לתרומות לחץ כאן

אדם שאביו גר ואמו מישראל – מעמדו ויחוסו

שאלה:

יונתן,

שלום לרבנים.

אני נשוי לאישתי המדהימה שב"ה זיווגנו עולה יפה.

רציתי לדעת הוריי יהודים משני הצדדים.. ואצל אישתי אביה הוא גר (לפני שנולדה..) ןאמה יהודה..

א. האם אני יותר "מיוחס" ממנה ? מה בכלל הכוונה בייחוס הזה?

ב. האם אישתי תוכל להתנבאות לעתיד לבוא?

ג. מה דין ילדנו ? האם הם יוכלו להתנבאות ? להתמנות למשרות וכו'?

ד. האם יש איזה שהיא נ"מ בין זה שאישתי בת גר לעומת אישה ששני הוריה יהודים?

ה. האם היא גם נקראת יוחסת?

תודה

תשובה:

שלום וברכה

ראשית יש לציין שהיחוס האמיתי של האדם הוא מעשיו הטובים וכל השאר זה שולי יחסית לעיקר! ואני בטוח שאשתך מיוחסת גדולה לפי הגדרה זו.

לעצם שאלתך, בזמנו כשערכתי את הספר משנת הגר של הגאון רבי משה קליין שליט"א, עסקתי בפרט זה לגבי כמה נדונים, ואעתיק לך:

נז. אם היתה אמו מישראל  כשר הוא לדון ואפי' בדיני נפשות[1], וזאת אף שהיה אביו נכרי[2]. אבל למעשה חליצה אינו כשר עד שיהיו אביו ואמו שניהם מישראל[3]. ויש אומרים[4], שאם היה אביו מישראל, אפי' היתה אמו גיורת – כשר הוא לדון בחליצה.

נח. כמו"כ אם היתה אמו של הבעל דין מישראל, דינו כישראל לכל דבר ואין הגר רשאי לדון בדינו[5]. וכל שכן שאם היו בעלי הדין בני גרים, והיתה הורתם בקדושה שאין הגר רשאי לעסוק בדינם[6].

[1] חידושי הרשב"א לסנהדרין שם. (בחידושי הר"ן שם תמה הרבה היאך יתכן להתיר לגר להיות חלק מן הסנהדרין ולדון בדיני נפשות ואפי' היתה אמו מישראל, הא סוף סוף אינו ממובחר שבאחיך, ומחמת כן למד שרק באקראי התירו לו לדון וכדלעיל).

[2] רי"ף, רא"ש, ור"ן בסנהדרין שם, התוס' ביבמות (מה ע"ב ד"ה כיון), רמב"ם (הל' סנהדרין פי"א הל' יא), ובשו"ע (סי' רסט סעי' יא).  מקורו של חילוק זה הוא מסוגית הגמ' ביבמות שם: "רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי בבל, ואע"ג דאמר מר שום תשים עליך מלך – כל משימות שאתה משים אל יהיו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה". ע"כ וכן הוא להדיא בסוגית הגמ' ביבמות (קב ע"א).

[3] יבמות (קב ע"א) ע"פ באורו של רש"י. וכן הכריע בשו"ע (אבהע"ז סי' קסט סעי' ב).

[4] תוס' בבאורם לדברי הגמ' שם. וטעמם בזה הוא, דכיון שדינו כישראל (שהרי גם אמו נתגיירה כהלכה), קביעת היחוס שלו תקבע לפי מעמדו של אביו. וכדבריהם פסק הרמ"א באבהע"ז שם. [באורינו זה בשיטת התוס' הוא לפי מה שכתב בכנסת הגדולה בחו"מ (סי' ז), אמנם בספרו דינא דחיי (לאוין סי' רכא) ציין לדברי האחרונים, שפי' בדעת התוס' שהמדובר הוא בישראל הבא על הנכרית, שאם נתגייר, בנו כשר לדון בחליצה, ודברים תמוהים הן, שהרי דינו כגר לכל דבר וכלל אינו מתייחס אחר אביו, וצ"ע].

[5] כנסת הגדולה (חו"מ סי' ז). ובברכי יוסף (שם).

[6] ברכי יוסף שם.

פסול הגר לשמש כמלך

סב. אין ממנים מלך אלא מן המשפחות המיוחסות שבישראל מזה כמה דורות[1]. ויש שהקלו בזה, ולדבריהם, אם היתה הורתו ולידתו בקדושה הרי הוא כשר לדון[2].

סג. יש מן הראשונים[3] שסברו שאין ממנים מלך אלא א"כ היו אביו ואמו שניהם מן המשפחות המיוחסות שבישראל, ויש שכתבו שדי בכך שאמו מישראל[4].

[1] רמב"ם (הל' מלכים פ"א הל' ד), וז"ל: "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפי' אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא ולא שר חמישים או שר עשרה, אפי' ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל וכו'". מדבריו למדנו שאין ממנים מלך ממשפחת גרים אפי' אחר כמה דורות.

[2] הגה' בית הלל לשו"ע (סי' רסט) עפ"ד רש"י בב"ק (פח ע"א).

[3] ר"ן (סנהדרין לו ע"א), רשב"א (יבמות קב ע"א), ובתוס' בסוטה (מא ע"ב). מקור דבריהם בזה, הוא מהא אמרינן בסוטה (מא ע"א): "אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז טו), זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". ואמרו בגמ' (סוטה מא ע"ב): "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה", ומשמע ששלא כדין אמרו לו, דכיון שמבני עבדים היה, פסול הוא למלכות אף שהיתה אמו מישראל, וע"כ משמע שלא די בכך כדי לשמש כמלך. וראה בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' פז), ובעיונים סי' פד.

ויש לעיין האם נשיא שווה בזה למלך, או שמא רק במלך הדין כך, ואילו לענין נשיא כו"ע מודו שדי בכך שאמו מישראל. והנה, לענין כבודו של נשיא מצינו דדינו חמיר משל מלך, דהמלך שמחל על כבודו כבודו מחול ואילו נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול (רמב"ם הל' ת"ת פ"ו הל' ו, ובהל' מלכים פ"ב הל' ג), וא"כ אפשר דה"ה נמי להא, וצ"ע.

[4] רמב"ם שם.

יט. אמרו חכמים[1]: "אין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל". עפ"ז יש שכתב[2], שאם נודע למשודך שמשודכתו היא ממשפחת גרים אפי' מזה כמה דורות רשאי הוא לבטל את השידוך.

[1] קידושין (ע ע"ב). וראה בהרחבה בעיונים סי' פז.

[2] שו"ת אבן השוהם (אבהע"ז סי' סז).<<<<לבדוק>>>>> טעם נוסף י"ל בזה, ע"פ מה שאמרו בברכות (ח ע"ב): "א"ל רבא לבניה, אל תשבו על מיטת ארמית". ובגמ' שם נתבאר דהיינו שלא ישאו גיורת. וכמו"כ אמרו בבבא בתרא (קט ע"ב): "לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה נשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן".

מיהו ודאי אם מצא אדם אשה כשרה וראויה לו לפי ערכו אין לו להמנע מלישאנה מחמת יחוסה, שהרי רבים מגדולי התנאים ואמוראים יצאו ממשפחות גרים, ומי לנו גדול מדוד המלך שהיה צאצא לרות המואביה, ומי לנו עוד כמשה ויהושע שנשאו שניהם נשים גיורות (באבן עזרא שם מבואר דמחמת שהיה משה במדין לא היתה לו אשה אחרת לישא, ובמקום ביטול מצות פריה ורביה פשיטא דאין להמנע מלישא בת גרים, ולדבריו ליכא ראיה).

ובס' חסידים (סי' שעז) איתא: "כל שיש לו לב טוב, ולוקח גיורת שיש לה לב טוב וצנועים וגומלי חסדים ונעימים במשא ומתן, מוטב להתחתן בזרעם מלהתחתן בזרע ישראל שאין בהם אלו המידות, לפי שהזרע של גר יהיו צדיקים וטובים", וע"ע שו"ת דברי יציב (אבהע"ז סי' כ אות יח).

שוב, העיקר לזכור שהבושה הגדולה תהיה בימות המשיח למי שמעשיו אינם כפי שנדרש ממנו, הגרים הם אהובים מאוד למעלה!

לסיום אעתיק לך:

"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י יט). וכתב החינוך (מצוה תלא): "שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם'. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו 'ואהבת לרעך' (מצוה רמג), שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוחדת לו באהבתו", ע"כ. בכלל מצוה זו איסור אונאת הגר והזהירות המיוחדת שלא ללוחצו בעניני ממון. ושורשם, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", אף אנו בני גרים, ואין בינינו לבין הגר ולא כלום.

אכן, כמה חילוקים מצינו בין ישראל לגר בדיני היוחסין, כמו דמצינו שהכהן אסור בגיורת, והגר מותר בממזרת, ועוד, טעם הדברים ופרטי הדינים בזה יתבארו להלן.

 

א. מצוה עשה מיוחדת נצטוונו על אהבת הגר, יתר[1] על חובתנו לאהוב כל איש מישראל[2], שנאמר[3]: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"[4]. ויש לכל איש ישראל ליתן ליבו לאהבה הגדולה[5] שאוהב הקב"ה את הגרים, שנאמר (דברים ו יח): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"[6].

[1] וז"ל הרמב"ם (הל' דעות פ"ו הל' ד): "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה 'ואהבתם את הגר', ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך', הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר 'ואוהב גר'".

