דחיית איסור מפני כבוד הבריות

שאלה:

במקרה של "כבוד הבריות" באיסורי שבת מדרבנן, מה הכללים? האם צריך לקרוא לגוי בדווקא או שאפשר לעשותו ע"י יהודי? למשל, הוצאת גרף של רעי הרי לא צריך גוי, גם ישראל יכול לדחות איסור דרבנן של טלטול. מה לגבי איסורים אחרים?
למשל, איסור עשיית תיקון כלי מדרבנן (שלא בסכין). במקרה הזה, לחתוך בידיו שקית זבל (לשיטת שולחן ערוך הרב שאין בזה משום קורע, וכן לא משום מחתך (לפי הרב אוירבאך)). האם ישראל יכול לעשות זאת בעצמו?

תשובה:

שלום וברכה

באופן כללי אמרו חכמים שגדול כבוד הבריות שדוחה איסורי דרבנן אפילו בקום עשה, ואיסורי דאורייתא בשב ואל תעשה. מקור דין זה בברכות (יט ע”ב), שם שנינו: “אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק [אף שאין לו שם בגד אחר, וכמבואר בתוס’ ב”מ ל ע”ב], מאי טעמא (משלי כא ל): ‘אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’ וכו”. תא שמע, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואמאי, לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’. תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד’לא תסור’ וכו’”. כלומר, כבוד הבריות אינו דוחה איסור דאורייתא אלא ב’שב ואל תעשה’, או איסורא דרבנן ואפילו ב’קום עשה’, אולם, לבישת כלאים שאסורה מדאורייתא והיא ב’קום עשה’ בכל רגע ורגע – אינה נדחית מפני כבוד הבריות.

לענין אדם המוצא בשבת שטליתו פסולה [וממילא אינו רשאי להלך עמה משום טלטול חוטי הציצית] כתב השו”ע (סי’ יג סעי’ ג): “אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית [שאינו אסור לטלטל בה אלא מדרבנן בעלמא] שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות”. אולם במג”א (שם ס”ק ח) מסייג את הדברים ומוסיף, דדין זה אינו אמור אלא באופן שהוא אנוס בדבר, אבל אם היה יודע מאתמול שהטלית פסולה, חייב לפושטה מיד, משום דהוי ליה לתיקוני מאתמול. ויעוי”ש שייסד דבריו אהא דשנינו בשבת (פא ע”ב): “רבי אליעזר אומר, נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו, וחכמים אומרים, לא יטול אלא מן האבוס של בהמה”. ומפרשינן התם לדעתייהו דרבנן, דאף שהלכה פסוקה היא בכל מקום דכבוד הבריות דוחה כל איסורים דמדרבנן, הכא שאני, שכן דרכו של אדם שיש לו מקום קבוע לסעודתו, וידע מאתמול שיהא צריך לקיסם במקום זה ופשע ולא הכינו, ולכך אין להתיר לו לעשות כן בשבת. משא”כ לענין אבנים מקורזלות לבית הכסא, שהואיל ואין אדם קובע לו מקום לעשיית צרכיו ולא ידע שיהא צריך להם, מותר לטלטלם בשבת אף שלא הכינם מאתמול[1], וכ”פ שו”ע (או”ח סי’ שכב סעי’ ד) עיי”ש.

אכן, בהגהות חכמת שלמה לשו”ע (שם סי’ יג) נקט שאין כל חילוק בדבר, ואף שפשיעתו גרמה לו ומשום דהו”ל לתקוני מאתמול, רשאי הוא להמנע מקיום המצוה משום כבודו.

ויעויי”ש שהביא ראיה לדבריו, מסוגית הגמ’ בברכות [הובאה בריש הדברים] גבי דינו של רב דהמוצא כלאים בבגדו יפשטנו מעליו אפילו בשוק, דהקשו בגמ’ מהא דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה איסורי תורה וכדלעיל, ולכאורה צ”ב מאי קושיא, הא שאני מוצא כלאים בבגדו שבפשיעתו בא לו הדבר, שהיה לו לעיין בבגדיו קודם לבישתם לידע אם יש בהם כלאים.

ומדלא משני הכי ש”מ שאין כל חילוק בדבר, ואף שבפשיעתו בא לו אינו צריך לבזות עצמו בכדי להמנע מאיסור זה.

ראיה נוספת הביא לדבריו, מסוגית הגמ’ בערובין (מא ע”ב), דא”ר נחמן, “יצא (חוץ לתחום) לדעת – אין לו אלא ד’ אמות”. והקשו בגמ’, מה חידוש יש בדבריו, הרי הלכה פסוקה היא שאפי’ הוציאוהו נכרים בעל כרחו נמי אין לו אלא ד’ אמות לכל רוח, וכ”ש בזה שיצא בפשיעתו.

ולכאורה, היה מקום ליישב הקושיא בפשיטות, דנפק”מ באופן שנצרך לנקביו וכדו’, דזה שהוציאוהו נכרים בעל כרחו רשאי לילך לצורך זה אף חוץ לד’ אמותיו משום כבוד הבריות, ואילו זה שפשע ויצא מדעתו אסור לצאת מד’ אמותיו אף בכהאי גוונא. ומדלא משני הכי ש”מ שאין כל חילוק בדבר [וכן פסק מג”א סי’ תו ס”ק ב, ועי’ מש”כ הר”י לוניל על סוגית הגמ’ בעירובין שם].

אמנם, כל עיקרה של הלכה זו צ”ב, שהרי בגמרא מבואר, שאסור לקטום קיסם בשבת לחצוץ בו שיניו משום דפשיעתו גרמה לו וכדלעיל, ואילו מסוגית הגמ’ בברכות ועירובין מוכח שאין חילוק בדבר וכדכתב בחכמת שלמה, ונראים הדברים סותרים זה לזה.

ונראה, דקיסם שאני שהוא חלק מצרכי הסעודה, וכיון שאדם קובע מקום לסעודתו ידע מאתמול שיזדקק לכך ופשיעה גמורה היא מה שלא הכינו מערב שבת, משא”כ לענין סוגית הגמ’ בעירובין, דאף שפשע בכך שיצא חוץ לתחום, מכל מקום לא ידע מאתמול שיהא צריך לנקביו בשעה זו דוקא, ולא נחשב הדבר פשיעה לענין זה כלל.

כמו כן לענין המוצא כלאים בבגדו, דאף שהיה מוטל עליו לבדוק בגדו מבעוד יום קודם שילבשנו, מכל מקום אין זו פשיעה גמורה אלא שכחה בעלמא, ולכך דקדק המג”א וכתב שאם היה יודע בבגדו שיש בו כלאים ולבשו דמחוייב לפושטו מעליו, משום שהיא פשיעה גמורה, אולם, אם לא ידע מן הכלאים ומצאו בשוק, רשאי הוא להקל בכך משום כבודו.

[1] ולפי זה, אם קבע לו מקום לעשיית צרכיו, אסור הוא בכך, וראה תוס’ סוכה (לא ע”ב) ומג”א (סי’ שיב ס”ק א).

מכל מקום ההגדרה מה נחשב כבוד הבריות טעונה עיון מדוקדק. למשל הדינים שהזכרת אינם משום כבוד הבריות. דיו גרף של רעי הוא הלכה בהל' מוקצה, הקלה מיוחדת שאמרו חכמים בראשית התקנה, משום שאנשים מואסים בכך, כמבואר בביצה לו א. ולתלוש שקית אשפה אין לזה שום קשר עם כבוד הבריות, בפרט שזה ודאי פשיעה והיה צריך לעשות זאת מבעוד יום.