שאלה:
שלום.בזמן דוד המלך לו זוכר קראתי שהיה איזה עמלק שאימא שלו היתגיירה. איך זה בגיוני שעמלק יכול להיתגייר או לחזור בתשובה והאים עמלק נחשב בנאדם כי הרי מיצווה להורגו ולהשמידו. פעם מישהוא אמר לי התורה גיזענית מה שונה מהיטלר ח"ו שהינה אומרת להרוג עמלק וזה קצת הפריע לי מקווה שאתם מבינים אז שאלה ראשונה האים עמלק יכול לחזור בתשובה וליכאורה עמלק זה אדם אז איך זה שהוא אדם ואין לו זכות קיום כביכול אנשים מפרשים זאת כגיזענות
תשובה:
שלום וברכה
ההלכה היא שאין מקבלים גרים מעמלק, לגבי אם נתגיירו האם יש תוקף לגרות זו, ומה הדין בזמנינו ראה במקורות.
הדין שלא לקבל גרים מעמלק והמצווה למחותו אינה גזענות, עמלק הוא שורש הרע ובכל הדורות ביקש להשמיד את העם היהודי, בצאתו ממצרים, בימי המן, וגם בשואה האיומה יש כידוע כמה סימנים שהעם הגרמני יש בו מזרע עמלק.
מקורות:
איתא במכילתא דרשב"י (פרק יז): "ויאמר כי יד על כס י-ה – משישב על כס י-ה באותה שעה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כך דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: אמר הקב"ה, שאם יבאו מכל האומות להתגייר יקבלו מהם ישראל, ומעמלק לא יקבלו מהם ישראל, שנאמר (שמואל ב א יג): ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה עם אתה, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי. [באותה שעה] נזכר דוד מה נאמר לו למשה רבו, שאם יבואו מכל אומות העולם להתגייר יקבלו אתם ישראל ומעמלק לא יקבלו אותם". ע"כ לשון המדרש. הנה נתבאר, שאין מקבלים גרים מעמלק.
לענין גר עמוני ומואבי אמרה תורה (דברים כג ד): "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה'". והיינו, שאף שמקבלים גרים מעמון ומואב מ"מ אסורים הם לישא בת ישראל עד עשרה דורות.
ויש לדון, האם יש לחוש להלכה זו גם כיום אחר שבלבל סנחריב את האומות ואין ידוע היכן נתערבו אומות אלו, או שמא אזלינן בזה בתר הרוב ולעולם יש לתלות בכל גר הבא לפנינו שאינו מבני אומות אלו.
תשובה
א
קושית האחרונים מהא דבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק
בהקדם בירור הלכה זו, יש לדון בעיקר איסור קבלת גרים מעמלק. דהנה, מדברי המכילתא הנ"ל נתבאר שאין מקבלים גרים מעמלק, ובאחרונים הקשו, היאך יתיישבו דברי המכילתא אלו עם האמור בדברי הגמ' בגיטין (נז ע"ב): "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ומנו רבי שמואל בר שילת", הרי המן האגגי היה עמלקי, וא"כ קשיא, היאך קיבלו את בניו לקהל ה'. (ראה עיון יעקב לבעל השבות יעקב סנהדרין צז ע"ב, שעמד בשאלה זו והניח בצ"ע).
וכמה תרוצים נאמרו בזה בספרי האחרונים:
א. החיד"א בס' עין זוכר (מערכת ג אות א) נקט שהבבלי חולק בזה על המכילתא, והעיקר להלכה שמקבלים גרים מעמלק. ולמד דבריו מלשונו של הרמב"ם (הל' אסורי ביאה פי"ב הל' יז) שכתב: "כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות של תורה, והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר". ומלשונו שכתב "כל הגויים כולם", משמע שמכל האומות מקבלים גרים ואף עמלק בכלל, שאל"כ היה לו לסייג דבריו ולומר שאין מקבלים גרים מעמלק.
כדבריו יש לדקדק מדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין (פי"ח הל' ו) שכתב: "גזרת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין אדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים. וזה שהרג יהושע את עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם, הוראת שעה היתה או דין מלכות היה". ע"כ.
ולכאורה צ"ב, מפני מה הוצרך הרמב"ם לומר שהיה הדבר בהוראת שעה, הרי כיון שהיה גר זה עמלקי לא חלה גרותו, דאין מקבלין גרים מעמלק, וקיי"ל (ראה הערה) שרק ישראל אינו נהרג בהודאת פיו, אבל בגוי לא נאמרה הלכה זו[1].
אולם לפי הנ"ל יתישבו הדברים, דלשיטת הרמב"ם מקבלים גרים מעמלק, וממילא היה גר עמלקי זה ישראל לכל דבר שאינו נהרג בהודאת פיו, ומשום כך הוצרך הרמב"ם לומר שדוד הרגו בהוראת שעה.
ואין להקשות לשיטת הרמב"ם, היאך מקבלים גרים מעמלק ולא נחשב הדבר לביטול מצות עשה שנצטוינו להורגם, דאפשר דסבר, שכך הוא עיקרה של מצוה זו, דמתחילה לא נצטוו להרוג עמלקי שבא להתגייר, וראה בזה בהרחבה בסמוך. מלבד זאת ידועה שיטת היראים (מצוה רצט) שמצות מחיית עמלק לא הוטלה על כל איש ישראל אלא על המלך לבדו, וממילא פשיטא שכאשר בי"ד מקבלים גר עמלקי אין בכך כל ביטול למצות מחייתו.
ישוב דברי הרמב"ם עם האמור במכילתא
ב. יתירה מזו לכאורה יש ליישב דברי הרמב"ם באופן שלא יסתרו כלל לאמור במכילתא הנ"ל. דיעויין ברמב"ם הל' מלכים (פ"ו הל' ד) שכתב: "אם לא השלימו או שהשלימו ולא קיבלו ז' מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים וכו'. במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהיא עם שאר אומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו, אין מניחין מהם נשמה. שנאמר: כן תעשה לכל הערים וכו', לא תחיה כל נשמה. וכן הוא אומר בעמלק, תמחה את זכר עמלק". ע"כ.
ובראב"ד שם השיג על דברי הרמב"ם דזה אינו, שהרי בשבעה עממין ועמלק אף אם רצו להשלים עם ישראל אין מניחים אותם, אלא מצוה לרודפם ולהורגם.
ובכסף משנה שם פירש, שמה שכתב הרמב"ם שאם רצו להשלים עם ישראל שוב אין רודפים אותם להורגם, לא איירי שבאו לכרות עם ישראל ברית שלום בלבד, שהרי מצות מחית עמלק אינה תלויה כלל ברצונם להלחם עם ישראל, ואף אם רצו לחיות בשלום עם ישראל לא בטלה המצוה להורגם, אלא כוונת הרמב"ם לחדש, שאם קיבלו עליהם לקיים ז' מצוות בני נח, שוב א"צ להורגם, דבזה סבר הרמב"ם שפוקע מהם דין שבעה עממין ועמלק ונעשו כבני נח כשרים כשאר גר תושב, וממילא בטל החיוב להורגם[2].
ומעתה י"ל, שכשם שאם קיבלו עליהם לקיים ז' מצוות פקע החיוב להורגם, כך גם בטל עי"ז האיסור לקבל מהם גרים, וממילא אם קודם שבא להתגייר כבר קיבל עליו לקיים ז' מצוות בני נח פקע דין עמלק ממנו ומותר לקבלו לקהל ישראל. ואם כנים אנו בזה, אין כל קושיא מהא דמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, דאפשר שקודם שנתגיירו קיבלו עליהם לקיים ז' מצוות ומשום כך הותר לקבלם.
ואפשר עוד, שגם הגר העמלקי שהרג דוד נתגייר באופן דומה, או לכל הפחות היה לדוד לחוש שמא נהג כן, ומשום כך הוצרך הרמב"ם לפרש שהסיבה לכך שהותר לו להורגו הוא משום כבוד המלכות, או שהיתה זו הוראת שעה.
ומעתה י"ל, שגם ממה שכתב הרמב"ם בהל' איסורי ביאה שכל הגויים רשאים להתגייר ע"י קבלת עול מצוות אין להוכיח שחלק ע"ד המכילתא וסבר שמקבלים גרים מעמלק, דאפשר שהיות וסוף סוף גם עמלקי יכול להתגייר ע"י שיקדים ויקבל עליו ז' מצוות, שוב לא דקדק הרמב"ם להזכיר חילוק זה שיש בינו לשאר גרים.
לכתחילה אין מקבלים אותם, אבל אם נתגיירו חלה גרותם
ג. יש מן האחרונים שכתבו, (ראה בס' עמק ברכה ענין מחית עמלק), שהלכה זו שאין מקבלים גרים מעמלק אינה דין בהל' גרות, אלא זהו פרט ממצות מחית עמלק. והיינו, שיסוד האיסור לקבל גרים מעמלק הוא שאם נקבל מהם גרים נמצא שהמצוה למחותם מתבטלת מאליה, ודומה הדבר לביטול עשה בידים. וכיון שכך, אם עברו וקיבלו אותם ונתגיירו כדת וכדין – הגרות חלה, וממילא אין להקשות על דברי המכילתא מהמעשה המובא במסכת גיטין, דאפשר שנתגיירו בפני ג' הדיוטות שלא נתנו ליבם לברר ולידע שעמלקים הם, וגרות גמורה היא[3].
ובאמת כבר קדמו בישוב זה בעל מנות הלוי, הובאו דבריו בס' מגילת ספר ע"ד הסמ"ג (מצוה קטו), ודחה סברא זו, שכן אם כדבריו שעמלקי שנתגייר אין פסול בגרותו, אכתי קשיא, מפני מה הרג דוד את הנער העמלקי, הרי אפשר שהיה האמת כדבריו שנתגייר כהלכה וישראל גמור הוא.
אמנם לפ"ד הרמב"ם הנ"ל מיושב שפיר, שהיתה זו הוראת שעה או מפני כבוד המלכות.
באופן נוסף י"ל בישוב קושית המגילת ספר, דאף אם עמלקי שנתגייר יש תוקף לגרותו, מ"מ לא היה לו לדוד לחוש לדבר כעין זה, שהרי ממה נפשך – אם נתגייר בינו לבין עצמו לא עשה ולא כלום, ולחוש שמא נתגייר בפני בי"ד שאינם מקפידים על קיום הלכה זו מהיכי תיתי, הרי סתם ישראל כשרים הם ונוהגים כהלכה. (אכן בעיקר דברי מנות הלוי תצא נפק"מ רבתא, כאשר מצאו תינוק מושלך ולא ידעו שמבני העמלקים הוא וגיירוהו, שלשיטת בעל מנות הלוי בדיעבד גר גמור הוא).
ישוב נוסף על קושית האחרונים מגיטין
ד. הצפנת פענח (קונטרס השלמה דף ו ע"ב) עמד אף הוא על קושית האחרונים מסוגית הגמ' בגיטין, וכתב, שהמן היה עבדו של מרדכי ונשא אשה נכרית בת עם אחר, וכבר נתבאר ברמב"ם (הל' אסורי ביאה פט"ו הל' ו), דבעבד הבא על הנכרית ולדה כמותה. וא"כ בני בניו של המן אינם עמלקים ושפיר קיבלו אותם לקהל ישראל.
אלא שדבריו אלו צ"ע טובא, שהרי להדיא כתב הרמב"ם שם שדברים אלו אמורים דוקא בעבד שטבל ובא לכלל ישראל במקצת, אבל בגוי הבא על שפחה גויה הולד הולך אחר הזכר, דהלכה זו שולדה כמותה לישראל נאמרה ולא לנכרים, וא"כ כיון שהמן לא טבל לשם עבדות ודאי דין ולדו כמותו, ואף שבא על בת עם אחר בניו עמלקים.
יתירה מזו צ"ע, שהרי להדיא מפורש בדברי חז"ל דבכהאי גוונא נחשב הולד עמלקי לכל דבר, שהרי כידוע לחם שאול בעמלק והרג את כולם מלבד אגג שהניחוהו בחיים (כמובא בשמואל א פ' טו), ובתנא דבי אליהו (פ"כ – כב) איתא, דבאותו הלילה שנותר אגג בחיים בא על השפחה ונתעברה הימנו ונולד ממנו המן, הרי להדיא, דאף ששפחה זו לא היתה עמלקית דין בנה כדין האב, שאל"כ גם המן לא היה נחשב מבני עמלק, ודו"ק.
ה. באופן דומה כתב המהרש"ם (ח"ג סי' רעב) דמבני בניו של המן הוא לאו דוקא, והיו צאצאיו של המן מבתו שנישאה לבן עם אחר, וממילא לא היו עמלקים.
ב
איסור לא יבוא עמוני ומואבי וקבלת גרים מעמלק, האם נוהג בזמן הזה
הנה אחר שנתבאר דלדעת רבים מן הפוסקים אין מקבלים גרים מעמלק, וגם אם עברו וקיבלום אין תוקף לגרותם, יש לדון, האם יש לחוש לאיסור זה גם בזה"ז אחר שבלבל סנחריב את האומות ומוצאם של הנכרים אינו ידוע.
ובאמת, נידון זה נתבאר כבר בסוגית הגמ' בברכות (כח עא) גבי דין גר עמוני ומואבי, דאיתא שם: "תנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל, אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל. אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבא בקהל.
אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: (דברים כג ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות. שנאמר: (ישעיהו י): "ואסיר גבלות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים", וכל דפריש – מרובא פריש.
אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר (ירמיהו מט ו): "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'" – וכבר שבו. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (עמוס ט יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל" – ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבא בקהל". ע"כ.
מדברי הגמ' אלו למדנו, שאחר שבלבל סנחריב את האומות כל גר שבא לפנינו אפי' בא מעמון ומואב אין לחוש שמא מצאצאי העמונים הקדמונים הוא לאוסרו לבוא בקהל, שיש לילך בזה אחר רובא דעלמא, ורוב הנכרים שבעולם אינם בכלל איסור זה. דברים אלו הוזכרו הלכה למעשה ברמב"ם הל' אסורי ביאה (פי"ב הל' כה), ובמגיד משנה שם בשם הרמב"ן, במאירי בנזיר (כג ע"א), ועוד רבים מרבותינו ראשונים ואחרונים.
סברת הירושלמי שכאשר הוחזק איסור לפנינו אין לילך בזה אחר הרוב, והדחיה לכך בשיטת רבי לעזר
בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) איתא: "כהדא סורקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים. רבי יוסי בעי, מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו, אני אומר מעמון ומואב הוא, ונעשה אותו הגר הוכח לכל הגרים. אלא כיני הא רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם". עכ"ל הירושלמי.
ובאור הדברים: הירושלמי שם דן בתגר הלוקח פירות מן הסוחרים, כאשר ברוב ימות השנה לוקח פירותיו מישראל, ורק יום אחד בשנה לוקח הוא מן הנכרי, האם יש לחוש שפירות אלו שנזדמנו לנו ממנו הם מאותו היום שלקח מן הנכרי וטבל ודאי הן, או שמא יש לילך בזה אחר הרוב שלקח מישראל ואינם אלא דמאי. ואמרו שם, שמאחר ויודעים אנו בברור שלכל הפחות יום אחד בשנה לוקח הוא את פרותיו מן הנכרי, אין לילך בזה אחר הרוב (לשיטת ר"א ור"מ דחיישי למיעוטא), דאותו היום חשיב כ"קבוע", וקימ"ל (כתובות טו ע"א, ב"ק מד ע"ב, סנהדרין עט ע"א ועוד): "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".
נמצא איפוא לשיטת הירושלמי, שמה שהולכים אחר הרוב ותולים דכל דפריש מרובא פריש, הוא רק כאשר אין אנו יודעים בבירור על קיומו של המיעוט, אבל כאשר הוחזק לנו שהמיעוט קיים לפנינו, נחשב הדבר כקבוע ואין הולכים בזה אחר הרוב.
ועפ"ז הקשו שם בירושלמי, שאם כן בכל גר הבא לפנינו נאמר, שכיון שמקצת הגרים הם מבני עמון ומואב לעולם יש לנו להסתפק שמא גם גר זה הבא לפנינו עתה מבני עמון הוא, ואין לילך בזה אחר הרוב, דכיון שהמיעוט ישנו בעולם נחשב הוא כקבוע, "וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".
ומחמת סברא זו דחה הירושלמי סברא זו, ואמר, שעיקר טעמו של רבי לעזר שהחמיר בזה לגבי דמאי, לא היה מחמת שמיעוט הנכרים מצוי לפנינו ונחשב כקבוע, אלא להיפך – שסבר שרוב א"י נתונה ביד הנכרים, ולכן הגם שברוב הימים אינו לוקח פירותיו מהם, מ"מ כיון שרוב הפירות בא"י משלהם הן – יש לחוש. ע"כ דברי הירושלמי[4].
האם ספק עמוני ומואבי נכלל באיסור זה
ובראבי"ה (סי' קנא) הקשה, מה הועילו דברי התרצן בירושלמי, הרי גם אם נאמר שלענין הפרשת תרומות ומעשרות א"צ לסברא זו ד"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", מ"מ סברת אמת היא, וא"כ כיון שכאשר המיעוט מצוי לפנינו נחשב הדבר כ"קבוע", שבה הקושיא למקומה, היאך מקבלים גרים בזמן הזה ואין אנו חוששים שמא מבני עמון הם האסורים לבוא בקהל ונמצאנו מרבים פסולים בישראל, הרי כיון דחשיב כ"קבוע" לא מהני בזה הכרעת הרוב. (לענין הלכה אין זו קושיא כ"כ, שהרי הכרעת הפוסקים היא שאין לחוש למיעוט, וסברא זו שאמר הירושלמי מבוססת על שיטת ר"מ דחייש למיעוטא[5]).
ויעויי"ש שכתב בשם מורו רבי משה הכהן, דלולי דברי הירושלמי היה מקום לומר, שכשם שדרשו חכמים (קידושין עג ע"א): "ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק", ועפ"ז אמרו שספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה, ה"ה בספק עמוני ומואבי יש להקל מטעם זה, ומשום כך לא חששו כיום לאיסור זה.
כדבריו אלו כתב גם בספר תשב"ץ קטן (סימן תקמב): "ור' מאיר דחייש למיעוטא היאך מקבלים גרים בזמן הזה ניחוש שמא עמוני ומואבי הוא, וכתיב לא יבא עמוני ומואבי, נראה דלא אסרה תורה אלא עמוני ודאי ומואבי ודאי, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף עג ע"א) – ודאי ממזר הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא".
באור השער המלך בזה
אמנם, בשער המלך (איסורי ביאה פט"ו הל' יז) כתב בשם אליהו רבה, שרק ספק ממזר הותר לבוא בקהל, אבל ספק עמוני ומואבי אסור כשאר ספקא דאורייתא דאזלינן לחומרא. והביא ראיה לדבריו מסוגית הגמ' בברכות הנ"ל, שם נתבאר שלולי שבא סנחריב ובלבל את האומות, אם היה הספק שקול היינו מחמירים בספקו, ומוכח שספק עמוני ומואבי אסור ורק מחמת הכרעת הרוב מקבלים אותם לקהל ישראל.
ובשער המלך שם דחה ראיתו, שהרי ספק ממזר אסור מדרבנן, וא"כ אפשר שמה שהצריכו לדין רוב הוא בכדי שיהיו מותרים גם מדרבנן.
ודבריו קשים טובא, שהרי הטעם שאסרו חכמים ספק ממזר הוא מחמת החשש שמא ישא את אחותו כמבואר בקידושין שם, ובגר לא שייך חשש זה, שהרי הגר מותר באחותו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וע"כ שמה שצריך לדין כל דפריש מרובא פריש הוא משום שאם היה הספק שקול היינו אוסרים אותו מדאורייתא.
***
היאך אזלינן בתר רובא דעלמא, הרי אדם נחשב "קבוע" ואין לילך בספקו אחר הרוב
בס' משנת חכמים הקשה, היאך אמרו בגמ' שהסיבה לכך שמותר לקבל גרים בזמן הזה ולא חוששים שמא מעמון ומואב הם, היא משום דאזלינן בזה בתר רובא דעלמא שמותרים לבוא בקהל, הרי אדם נחשב כ"קבוע", וכיון שהספק הוא בדינו של אדם זה עצמו מאיזה עם הוא, א"כ אין לילך בזה אחר הרוב, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
חילוק בזה בין דין "הלך אחר הרוב" לדין "ביטול ברוב"
ובהגהות הגאון רבי עמרם חסידא לירושלמי שם כתב ליישב, שאין כוונת הגמ' בזה לדין "הלך אחר הרוב", שענינו שהכרעת הרוב מורה שחתיכה זו המצויה לפנינו מן הרוב היא ולא מן המיעוט, אלא לדין "ביטול ברוב", והיינו, שכאשר בלבל סנחריב את האומות בטלו העמונים והמואבים בשאר אומות והמיעוט בזה כמי שאינו. ונפק"מ רבתא יש בדברים, שכן אם יסוד ההיתר בזה הוא משום הכרעת הרוב, אם כלפי שמיא גליא שמבני עמון ומואב הוא יש איסור בדבר, ומשום כך החמירו בדינו ואמרו דבקבוע אין לילך אחר הכרעת הרוב, אבל כאשר ההכרעה היא מדין ביטול ברוב, הרי האיסור בטל וחשיב כמי שאינו, וממילא גם אם כלפי שמיא גליא שגר זה מבני עמון ומואב הוא אין בכך חסרון ושווה הוא בדינו לשאר נכרים.
האם שייך באדם דין ביטול ברוב
ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קו) נשאל בזה, דדברים אלו נסתרים לכאורה מדברי הפלתי (סי' קי ס"ק יב), שם נתבאר דבתערובות אדם באדם לא שייך ביטול.
ובאמת בתשובת מהר"י אסאד (יו"ד סי' מב) כתב להוכיח מסוגיא זו גופא כדינו של הפליתי, שאל"כ מפני מה אמרו שהסיבה לכך שמותר לקבל גרים בזמן הזה היא משום דכל דפריש מרובא פריש, ולא אמרו שמיעוט העמונים ומואבים בטלים ברובא דעלמא, שהרי סברא זו עדיפא מכל דפריש, שעי"ז בטל המועט ברוב ונעשה כמי שאינו, ואף אם היה גר זה עצמו מן העמונים מותר הוא לבוא בקהל. וע"כ צ"ל כדברי הפליתי שבאדם לא שייך דין ביטול ברוב.
האם נכרי בכלל אדם לענין זה
ובמשנה הלכות שם כתב ליישב שאלה זו מדברי הפלתי הנ"ל בכמה אופנים:
א. בגמ' יבמות (סא ע"ב) אמרו: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", וא"כ אפשר שאף שבישראל מפאת חשיבותם לא שייך דין ביטול ברוב, מ"מ אומות העולם ש"בשר חמורים בשרם" בטלים ברוב. ועיי"ש שהביא מקורות רבים לכך שעכו"ם חלוקים בהגדרה זו מישראל, וממילא אתי שפיר דברי רבי עמרם חסידא.
אלא שלסברא זו יהיה הדבר תלוי בפלוגתא דאמוראי בזבחים (עב ע"א) האם בעלי חיים בטלים ברוב, ולשיטת רב אשי שבעלי חיים מפאת חשיבותם אינם בטלים ברוב ה"ה נכרי. (וכבר עמדו בשאלה זו בתוס' חדשים מסכת ידים פ"ד עיי"ש).
גדר דין כל דפריש בסנהדרין
ב. סברא נוספת כתב בזה, ע"פ דברי המרדכי בריש מסכת סנהדרין, שהקשה, היאך אזלינן בתר הרוב בסנהדרין, הרי סברת כל דפריש מרובא פריש אינה שייכת בסנהדרין, שהרי הדיינים קבועים במקומם וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומחמת קושיא זו מייסד המרדכי הגדרה מחודשת, שאף שהדיינים קבועים במקומם מ"מ דיבורם והכרעת הדין פרשה מהם, ובזה הוא שאמרו לילך אחר הרוב, והיינו שהכרעת המיעוט בטלה בהכרעת הרוב.
וא"כ ה"ה כאן י"ל באופן דומה, שהרי גופו של הגר א"צ שיבטל ברוב, אלא דין עמוני ומואבי שבו, וע"כ אפשר שדין עמוני ומואבי שבו בטל בדינם של שאר אומות העולם.
וביאור הדברים בזה, דהנה בכל תערובות איסור והיתר שנאמר בהם ביטול ברוב, אין כוונת הדברים שגוף האיסור המועט נהפך להיתר כהרוב, שהרי קימ"ל שאם הוסיף אחר כך מן האיסור עד שנעשה רוב חוזר האיסור וניעור, אלא שכאשר מתערבים יחד האיסור וההיתר נעשים הם תערובת אחת שיש ליתן לה שם והגדרה אחת, ובזה הוא שהולכים אחר הרוב ליתן שמו על התערובת כולה.
וכך הוא הביאור גם בדברי המרדכי, דלא היתה כוונתו לומר שהבל פיהם של הדיינים המחמירים בטל בהבל פיהם של המקילים או להיפך, אלא דכיון שעל בי"ד הוטל להכריע מה יהא בדינו של הנידון, אחר שקבעו רוב הדיינים את דינו נעשה הדבר להכרעת הכלל כולו, דעיקר מעשה הבי"ד הוא שיצטרפו כולם להכרעה אחת.
וממילא ה"ה לדידן גבי איסור עמוני ומואבי, א"צ שיבטל האדם העמוני עצמו ברוב הנכרים דעלמא, אלא שאחר שבלבל סנחריב את האומות יש ליתן שם אחד לכולם, האם מד' אומות הם או סתם נכרים, ואחר שנכללים הם לענין זה בשאר אומות ממילא בטל איסור עמוני ומואבי מהם.
נמצא לפי"ז שהסיבה לכך שמקבלים גרים בזה"ז ולא חוששים לאיסור חתנות עם בני עמון ומואב אינה משום שהכרעת הרוב מורה לנו שנכרי זה אינו מבני עמון ומואב, אלא משום שגם אם כלפי שמיא גליא שעמוני ומואבי הוא כיון שאין שמו עליו בטל איסורו. ועיי"ש שדקדק כסברא זו מלשון המאירי בברכות (כח ע"ב).
עצם דינו של הפלתי נתון במחלוקת הפוסקים
ג. עוד כתב שם, דאף שהפלתי סבר שאדם אינו בטל ברוב מ"מ רבים מן הפוסקים ראשונים ואחרונים נקטו שלא כדבריו, ראה מש"כ בזה קרבן העדה פרק כלל גדול (ה"א) בבאור דברי הירושלמי שם, ובפירושו לירושלמי פ' כיצד צולין (הלכה ז), במהרי"ט אלגזי בבכורות (פה), ובחקרי לב (יו"ד ח"א ריש סי' קג) בשם ס' משאת משה (ועיי"ש שהוכיח דאף למאי דקימ"ל שבעלי חיים לא בטלי אדם בטל, וצ"ע טעמו).
אמנם במשנה למלך (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' יא) מוכח דסבר בזה כדעת הפלתי, דכתב, דד' נשים שילדו בבית אחד ואחת מהן היתה אשת ממזר ולא ידוע מי הוא בנה, כולם אסורים לישא בת ישראל, דכיון שהוחזק שם אחד מהם כממזר לא מהני בזה ביטול, ואסור דבר תורה (ולא שייך בזה הקולא דממזר ודאי אמר רחמנא ולא ספק ממזר).
האם בבן נח שייך דין "קבוע"
אמנם, בעצם הנחתו של המשנת חכמים שדין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" הוא גדר בדין כל דפריש ונאמר לישראל ולנכרים כאחד, יש מקום לפקפק, וכבר עמד בזה המנחת חינוך (מצוה עח), דכיון שההלכתא שלא לילך אחר הרוב בקבוע למדנוה מן הפסוק "וארב לו וקם עליו" (דברים יט יא), אפשר שהלכה מיוחדת היא בישראל ולא בנכרי. שהרי הלכה זו גזה"כ היא ואין בה טעם וכמו שכתב המגיד משנה בהל' מאכלות אסורות (פ"ח הי"א)[6], וממילא בנכרי שלא היה בכלל זה יש לילך בדינו אחר הרוב גם בקבוע.
אמנם בקצוה"ח (סי' רצב ס"ק ב) נקט כדבר פשוט שגם בנכרי שייך דין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, דכתב שם לדון, האם בגוי שגנב יש לילך אחר הרוב דמנכרי גנב, או שמא כיון שמוזהר הוא על איסור גניבה נמצא שהספק נתעורר כבר במקום הקביעות. כמו"כ ראה בשו"ע (יו"ד סי' קי סעי' ג), דבשר הנמצא ביד נכרי דינו כבשר הנמצא מושלך בעיר דאזלינן בזה בתר רוב חנויות, כיון שלנכרי אין נפקותא בדבר האם בשר זה כשר או לא, ומשמע שאם היה הספק בזה האם הבשר הוא איבר מן החי או לא, שגם הגוי אסור בדבר, גם כשנמצא אצל הגוי חשיב כקבוע ואין לילך בזה בתר רוב החנויות, וראה בכל זה בשו"ת כתב סופר (סי' יז), בשואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' ס) ובדעת תורה למהרש"ם (יו"ד סי' כז), ומ"מ לדברי קצוה"ח צדקו דברי המשנת חכמים.
***
לחלק בזה בין קבלת גרים מעמלק לקבלת גר מעמון ומואב
הנה הראנו לדעת מסוגית הגמ' ודברי האחרונים הנ"ל, שהקלו לענין גר לילך אחר הרוב ולא לחוש שמא מבני עמון ומואב הוא. ולכאורה יש לדון האם סברא זו תהני רק לענין חשש עמוני ומואבי או גם לענין החשש שמא מבני עמלק הוא. וצדדי הספק בזה הן, דחילוק רב יש בין דין עמלקי לדין עמוני ומואבי, שכן עמלקי לדעת רוב הפוסקים גם אם עברו וגיירוהו אין תוקף לגרותו, ונמצא שדינו כבן נח, לעומת זאת עמוני ומואבי בכלל ישראל הוא לגמרי, אלא שהספק הוא האם מותר לישא בת ישראל. וכיון שכך, לענין עמוני ומואבי שפיר יש לילך אחר הרוב וכדכתיב "אחרי רבים להטות", אבל בספק עמלקי, להצד שמבני עמלק הוא דינו כנכרי, ויש לדון האם בני נח שייכי בהלכה זו ד"אחרי רבים להטות".
ומצינו בזה פלוגתא בין האחרונים[7] הובאה לעיל סי' ח, וכ"כ בס' בית האוצר למהר"י ענגיל דכיון שנתבאר בדברי הפוסקים קדמונים ואחרונים שהלכתא זו דאזלינן בתר רובא לישראל נאמרה ולא לבני נח, אין לילך בספקם אחר הרוב.
אלא דכתב, דכיון שע"י הגרות יבוא לכלל ישראל יש לדונו בדיני ישראל, וכיון שבדיני ישראל יש תוקף לגרותו מחמת הכרעת הרוב – מותר לקבלו.
***
דין מצרי בזמן הזה
הנה עד עתה נתבאר דינו של עמוני ומואבי בזמן הזה אחר שבלבל סנחריב את האומות, אמנם, לגבי מצרי בזה"ז מצינו מחלוקת בין רבותינו הראשונים. הטור (אבהע"ז סי' ד) כתב וז"ל: "כתב הרמב"ם, האידנא בין מצרי בין עמוני מותרים מיד, שעלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש, ואנו תולין ברוב האומות המותרים. ואדוני אבי הרא"ש כתב, שעמוני מואבי ואדומי מותרים מיד, אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי".
ובטעמו של הרא"ש פי' שם הבית יוסף, שמצרים שבו למקומם, וכדכתיב (יחזקאל כט יג): "מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה", וכיון שנתן להם הכתוב קצבה לבטח שבו למצרים מקץ ארבעים שנה ואינם בכלל הספק. נמצא שגר מצרי הבא לפנינו היום לשיטת הרא"ש אסור הוא לבוא בקהל עד דור שלישי.
וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ (סי' מו) שכתב עפ"ז לאסור גרים הבאים מרומא, לפי שמוחזקים ומכונים הם בני אדום כל הימים. ואף שעברו מלחמות רבות וכיבושים שונים אין בכך כדי להרע חזקתם, וחיליה דידיה מדברי הרא"ש אלו, שהרי גם מצרים נכבשה ע"י הישמעאלים, ואעפ"כ דעת הרא"ש שכיון שלא ידוע שגלו משם יש להחמיר ולאוסרם לבוא בקהל עד דור שלישי.
***
טעם להא דלא מצינו גרים מבני ישמעאל
באור החיים הק' (תולדות כח ה) האריך לבאר, ששורש ענין הגרות הוא בכך שיש נשמות קדושות המצויות בארץ שביה בין העכו"ם, וכשמתעורר לב נושאן לקדושה בא להדבק בזרע עם קודש ע"י מעשה הגרות.
וכתב שם: "וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם וכו', טעמו של אברהם הוא, כי הוא משולל מנפשות קדושות וכל בנותיו חלק רע ומתועב לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש. וזהו סוד "ארור כנען", פי' משולל בהחלט ממין הקדושה. ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר עמים וזה יגיד דברינו וכו'". עיי"ש. ע"כ.
ומבואר מדבריו שעמי כנען משוללים את שורש ענין הגרות, ומשום כך לא נמצא מי מהם שיתגייר. ואף שיש לתמוה על דבריו, היאך קישר בין ציוויו של אברהם לאליעזר שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען, לעם הנמצא בארץ כנען היום אחר שבלבל סנחריב את האומות, מ"מ שפתיו ברור מללו שהישמעאלים כיום אינם בתורת גרות ומשום כך לא מצינו גרים מהם.
כעין דבריו מצינו גם בס' המאמרים לבעל התניא (תקסב עמ' תקה), "דלא מצינו גרים מבני ישמעאל אלא דרך מקרה פעם אחת בשמיטה".
[החוות דעת בס' נחלת יעקב (עמ' מו) כתב, דלעתיד לבוא יעמדו גרים מבני ישמעאל, וכמו שאמרו בברכות (כז ע"ב): "הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים אומר ברוך שעקר ע"ז מארצנו, וכשם שעקר מן המקום הזה, כך יעקור מכל מקומות ישראל, והשיב לב עובדיהם לעובדך וכו'". (וראה שו"ע או"ח סי' רכד)].
אמנם, יעויין בט"ז (או"ח סי' מו ס"ק ד), שהאריך בבאור ברכת שלא עשני גוי, וכתב ליישב קושית האחרונים, על מה שמצינו שבירך הקב"ה את אברהם שתעמיד לו הגר י"ב נשיאים (בראשית כ ז), והדברים צ"ע איזו ברכה היא לו שיצאו ממנו רשעים רבים. וכתב, שמתוך ריבוים של בני ישמעאל יתרבו מהם הגרים וזו היתה ברכתו. ומבואר מדבריו שגרים רבים יצאו מבני ישמעאל והיא עצמה ברכת הקב"ה לאברהם (ועיין בס' בית האוצר כלל א אות יח).
[1] יעויין במשך חכמה סוף פרשת כי תצא שפירש, דהטעם שדוד הרג את הנער העמלקי בלא קבלת עדות, הוא משום שבן נח נהרג בהודאת עצמו. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' שנה וח"ו סי' רכ) תמה על דבריו, היכן מצינו בש"ס ופוסקים שבן נח נהרג בהודאת עצמו, ואכן בסוגית הגמ' בסנהדרין (נד ע"א) שם נתבארו חילוקי הדינים שבין בני נח לישראל לענין דיני הראיות והטענות, לא מצינו אלא שבן נח נהרג ע"פ עד אחד ובדיין אחד, ומשמע שהודאת עצמו לחודא לא מהניא.
ואולי י"ל, דהנה הטעם שאין אדם נאמן בהודאת עצמו היא משום דאדם קרוב אצל עצמו, כמבואר בסנהדרין דף ט, וא"כ אפשר, דכיון שבבן נח די בעד אחד ולדין עד אחד מהני אפי' עדות קרובים, א"כ אין כל טעם לומר שלא יהא אדם נאמן להרשיע את עצמו, ואפשר שמכאן למדו האחרונים שבן נח נהרג בהודאת עצמו.
[2] באבנ"ז (או"ח סי' תקח) נתן טעם בדבר, דכיון שבני עמלק נהרגים בעוון עוותם, הא קיי"ל "לא יומתו אבות על בנים", דאין הבנים מתים בחטאי אבותם, אלא דכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שאני, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה עולם, ששנאת ישראל קבועה בליבם עולמית לבלתי סור ממנה, ולעולם אוחזים הם מעשה אבותיהם בידיהם. ועפ"ז פי' דברי הכסף משנה, שאם באו להשלים עם ישראל והניחו רשעות אבותיהם וקיבלו עליהם ז' מצוות, מקבלים אותם, עיי"ש.
בחזו"א (הל' מלכים פ"ו הל' ד) כתב, דהא דאין מקבלים גרים מעמלק (אפי' בקבלת מצוות), הוא דוקא בעמלקי שיצא למלחמה עם ישראל ולאחר מכן חפץ לחזור בו ולהכנס לקהל ה', אבל עמלקי שלא נכנס לעולם למלחמה עם ישראל מותר לקבלו.
[3] כן נתבאר בדברי התוס' ביבמות (כד ע"ב) דאף שבימי דוד ושלמה לא היו מקבלים גרים, משום שחששו שמא באים להתגייר מחמת פחד המלחמה וכבוד המלכות, אעפ"כ נתוספו עליהם ק"ן אלף גרים מעצמם. ופי' התוס' דנתגיירו בפני בי"ד של הדיוטות שאינם בקיאים כ"כ בדין ולא ידעו שיש לחשוש שמא אין דעתה שלימה בגרותם. וחזינן שאף שנתגיירו בפני בי"ד אלו שלא כהלכה אין הדבר מעכב בחלות הגרות.
כדבריהם כתב גם הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ג הל' טז): "לפיכך לא קיבלו בי"ד גרים כל ימי דוד ושלמה, ואעפ"כ היו גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי"ד הגדול חוששים להם ולא דוחים אותם עד שתראה אחריתם".
[4] בקונ' תורה מציון (שנה יא סי' א) ציין לקושית האחרונים שהקשו באופן אחר, היאך הולכים בזה אחר הרוב ולא אמרו בזה סמוך מיעוטא לחזקה דמעיקרא שהיה נכרי. ויעויי"ש שכתב ליישב, ע"פ מה שכתב הבית אפרים (הל' טריפות דיני ראיה סי' ג), דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק כאשר המיעוט והחזקה הן מאותו האיסור עצמו, אבל כאשר סיבת האיסור בשניהם שונה, וכגון כאן, שחזקתו שהיה נכרי והמיעוט הוא שמא עמוני הוא ולא מהניא ליה גרות, לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה.
[5] יתירה מזו יעויין בתפארת ישראל (ידים פ"ד מ"ד) שהקשה, היאך התירו לקבל גרים מעמון ומואב מחמת רובא דעלמא, הרי לענין יוחסין נתבאר בסוגית הגמ' בכתובות (טו ע"א) שאין לילך אחר הכרעת הרוב אא"כ יש בזה תרי רובי – רוב העיר ורוב סיעה, וכאן אף שרובא דעלמא אינם מזרע עמון ומואב, מ"מ אין כל ראיה שרוב אנשי המקום אינם מאותן אומות האסורות לבוא בקהל.
ותי', דכיון דבני עמון ומואב הם מיעוטא דמיעוטא, גם ר"מ דחייש למיעוטא אינו חושש לכך (כמבואר בגיטין ב ע"ב), ומשום כך אין צריך רוב נוסף. ולדבריו ה"ה בנידון דידן, אפשר שלדינא אין לחוש לאותו מיעוט אף שידוע שהוא בעולם כיון שמיעוט זה אינו ניכר כלל.
כעין זה כתב בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' נז), דמיעוט עמונים המעורבים באומות הוו מיעוטא דמיעוטא, שהרי גם בעם העמונים עצמם נאסרו רק הזכרים ולא הנקבות, וסמוך מחצה הנקבות לרובא דעלמא שאינם בכלל איסור זה. (ודבריו צ"ב, שהרי הנקבות כלל אינן בכלל הספק ומה שייך לצרפן לרוב, וכנראה למד דלא אזלינן בזה אחר הרוב מחמת דינא ד"כל דפריש" אלא משום דינא ד"ביטול ברוב" – שמיעוט העמונים בטלים ברובא דעלמא, ויעויין בלבוש באו"ח סי' תרלב שכתב דדין ביטול ברוב מהני גם כשהאיסור ניכר לעצמו, וראה בכל זה להלן בסמוך).
[6] וראה מש"כ בזה בקובץ שיעורים כתובות אות מ.
[7] במנחת חינוך כתב, שאכן עיקר הטעם שהסיבה לכך שמצות מחית עמלק אינה נוהגת בזה"ז, הוא משום שכל נכרי הבא לפנינו יש לנו להחזיקו שאינו מעמלק מחמת הרוב. וכ"כ הרדב"ז ע"ד הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה הל' ד), בטעם שאין מצות הריגת ז' עממין נוהגת עתה.