(מדברי הרמב"ם אלו יש שלמדו, שגדר מצות אהבת הגר חלוקה ביסודה ממצות "ואהבת לרעך כמוך" שנצטווינו בה כלפי כל איש ישראל. שכן מצות אהבת הרעים ענינה שנגמול חסד זה עם זה כפי יכולתנו, וכמו שאמרו "דסני עלך לחברך לא תעביד", ואין זה עניין לאהבה בלב בלבד, משא"כ מצות אהבת הגר שהושוותה למצות אהבת ה' ענינה לכאורה הוא עצם האהבה המסורה ללב. אמנם מדברי החינוך המובא להלן מוכח שאין הדבר כן, ולדבריו גדר מצוה זו שווה לגמרי למצות "ואהבת לרעך כמוך" האמורה בישראל. ובאמת מקרא מלא דיבר הכתוב (דברים י יח): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה", הרי שאהבתם ענינה לגמול עמהם חסד כפי היכולת).

[2] ז"ל החינוך (מצוה תלא): "שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם'. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו 'ואהבת לרעך' (מצוה רמג), שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוחדת לו באהבתו".

הנה נתבאר בדבריו, שעיקר כוונת התורה בחזרתה על ציווי זה פעמים רבות הוא להרבות בחובת אהבתו יותר מאהבת שאר ישראל, וכן נראה מלשון המבי"ט (אגרת דרך ה' נעילת שערים פ"א אות ט), וז"ל: "והוסיף בו אהבה על אהבת רעים בהשגחתו עליו בצרכו ובתיקונו".

במשנ"ב (סי' קנו ס"ק ד) כתב "אהבת הגר שנתגייר בזמן הבית". והדבר צ"ב דמשמע שרק בגר שנתגייר בזמן הבית נצטוונו על אהבתו. וכנראה כתב כן מחמת הצנזור, ועיין מש"כ בזה בס' מגיד משנה עה"ת (פ' עקב).

[3] דברים (י יט).

[4] מצוה זו אמורה דוקא בגר גמור ולא בגר תושב, וע"ע במנחת חינוך שם, שדן בדין עבד כנעני לענין זה.

[5] בס' יערות דבש (דרוש א, ביאור ברכת על הצדיקים) כתב: "בברכת על הצדיקים יתפלל ביחוד על גרי הצדק, וישים ליבו לאהוב אותו כנפשו, ולקיים מצות ואהבתם את הגר, ומכל שכן בזמן הזה שאנו בתכלית השפלות ושחים עד לעפר, כמעט לא נשאר בנו עוד רוח חיוני, ורשעים בתכלית הרוממות, והוא הכיר האמת, הרי זה ממש מעשה אברהם אבינו שהכיר ה' בתוך עולם חשוך והאיר ממזרח צדק, ואף הוא כמוהו, הלא חיוב עלינו לאהבו ולנשק רמיסת רגלו, והמרבה לאהוב הגר אוהב ה' ותורתו, כי אהבתו לגר תלוי באהבת המקום ותורתו, כי הלא זה סיבת אהבתו", עכ"ל.

[6] ולהיות שהזהירה תורה פעמים רבות על אהבת הגרים ואיסור אונאתם, ראיתי להרחיב מעט היריעה ולהעתיק לשונות חז"ל בדבר מעלת הגרים ושורשם:

 

כבוד הגרים ומעלתם שווה למעלת שאר ישראל

וז"ל התנא במסכת גרים (פרק ד הל' ב – ה): "חביבין הגרים שבכל מקום הכתוב מכנה אותן כישראל, שנאמר ואתה ישראל עבדי יעקב וגו'. נאמר אהבה בישראל, שנאמר אהבתי אתכם אמר ה', ונאמר אהבה בגרים, שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. נקראו ישראל עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ונקראו גרים עבדים, שנאמר להיות לו לעבדים. נאמר רצון בישראל, שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', ונאמר רצון בגרים, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. נאמר שמירה בישראל, שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, ונאמר שמירה בגרים, שנאמר ה' שומר את גרים. נאמר שירות בישראל, שנאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, ונאמר שירות בגרים, שנאמר ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו.

 

מסירות נפשם במעשה המילה

חביבין הגרים שלא מל אברהם אבינו לא בן עשרים ולא בן שלשים אלא בן תשעים ותשע שנה, שאילו מל אברהם בן עשרים או בן שלשים לא היה גר שנתגייר מן עשרים שנה ומעלה או מן שלשים שנה ומעלה, אלא שהקדוש ברוך הוא היה ממשמש עמו ובא עד שהגיע לתשעים ותשע שנה, שלא לנעול דלת בפני הגרים, ולתת ימים לשבים, ולהרבות שכר לעושי רצונו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

אברהם אבינו קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם. דוד מלך ישראל קרא עצמו גר, שנאמר כי גר אנכי עמך, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך.

 

חביבות א"י על שהיא מכשרת גרים

חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת הגרים. האומר בארץ ישראל גר אני, מקבלין אותו מיד, ובחוצה לארץ אין מקבלין אותו אלא אם כן היו עדיו עמו. חביבה ארץ ישראל שהיא מכפרת על עונות ועל פשעים, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. וכן אתה מוצא בארבע כתות העומדות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. זה יאמר לה' אני, זה שכולו למקום ולא נתערב בו חטא, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גירי הצדק, וזה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים". עכ"ל התנא במסכת גרים.

 

שכר הגרים

וכן אמרו בבראשית רבה (פרשה ע): "'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש', עקילס הגר נכנס אצל ר"א, אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י) 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה', אמר לו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובא זה והושיטו לו בקנה. נכנס אצל רבי יהושע (נ"א: עקילס הגר בא ושאל את ר"א, אמר לו הרי חיבה שחיבב הקב"ה את הגר דכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו על עבדי לא משגיחין, נזף ביה ואזיל לגבי ר' יהושע). אמרו לו תלמידיו: רבי דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה. אזל לגבי רבי יהושע התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח. ד"א: לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז, אמרו אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו וקרא עליו (משלי טז) טוב ארך אפים מגבור".

וכן אמרו בשמות רבה (פרשה יט): "'זאת חקת הפסח', הה"ד (ישעיה נו): 'ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו'. אמר איוב (איוב לא) בחוץ לא ילין גר, שאין הקב"ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל, השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש ליכנס יכנס, לכך הוא אומר בחוץ לא ילין גר, כנגד (דברים לא) 'וגרך אשר בשעריך', (איוב לא) 'דלתי לאורח אפתח', כנגד הקב"ה שהוא סובל בריותיו, א"ר ברכיה כנגד מי אמר בחוץ לא ילין גר אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבהמ"ק שנאמר (ישעיה יד) 'ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב', ואין ונספחו אלא כהונה, שנאמר (שמואל א ב): 'ספחני נא אל אחת הכהונות שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים' לפי שבנותיהן נישאות לכהונה.

וכן שאל עקילס הגר את רבותינו, אמר להם: מה שכתוב (דברים י) 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה', הרי כל הבטחות שהבטיח את הגר שהוא נותן לו לחם ושמלה. אמר לו יעקב ששמו ישראל כך שאל מלפני הקב"ה (בראשית כח) 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש', ואתה שבאת אצלנו לא דייך שאתה כמותינו, אלא דייך שתהא כיעקב בכורו של הקב"ה, וסוף דבר לא תעלה על דעתך שיעקב לחם ושמלה שאל, אלא אמר יעקב, הבטיחני הקב"ה שהוא עמדי ויעמיד ממני את העולם, אימתי יודע אני שהוא עמדי ושמרני, כשיעמיד ממני בנים כהנים אוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה. שנאמר: 'ונתן לי לחם לאכול' – זה לחם הפנים, ובגד ללבוש – אלו בגדי כהונה, שנאמר (שמות מ): 'והלבשת את אהרן את בגדי הקדש', וכן כאן, 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה' – כלומר, שמעמיד בנים מן הגר שאוכלים לחם הפנים ולובשים בגדי כהונה, הוי בחוץ לא ילין גר. אמר הקב"ה אחר כל הכבוד הזה שאני עתיד לעשות לבעלי תשובה אתם קורים תגר, הוי 'ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' וגו".

 

אהבת ה' לגרים

וכן אמרו בבמדבר רבה (פרשה ח): "איש או אשה וגו', הה"ד (תהלים קמו) 'ה' אוהב צדיקים וגו". כך אמר הקב"ה, אני אוהבי אהב, וכן הוא אומר (שמואל א ב): 'כי מכבדי אכבד', הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם. ולמה הקב"ה אוהב צדיקים שאינן נחלה אינם משפחה, את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר (תהלים קלה): בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול, להיות לוי אינו יכול, למה שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי יכול, הוא שאינו בית אב. לכך הוא אומר יראי ה' ברכו את ה', בית יראי ה' לא נאמר, אלא יראי ה', אינו בית אב אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקב"ה אוהבם. לכך נאמר (תהלים קמו): ה' אוהב צדיקים וגו'.

הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה, למלך שהיתה לו צאן, והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם. אמרו למלך, הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה, והיה אוהבו הרבה. אמרו לו, מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו. אמר להם המלך, הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר. כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו, לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם. וכן הוא אומר: ואהבתם את הגר, וגר לא תונה וגו'. וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חייבה תורה לגוזל את הגר לשלם לו ממונו, ויביא קרבן איל הכפורים. שכן כתיב, דבר אל בני ישראל איש או אשה, והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה, דכתי' (תהלים קמו): ה' שומר את גרים, שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל