לתרומות לחץ כאן

הפרשת חלה: כללים והלכות

 

מצוות הפרשת חלה זוכה היום לפופולריזציה מסוימת. "מסיבות הפרשת חלה" לנשים, שבמרכזן עומדת הפרשת חלה, מציינות אירועים מיוחדים, ולעתים אף מייחדים את מצוות ההפרשה לשם רפואת החולה או לצורך זיווג הגון. ללא ספק, המודעות הכללית למצוות הפרשת כלה גדלה פלאות.

למרות זאת, ועם שכמובן יש לעודד ולשמוח בקיום המצווה הן ביחיד והן ברבים, יש לשים לב למורכבות ההלכתית של המצווה. אמנם יסודה של המצווה פשוט למדי, אך ישנם לא מעט פרטי דין שחשוב להיות מודעים להם. הפופולריות של המצווה רק מדגישה את הצורך בלימוד הלכותיה ודקדוקיה.

נקדיש אפוא את מאמר השבוע למצוות הפרשת חלה. מה הכמות הנדרשת לקיום המצווה, ולעניין ברכת הברכה? מהם ההבדלים בין הפרשת חלה בארץ ישראל לבין חלת חוץ לארץ? מה ניתן לעשות כאשר שוכחים להפריש חלה? ומה ההלכה כאשר מצרפים כמה עיסות ביחד?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

המצווה הבסיסית

התורה מצווה על הפרשת חלה בפרשת שלח לך: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. … מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו, כא).

מבואר בפסוק שהמצווה נוהגת דווקא בארץ ישראל, כפי שהדגיש הרמב"ם בספר המצוות (עשה קלג). יתרה מזו, מצוות התורה מכוונת דווקא לזמן שרב ישראל יושבים על אדמתם, בארץ ישראל (רמב"ם, הלכות ביכורים פרק ה, הלכה ה). מכאן עולה שייתכן שגם כיום, לא תחול מצוות הפרשת חלה מן התורה אפילו בארץ ישראל – אך המצב כמובן עשוי להשתנות עם הזמן.

מחוץ לגבולות הארץ ישנה מצווה מדרבנן של הפרשת חלה, כפי שמבאר הרמב"ם את עניינה "כדי שלא תישכח תורת חלה" (ביכורים ה, ז). אם שהן בארץ ישראל והן בחו"ל המצוות הן מדרבנן (כל זמן שאין רוב ישראל שרויים על אדמתם), עדיין אין המצוות שוות: חובת חלת ארץ ישראל חמורה יותר מזו של חו"ל, גם כיום.

עיקר המצווה של הפרשת חלה נאמר ביחס לעיסה שנילושה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון); מאפים מדגנים אחרים פטורים מהפרשת חלה. החיוב חל דווקא על עיסה השייכת ליהודי בזמן הלישה. ביחס לעיסת גוי, אין חיוב של הפרשת חלה, ואין אפוא חובה להפריש חלה מעוגות ומאפים הנקנים מגויים.

מנגד, אם אדם קודה מאפים שנאפו מעיסת מיהודי, וטרם הופרש מהם חלה, על הקונה להפריש חלה טרם אכילתם.

המשנה ברורה (רמב, ו) מציין שיש עניין מיוחד שנשים תפרשנה חלה, וראוי לעשות כן דווקא בערב שבת, לכבוד השבת (עי' שולחן ערוך, אורח חיים רמב, א).

שיעורי חלה

כמות הקמח שצריכים ללוש כדי להתחייב בהפרשת חלה היא "עשירית האיפה" (כלשון התורה), שהיא שיעור של קצת למעלה מ-43 ביצים (שולחן ערוך, יורה דעה שכד, א). נחלקו הדעות ביחס לתרגום שיעור זה לכמויות של היום. הדעה המקובלת ביותר היא דעת הרב חיים נאה (עי' ספר שיעורי תורה, עמ' קנז), לפיה השיעור הוא 1.6 ק"ג קמח. רבים נוהגים אפוא שבכל עיסוק הנילושה משיעור זה של קמח יש להפריש חלה בברכה.

מנגד, לדעת החזון איש השיעור גדול יותר, וחובת חלה נאמרה רק בשיעור 2.2 ק"ג של קמח. יש שנוהגים להפריש חלה גם בשיעור הקטן יותר, אך נמנעים מלברך את ברכת "להפריש חלה" ללא הכמות הגדולה יותר של קמח. נכון להפריש גם בפחות מ-1.6 ק"ג, אך אין צורך לעשות כן בפחות מ-1.2 ק"ג.

יש לציין שחיוב הפרשת חלה נאמרה הן בבלילה עבה והן בבלילה רכב ונוזלית. אולם, החיוב להפריש חלה מבלילה רכה הוא רק כאשר העיסה נאפתה (שולחן ערוך, יורה דעה שכט, ב). אם כאשר בלילה עבה נאפתה על-מנת לבשל או לטגן את העיסה (כגון עיסת פסטה), נחלקו הראשון ביחס לחיוב חלה. הנכון במקרים אלו הוא להפריש חלה ללא ברכה (עי' שולחן ערוך, יורה דעה שכט, ג; ש"ך שכט, ד).

כיצד להפריש

כאשר אופים פת או עוגה הנאפית מבלילה עבה, יש להפריד חלה לאחר לישת העיסה, קודם אפייה (יורה דעה שכז, ב). אך ביחס לבלילה רכב, יש להפריש רק לאחר אפיית העוגה (עי' לקט העומר ד).

כאשר מפרישים חלה יש להבדיל חלק קטן מן העיסה (נוהגים בשיעור כזית), אך לא להפריד אותו לגמרי. בשלב הזה יש לברך את ברכת "להפריש חלה" (או "להפריש תרומה", כמובן כאשר יש שיעור מספיק לכך), תוך אחיזת החלק ביד ימין (או יד שמאל לאדם שמאלי). לאחר מכן להצהיר "הרי זו חלה" (ביחס לחלק הנבדל), ולהפריד את החלק לגמרי מן העיסה.

לפי דין תורה יש לתת את החלה לכהן (במדבר טו, כא). כיום, כיון שאנו מניחים שכהנים טמאים הם, ואסורים באכילת חלה, חובה לשרוף את החלה (עי' רמ"א, אורח חיים תנז, ב) בסמוך להפרשה, עד שהיא מתכלה לגמרי.

כיון שחלה אסורה באכילה, אין להניח את החלה ישירות על תבנית אפייה וכדומה, אלא יש לייחד לה תבנית או לעטוף אותה בנייר אלומיניום. אם החלה גלויה בתמר, יש להימנע מאפיית מאכל אחר ביחד אתה (נחלקו בכך הפוסקים; עי' ש"ך, יורה דעה קח, א שמקל בדבר, ואילו דעת ערוך השולחן קח, ט להחמיר). בדיעבד, מותר לאכול את המאכל הנאפה עם החלה (רמ"א, יורה דעה קח, א).

מעבר לשריפה, כתב החזון איש שבנסיבות מחמירות ניתן לקבור את החלה (זרעים – דמאי טו, א). אחרים חולקים בכך, וסבורים שיש דווקא לשרוף את החלה.

שכח להפריש חלה

מי ששכח להפריש חלה עד לאחר האפייה, רשאי להפריש גם לאחר אפייה, ויש לברך כדין (יש נוהגים לברך "להפריש חלה מן העיסה"; כאשר מדובר בהפרשה לאחר אפייה, אין לומר את המילים "מן העיסה") טרם תלישת החלה מכיכר הלחם. לאחר מכן יש לשרוף את החלה.

אם זכר רק בשבת שלא הפריש חלה, אזי אסור בארץ ישראל להפריש חלה עד צאת השבת, וממילא אסור לאכול את המאכל (שולחן ערוך, אורח חיים שלט, ד). הסיבה לאיסור הפרשת חלה בשבת היא שהפרשת חלה נחשבת מעין "תיקון" (כמו תיקון כלי), כיון שאסור לאכול את המאכל קודם הפרשת חלה.

מחוץ לארץ ישראל מותר לאכול את הלחם או העוגה, אך חובה לשייר חלק עד לאחר השבת. לאחר השבת, יש להפריש חלה מהנותר (ולברך אם יש שיעור הראוי לברכה). הפרשה זו מועילה לכל מאפים שהוכנו מהעיסה המקורית, גם אם הם כבר נאכלו.

צירוף עיסות

לעתים, מצורפים כמה עיסות תוך כדי הליך האפייה. הדבר גורם לסיבוך אפשרי בסדר הפרשת חלה.

צירוף עיסות קטנות

כאשר שתיים או יותר עיסות קטנות (מאותו סוג של דגן), שאין בכל אחת מהן שיעור הפרשה, מצטרפות יחד לשיעור חלה (למשל כאשר אופים כמות גדולה של עוגה לכבוד איזה אירוע), יש כמה תנאים שבהם העיסות מצטרפות לעניין הפרשת חלה, כדלהלן:

  • אם העיסות הן בתוך כלי אחד ונוגעות אחת בשנייה (עי' משנה ברורה תקנז, ז), הן מצטרפות לעניין הפרשת חלה. אם אחת העיסות עולה מעל לראש הכלי, יש לכסות אותן כדי שיצטרפו. אם העיסות הן באותו הכלי אך אינן נוגעות זו בזו, יש להפריש חלה ללא ברכה (כן הורה הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל; עי' דרך אמונה, ביכורים פרק ו).
  • אם העיסות עטופות מצד מטה ומצד מעלה, כגון בתוך עטיפת ניילון.
  • אם העיסות נדחפות יחד, באופן שיש ביניהן חיבור.

יש לציין שכאשר העיסות הן בכלים נפרדים, הנחת מגבת או כיסוי אחר על-גבי הכלים אינה מצרפת אותן יחד לעניין חלה (עי' לקט העומר ו, יד).

ניתן לצרף לעניין הפרשת חלה גם לאחר האפייה: אם לאחר האפייה הושמו כמה מאפים בשקית אחת או כלי אחד, הכלי מצרף אותם יחד לעניין הפרשת חלה, והם חייבים בהפרשה.

צירוף עיסות גדולות

כאשר לכל עיסה לבדה יש שיעור חלה, צירוף העיסות לעניין חלה נעשה כשהם באותו אזור – "מן המוקף". די בכך שהעיסות נמצאות שתיהן לפני המפריש, או אפילו באותו החדר, או בתוך כלים פתוחים אחד ליד השני. בכל אלו ניתן להפריש חלה מאחת העיסות, ולכוון גם לעניין שאר העיסות הסמוכות לה (עי' יורה דעה שכה, ב; בשמירת שבת כהלכתה, פרק מב, הערה לח, כתב שבתנאים אלו ניתן גם להפריש מן העיסה ולכוון למוצר שכבר נאפה).

חילוק העיסות

כאשר אופים שיעור החייב בחלה, אך בכוונה לחלק את התוצרים לחלקים קטנים ולחלקם לאנשים שונים במקומות שונים (כגון לצורך משלוח מנות, או בבית ספר לצורך ילדי הכיתה), יש להפריש חלה ללא ברכה (יורה דעה שכו, ב). אין לברך ברכה יש צורך בשיעור שלם לצורך משפחה אחת (עי' שו"ת מנחת יצחק חלק י, סימן קב).

הלכה זו נאמר רק לעניין אנשים פרטיים. ביחס למאפיות יש להפריש בברכה בכל עיסה, גם לצורך לקוחות רבים.

הצטרף לדיון

6 תגובות

  1. מה שכתבתם לומר הרי זו חלה קודם שמפריד לגמרי את החתיכה, רציתי לדעת מנין לכם, הדבר יוצר בעיה חמורה שמקצת מהנשיכה חוזר לעיסה ומדמע אותה

  2. מה ההלכה לגבי חלוקה של התוצר האפוי לאנשים שונים?
    אם הפרשתי חלה על כמות גדולה, אפיתי וחילקתי את הלחמניות לשכנים, ילדי הכיתה וכד', האם גם אז להפריש בלא ברכה?

  3. אם מחלקים לאחר אפייה אין בעיה, לפני אפייה, יש סוברים שעיסה זו פטורה מהפרשת חלה כיון שרוצים לחלקה לחלקים קטנים בעודה עיסה שיהיה לכל ילד את חלקו ולכן יש להפריש ללא ברכה. מקור דין זה של עיסה על מנת לחלק הוא במשנה בחלה פרק א’ משנה ז’ וכדעת ר’ יוחנן בירושלמי פסקו רוב הראשונים וכמבואר בביאור הגר”א סי’ שכ”ו סק”ז באריכות ובפתחי תשובה שם סק”ב.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *