, היה יכול רש"י לפרש כמו שפירש היעב"ץ – פירוש לכאורה פשוט יותר.

לעזוב את ארץ ישראל לצורך השתטחות על קברים

למעמד ההלכתי של השתטחות על קברי צדיקים השלכה חשובה על השאלה בדבר יציאה מארץ ישראל לצורך כך. ככלל, אמרו חז"ל שאסור לצאת מארץ ישראל, מלבד לצורך שלשה דברים: נשיאת אישה, למוד תורה, או לצורך פרנסה (עבודה זרה יג, א; רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה ט). האם מותר לצאת מגבולות הארץ אף לצורך ההשתטחות על קברי צדיקים?

בשו"ת שדה הארץ (שם) כתב שבמקום שמדובר על יציאה קצרה מהארץ (ולא במעבר מגורים לחוץ לארץ), יש להתיר את הנסיעה, כיון שיש בהשתטחות 'דבר מצווה' (כאמור לעיל). כך גם פסק בשדי חמד (מערכת אלף, ארץ ישראל), וכן כתב בשו"ת משפטי צדק (סימן עד): מתחילה כתב שאינו יודע איזה מצווה יש בהשתטחות על קברים, אבל מסיים שכיון שמדברי המהרי"ל עולה שיש בכך מצווה (שכתב שמי שנודר להשתטח על קבר נחשב כנודר דבר מצווה, כפי שהובא בבית יוסף, יורה דעה סימן תקסח), הרי שמותר לצאת מארץ ישראל לצורך זה.

בהשגותיו על ספר שדה חמד, כתב הרב קוק (משפט כהן סימן קמז) שגם אם נניח שיש מצווה לפקוד קברי צדיקים (הנאה שהוא מפקפק בה), הרי שיש קברים רבים שניתן להשתטח עליהם בתוך תחומי ארץ ישראל, ואין צורך לעזוב את הארץ לצורך כך. מותר אמנם לצאת מן הארץ על-מנת ללמוד תורה, כי ייתכן שאדם יזכה ללמוד תורה מרב אחד, ולא מאחר, אך העדפה זו נאמרת ביחס לרב לתלמיד החיים, ולא אל המתים.

עם זאת, מציע הרב קוק אפשרות היתר לזה, משום שהקב"ה מתאווה לתפילות צדיקים. על-ידי ההשתטחות על הקבר, מתפלל הצדיק הנפטר עבור המבקר (כמבואר בגמרא בסוטה שהוזכרה לעיל: "אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"), וניתן להניח שיש בכך מצווה שתתיר את היציאה מארץ ישראל. למרות זאת, הוא מסיים שאין הדבר ברור שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצטרך לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ.

הנאת המתים

בנוסף לתפילת הצדיקים, ישנם מספר מקורות שמלמדים על הנאה שיש למתים במה שפוקדים את קבריהם (ספר חסידים סימן תנ; ילקוט שמעוני, פרשת בשלח). עיקרון דומה נאמר על-ידי הרב יעקב יחיאל ווינברג (שו"ת שרידי אש, ח"ב, סימן ק, קונטרס בעניין פינוי קברים, אות כו), שכותב שזהו כבודו של הנפטר שבאים להשתטח על קברו (ראה גם כתב סופר, יו"ד, סימן קעח).

ניתן אפוא לומר שדי בכבוד המת והנאת המת שיש בהשתטחות על קברים כדי להתיר את היציאה מן הארץ לצורך כך.

במגן אברהם (סימן תקלא, ס"ק ז; ראה גם מנחת יצחק, ח"ג, סימן כו) מבואר שמותר לצאת מן הארץ לראות פני חבירו, ועניין זה נחשב לדבר מצווה – וייתכן שניתן ליישם את אותו העיקרון בנוגע להשתטחות על קברים.

ראוי להדגיש שגם הפוסקים המתירים – שו"ת שדה הארץ והשדי חמד המוזכרים לעיל – כותבים שאין לנסוע לקברים בחוץ לארץ במקום שהנסיעה עשויה להפריע לעבודת ה' של הנוסע.

דעת הרמב"ם

מדברי הרמב"ם משמע שאין מצוה בהשתטחות על קברי צדיקים, וכך לשונו: "ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".

לדעת הכסף משנה, יש להבין את דברי הרמב"ם כמשמעותם הפשוטה: אין שום עניין לבקר את קברי הצדיקים, משום שהצדיקים נזכרים על-ידי דבריהם גם לאחר מיתתם. כיון שנזכרים הצדיקים בדבריהם, אין צורך לבקר בקברי צדיקים.

אולם, הרדב"ז מפרש את דברי הרמב"ם בדרך אחרת, לפיו משמעות "לבקר הקברות" היא לפתוח את הקבר לפקוד את המת, ויש בכך משום דרכי האמורי, אבל אין חשש מלפקוד את הקברות מבחוץ, "וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם". לאור דברי הרדב"ז, בודאי שאין מקור מדברי הרמב"ם לכך אינו מן הראוי להשתטח על קברי צדיקים.

בנוסף לכך, ניתן להציע (ראה שו"ת עטרת פז סימן י) שגם אם אין כבוד מיוחד לבקר קברי מתים, על-כל-פנים יש כבוד בהשתטחות על הקבר ביארצייט, ויהיה מותר לצאת מן הארץ לצורך כך.

התפילה בקברים: האם הדבר מותר?

כיוון נוסף שיש לתת עליו את הדעת כשבאים להשתטח על קברי צדיקים, הוא עצם הרעיון של תפילה על קברי צדיקים: האם אין כאן בעיה של איסור "דורש אל המתים" (דברים יח, יא)?

התשובה הפשוטה לכך היא שמי שמתפלל על קברי צדיקים אינו מתפלל אל המתים, אלא מתפלל אל הקב"ה, אך סומך על זכות המתים שתסייע לתפילותיו להתקבל. בגשר החיים (פרק כו) מבאר שבודאי שאין בכך איסור, ואין לכך כל קשר לאיסור דרישה אל המתים. וכן הורה המשנה ברורה (תקפא, כז): "אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".

עם זאת, יש פוסקים שמתירים לא רק תפילה אל הקב"ה בזכות הצדיקים, אלא אף תפילה המכוונת לנשמותיהן ומבקשת מהן שתעלה תחינה לפני בורא העולם בעד המתפלל (ועל דרך זה ראינו בגמרא סוטה הנ"ל, שביקש כלב מן האבות שיבקשו רחמים עליו). אמנם אסור לבקש ישועה מאת המתים עצמם, אך מותר לבקש מהם שיתפללו לפני בורא העולם עבורו (ראה מנחת אלעזר, ח"א, או"ח סימן סח; מהר"ם שיק, או"ח סימן רצג; בכף החיים (סופר), סימן תקפא, ס"ק צה, הביא את שתי הדעות).

רעיון דומה עולה מפירוש רש"י (בשם המדרש) על קבורת רחל אמנו, שנקברה "בדרך" ולא במערת המכפלה (בראשית מח, ז). רש"י מבאר שהדבר נעשה על-פי הדיבור, כדי שבשעת החורבן תבכה רחל אמנו אל ה' (כמבואר בירמיהו לא, יד), ובזכות בכייתה ותפילתה "ושבו בנים גבולם".

הלוואי שתפילתנו יתקבלו בקרוב, ונזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו.

הצטרף לדיון

5 תגובות

  1. ישר כח גדול לרב שליט"א. ראיתי עוד כמה ממרות אולי יוכלו להועיל, תודה לרב שליט"א, מחכים מאוד.

    ובאחד בשבת תשעה בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותיי במערה, ובאותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל יתברך על הכול, ונדרתי כי יום זה יהיה לי כיום טוב לדורות לתפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלוהים יעזרני על הכול ויקיים לי את נדרי לה' אשלם, אמן.
    (הרמב"ם)
    ולעניות דעתי נכתבה זו הפרשה של מערת המכפלה כי רצה הכתוב להודיענו מקום קבורת האבות כאשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים.
    (רמב"ן בראשית כג,יט)
    ברזילי הגלעדי אמר אמות בעירי, כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם. קהל אחד רצו ללכת למקום אחד, בא מת לאחד בחלום ואמר: אל תעזבו אותנו, כי יש לנו הנאה כשתלכו לבית הקברות. (ספר חסידים)
    רבי חיים מוואלוזין השתטח על ציון הגר"א ועל ציון רבי זלמן אחיו. וכיסה ראשו, ואמר לתלמידיו אילמלא בוש מפינהם היה מדבר עם אחיו רבי זלמן כדבר איש אל רעהו.
    (כת"י מגנזי רא לוין סימן ס"א)
    בזמן שאין צדיקים בדור ואין מוצא השכינה מקום לנוח, אז היא שורה על הצדיקים ישני עפר.
    (הגר"א בתקוני זוהר כב,ב)
    טוב ללכת על קברי הצדיקים ולהתפלל עליהם, ואמנם הצדיקים אשר קברותיהם נעלמים מבני אדם, ואינם ידועות להם אלא לפרטים, הנה התפילות שהאדם מתפלל עליהם הם יותר מתקבלות לפני הקב"ה ויותר נשמעות.
    (מהרח"ו בשעה"ג)
    זכות גדול הוא להשתטח על קברות הצדיקים, וטוב ומועיל מאוד הדבר הזה, שע"י זה יכולים לזכות לתשובה שלימה ולהינצל מכל הצרות בגשמיות וברוחניות.
    (מגן האלף)

  2. יש להעיר שהרמב"ם לכאורה סתר עצמו בכמה מקומות:

    "אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית-הקברות ובוכים ומתחננים שם" (רמב"ם בהלכות תעניות פרק ד' הלכה ו').

    "החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה י"א).

    "ובאחד בשבת תשעה לחדש, יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל יתברך על הכל" (איגרת מכתב יד הרמב"ם, הועתקה בספר חרדים פרק ס"ה, ובשל"ה מסכת יומא פרק נר מצוה).

    לאחר שראינו שלרמב"ם אין שום בעיה עם תפילה על הקברים, ויתירה מכך; הוא עצמו התפלל על קברי האבות, מוכרח לומר שדבריו אינם כפי שהבין הכסף משנה, ומה שכתב "ולא יפנה אדם לבקר הקברות" – "לבקר" הוא לשון ביקורת, דהיינו בהמשך לדבריו שבונים נפש (מצבה) על הקבר, ולצדיקים אין צורך כי דבריהם הם זכרונם, כתב שאין צורך לבדוק את הקברות מידי פעם, אם נשברה המצבה וכו', או נמחק הכיתוב, כי אין בזה נפק"מ ודבריהם הם זכרונם.

    (ראיתי מה שהרדב"ז ביאר בזה, ולענ"ד דחוק מאוד ולא נכנס בפשט).

  3. עוד יש להעיר, שדברי הרמב"ם הם העתקה ממסכת שמחות (פרק ד): "ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות", וכן איתא בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים (פרק ב' הלכה ה'), "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן".

    אבל בתשובות הגאונים (סימן צ"ד) חלקו על זה וביארו את הגמ' "דהתם כמו אלו שבונין מצבות גדולות על גבי המתים, כמו שאתה אומר ויצב יעקב מצבה על קבורתה, כדי שיהא ניכר ואומרים זה קברו של פלוני, ואמר רשב"ג שהצדיקים אינן צריכין לבנות דבר שיזכיר שמם לפי ששמם אינו נשכח מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, אבל לחדש הקבר שלא יאביד ושיהיו העצמות שמורים יפה עושה ושכר יש לו".

  4. הביאור בכל מקרה פשוט, אין ספק שגם לפי הרמב"ם מותר ללכת לקברי צדיקים ולהתפלל שם לה', כל הבעיה היא בפנייה לצדיק, שיושיע שזה ודאי אסור, או שימליץ טוב שזה דבר הנתון במחלוקת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *