מוזיקה בספירת העומר: הלכות והליכות

למה בר מצווה לא ניקרא סעודת מצווה? תודה רבה

מה שאיני מצליח להבין, כיצד ניתן לומר ששמיעת שיר ממכשיר טייפ ביתי היא "ק"ו מריקודין ומחולות", הלא זהו דבר שהחוש מכחישו? ערוה"ש דיבר על תזמורת בזמנו שהיתה דבר מיוחד ולא על כל שיר סתמי שמשמיעים ברדיו בטיים (או בפלאפון).

אך לפי זה לכאורה אין להחמיר בשירי קודש, וכמ"ש בש"ע תק"ס סעי' ג' לעניין שירה על היין "וכבר נהגו ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסי הקב"ה על היין", ולכאורה ה"ה בכלי שיר, וכן משמע שם בפסק"ת.
(ואומנם הרמ"א שם כותב להתיר בכל צורך מצוה כגון חתן וכלה, ובזה הלוא יש מחמירים גם בסעודת מצוה בימי הספירה, אך מ"מ בדברים שלא הוזכרו לאיסור מצד עצם חומרת ימי הספירה, (רק מצד שמחמירים כדעות המחמירות באיסור זמרא), אין לכאורה בסיס לאיסור?

שלום וברכת ה' לרבני האתר החשוב!
הרב כתב שנהגו להחמיר, אבל אם זה לא מופיע במשנ"ב או בערוה"ש, אם כן יש לשאול כמה שנים כבר קיים מנהג זה? ומנלן שלפי ההלכה יש מחוייבות למנהג שקיים כמה עשרות שנים (לכל היותר)? וכי גם יש מחוייבות למנהג שקיים 20 שנה?

ועוד שהמנחת יצחק א קיא אסר רק מוזיקה של חתונות ואירועים ייחודיים או לפחות נגינה של כלי נגינה אבל כלל לא מדבר על שמיעה מדיסק.
וגם האג"מ (אוח א קסו. אוח ג פז) אוסר בימי הספירה רק את מה שלדעתו אסור כל השנה – הסמתכות על שיטת הרמ"א ע"פ התוס' בגיטין ז. שהתיר שמיעת כלי נגינה כשזה לא על היין ואינו רגיל בכך. אולם האג"מ כלל לא דיבר על שירים שקטים או על שירי קודש שבזה מפורש בשו"ע שנהגו להתיר (וזה ע"פ הרמב"ם תענית ה יד, הרי"ף והרא"ש בתחילת פרק אין עומדין בשם רה"ג בתשובת הגאונים הרכבי ס' שמתירין שמיעת כלי נגינה כשתוכן השירים הוא שבח בקשה והודאה מהקב"ה. ואין לטעון שהשו"ע ע"פ הראשונים הנ"ל התיר רק שירה יש בה זכרון חסדי ה' ולא התיר שמיעת כלי נגינה, הא ליתא כי הלא בדבריהם של הראשונים הנ"ל ברור שאין היתר ייחודי לחתונה (כתוס') שהרי כללו אותה יחד עם בתי המשתה האחרים, והשתיתו את כל ההיתר על תוכן השירים. וא"כ כיוון שההיתר גם בחתונה הוא דווקא מכח תוכן השירים, א"כ ברור היתר זה מועיל תמיד לשמיעת כלי זמר.
[ובחתונה קי"ל שיש כלי זמר וזהו מנהג עתיק שמופיע כבר במשנה בב"מ ע"ה ב ועוד. וראו טור או"ח סימן שלח וכן בית יוסף באו"ח סימן תקס ומשם בארה]. וכ"כ במאירי בגיטין ז. (ודלא כאורחות חיים בהלכות ת"ב יד, אולם הלכה כרבים, וגם אם יהיו שקולים הלא בשל סופרים הלך אחר המקל כמבואר בע"ז ז. וברמב"ם ממרים א ה וברמ"א חו"מ כה ב). וכך גם הסברה נותנת, ובפרט שמדובר בשמיעת קול דיסק ולא בנגנים חיים, וכיום איש אינו מזמין לחתונה דיסק ותמיד מזמינים נגנים חיים שהשמחה בזה גדולה הרבה יותר כידוע.
ואמת שהציץ אליעזר (טו לג ב) אסר, אולם לא הביא לדבריו מקורות. וכן הגרע"י (יחו"ד ג ל) אסר אולם לא הביא לדבריו מקורות. ולכן השאלה אכן קשה, מנלן לאסור שירי קודש או שירים שקטים בימי הספירה.
תודה רבה והרבה ברכה על מפעלכם החשוב

תודה רבה לכבוד הרב על התייחסות המהירה.
אסביר את כוונתי
א. לגבי כל השנה – אני קראתי על זה והבנתי מהמקורות הבאים שאם שומעים שירי קודש של שבח והודאה לה' אז ממש אין בעיה:
מתשובת הגאונים (הרכבי ס) עולה בבירור ברור שאין הבדל בין חתונה לבין בתי משתה אחרים ובכולם יש היתר לשורר על היין אם זה שבח בקשה או הודאה לבורא. וברור שכוונתו להתיר גם שמיעת נגינה *בכלי* אם תוכן השיר הוא שבח והודאה. שהרי הוזכרה שם *קול נגינות*, ועוד, שאין בדבריו של רה"ג שם כל איזכור להבדל בין חתונה לשאר בתי משתה, ובחתונה וודאי שיש כלי שיר (משנה במ עה ב ועוד).ואין לטעון שלפי רהג יש בחתונה היתר ייחודי לנגן בכלי נגינה, (כגון היתר כי היא דבר מצווה וכשיטת התוס' בגיטין ז.), כי אז ברור היה שעיקרון זה גם מתיר גם לשמוע שירה ולא היה לו צורך להשתית את ההיתר על תוכן השירים.
דברי רה"ג הובאו בריף ובראש (ברכות פרק ה', ותחילה חשבתי שאין כוונתם להתיר שמיעת כלי נגינה הואיל ופתחו במילים 'זמרא דפומא', אולם למעשה ברור שוונתם להתיר גם שמיעת נגינה בכלי, שהרי הם הזכירו בתוך הדברים חתונות וכפי שכתבתי לגבי תשובת הגאונים, ועוד שהם באו רק להביא להלכה את תשובת הגאונים הנ"ל ולכן ברור שלדעתם מותר גם לשמוע כלי נגינה בשירי קודש). דברי הריף הובאו להלכה ברמבם (תענית ה יד) ובשוע (אוח תקס ג).נמצא שאין איסור לשמוע שירי קודש (=שירי בקשה הודאה) בימי השנה.

ב. לגבי ימי הספירה לא ראיתי מקור להחמיר בהם יותר משאר השנה:
מגא (תצג) ומשנב שם אסרו בספירה רק ריקודים ומחולות ולא הזכירו מנהג לאסור שמיעת כלי נגינה מעבר למה שאסור במהלך שאר השנה. ואמנם הערוה"ש באוח סימן תקס ואחריו מנחת יצחק א קיא אסר גם שמיעת כלי זמר בספירת העומר אולם מדבריהם ברור שזה דווקא איסור על נגינה של חתונות ומסיבות אירוסין וכד' מסיבות גדולות ואין להוכיח מדבריהם לגבי מוסיקה ביתית דיסק לבית או לרכב (מעולם לא מצאנו שמביאים לחתונות דיסק).
המנחת יצחק אמר שזה קל וחומר אם אסרו ריקודים קל וחומר לשמיעת כלי זמר, אך שיקול זה וודאי לא שייך בשמיעה מרדיו. האם כוונתו להחמיר בזה גם ברדיו – כפי שכתבת לי, ייתכן שכן, איני יודע, אבל אם בסברה דבריו קשים ביותר אז מדוע לפסוק אותם להלכה.
לגבי הרב פיינשטיין – ברור לפי האגמ אוח א קסו, וכן אוח ג פז אין סיבה להחמיר בימי הספירה יותר משאר השנה, וכל מה שהאג"מ כתב זה שבימי הספירה אין להסתמך על ההיתר של הרמא (שמי שאינו רגיל ואינו בבית משתה היין, יכול לשמוע כלי נגינה) [וממילא לדעתו ההיתר הזה שגוי], ולכן כותב האגמ שגם הסומכין עליו כל השנה יחמירו בימי הספירה. אבל כלל לא מצאנו שהחמיר לגבי זכרון חסדי השי"ת ושאר שירי קודש.

לפי ציץ אליעזר ייתכן שאכן הספירה חמורה משאר השנה, אך לא הביא לזה מקור.
ולכן בינתיים יוצא לי שמותר לשמוע בימי הספירה דיסק בבית או ברכב עם שירי שבח הודאה ובקשה מהבורא, ואני שואל למה הרב כותב שאסור.
שוב תודה רבה ושבת שלום

שמחת אירוסין המתקיימת בר"ח אייר, ובשביל השמעת מוזיקה יעשה החתן סיום מסכת. האם יהיה מותר לשמוע מוזיקה אפילו שהיא מסיבה גדולה ורבת משתתפים?

אני מצטער אבל לומר שיש איסור זה קצת תמוה ולא הבנתי מה יעשה כבוד הרב (וכל הפוסקים שהביא) עם הגמרא בגיטין ז ואם המשנה בסוף סוטה שמבואר שם להדיא שהגזירה היתה רק על שירי זמר בבית משתה וכך מבואר בראשונים וגם מה השביאו ראיה מהרמבם המעיין ברמבם (מובא לשונו בשולחן ערוך) יראה להדיא שדבריו מסודרים עם דברי הגמרא שמה שכתב הרמבם בתחילה צריך לקרוא הכל בחדא מחתא דהיינו ״וכן גזרו שלא לנגן וכו, ואפילו שיר בפה על היין אסורה — דהיינו גזרו על הכל דווקא על היין כולל כלי שיר ושירה בפה ולא כמו שהבינו כמה פוסקים ועשו את הרמבם חולק על הגמרא ולפי מה שהסברתי כאן אין שום סתירה בין הרמבם לגמרא ובודאי בגמרא מבואר להדיא שאין שום חילוק בין שירה בפה לבין כלי שיר ומה שכתב הרמבם נהגו וכו, הכוונה בין בכלי שיר ובין בשירה בפה וזה דווקא על היין שכן כאשר זה לא בבתי משתאות אין שום איסור לא בפה ולא בכלי שיר ובאמת הייתי מצפה מתלמיד חכם שסומכים עליו לשמוע מה דעתו ולא לצטט פוסקים בלי ליישב דברי הגמרא שכן דרך התורה להכריע בין דברי הפוסקים לפי ראיות מהגמרא ולכן לא ברור לי מנין הפסקנות הזו לאוסר כלי שיר כל השנה (שגם הרבה אחרונים ולא רק ראשונים התירו בפשיטות שזה פשט הגמרא) ולא די בזה גם לאסור עוד יותר גם בספירת העומר בושלושת השבועות דברים שאין להם שום שורש ולא ראיה מהשס וזו לא חכמה לצטט כל מיני פוסקים שלצערי לא ברור מנין להם לאסור ולא הביאו שום ראיה וכו. וכבר כתב המאירי בבא בתרא (קל) שדבר מגונה הוא בדורו שהיו מסתכלים האומר ולא על המאמר שזה פסול וגם כאן אני די מצפה שבמקום שנצטט פוסקים כמו תוכי נביא ראיות לדבריהם וכאמור מי שאוסר מוסיקה כל השנה ובספירת העומר טועה בדברי משנה וגמרא מפורשים והמנהג הוא מנהג בטעות ולא צריך התרה מה גם שלפי דבריהם לא די שאוסרים את המותר גם מתירים את האסור וכותבים כל מיני היתרים מצחיקים להתיר מוסיקה כל השנה שאם היינו משתמשים בהיתרים אלו לשאר איסורי דרבנן הרי שכל דברי חכמים היו מבוטלים ח״ו (כאילו מי שיש לו קצת מועקה יכול לאכול בשר וחלב להתעסק בסמרטפון בשבת וכו. משאר איסורי דרבנן -והרי אף אחד לא יעיז לומר דבר כזה אז למה במוסיקה מותר? ) וכל זה נגרם להם בגלל שלא סמכו על דברי הגמרא ודקדקו דקדוקי עניות מהרמבם ומהשוע ועשו אותם סותרים דברי גמרא וגם סותרים מנהג העולםצשהיו שומעים מוסיקה כל השנה ואין לחוש למנהג של סםירת העומר שזה מנהג שאין לו שום שורש ואם כבר אז אסור להפסיק בלג בעומר שהרי בגמרא מבואר להדיא שזה הופסק רק בעצרת וגם מה שהביא השולחן ערוך בשם הרזה דברים תמוהים הם והמדרש שהביא לא נמצא ועוד לפי החשבון צריך להיות לה׳ ולא לד׳ לעומר מה גם שלא סותריםצדברי הגמרא מאיזה מדרש נעלם וגם הגאונים כתבו להחמיר עד עצרת וגם השוע בסעיף ד כתב איסור עשיית מלאכה עד עצרת וסותר עצמו מיניה וביה ודבריו צריכים עיון מכל מקום אסור להחמיר בחינם ובטח להשית עצבות בחינם ולכן לדעתי כבוד הרב יש לו להורות לציבור שומעם שמותר לשמוע מוסיקה ללא כל פקפוק וזה שכולם צועקים מנהג מנהג אין זה כי אם מנהג שאיןצלו שום שורש ואין לחוש לו וגם מהמגא אין להמציא ראיות שגם הוא לא חשוב שהוא גמרא וגם לפי דבריו הבו דלא להוסיף עליה ואיפה שמענו שעושים קל וחומר על מנהג ועוד איזה מין קל וחומר זה זה קל וחומר של שטות שכל לומד מתחיל יצחק מזה ששמיעת מוסיקה בבית באוזניות חמור מריקודים ומחולות פשוט שגגת הוראה

סליחה אבל אתה כנראה לא קראת את כל מה שכתבתי ובמפורש הסברתי שהמלה יין חוזרת גם על כלי שיר לא רק על שירה בפה ללמוד את השולחן ערוך כמו שכתבת זו בעיה גדולה כי לפי ההבנה שלך יוצא שהשוע והרמבם סותרים את הגמרא בגיטין והגמרא בסוף סוטה הרי מפורש שם בגמרא שאין חילוק בין כלי שיר לשירה בפה ומי שמבאר דברי השוע כמו שביארו זו פשוט שגגת הוראה וכבר כתבו הפוסקים שאי אפשר להורות ומהשוע מבלי לבדוק המקורות וכאן המקור הראשי מוכיח שאין חילוק בין כלי שיר לשירה בפה ובודאי אנחנו לא נעקם כל הפשט הפשוט בגמרא רק בגלל הבנה בשוע שלך או של פוסקים אחרים אם כבר נבאר השוע לפי הגמרא ולא הגמרא לפי השוע
אין שום ראשונים שתומכים במה שכתבת זה רק הבנה לא נכונה ברברי הרמבם והשוע ואחרי ההבנה הזו סותרים הגמרא ועוד עושים מחלוקת בחינם בין רש״י והתוס לרמבם
3. כמו שאתה רואה אני לא כותב סתם דברים ואני מתייחס למה שכתבתם ברצינות אז הייתי מצפה שגם כך אתם תעשו ואל תתביישו לומר טעיתי אפילו שיש לכם כמה פוסקים שכתבו כמוכם אני כבר הסברתי לכם במפורש שהשוע סותר עצמו מסעיף ב לסעיף ד וגם בבית יוסף מביא רזה לגבי לג בעומר שמביא מדרש שלא רק שסותר את הגמרא אלא גם החשבון במדרש זה לא כמו דברי הרזה והשוע הוא כתב פרוס החג ופרוס החג זה טו יום לפני שבועות דהיינו היום החמישים ולא היום המט׳ שזה תמוה וכך כתבו כל הראשונים לגבי מעשר. בהמה (שמשם מקור המדרש שהביא הרזה) והכוונה יום לה לעומר ולא לד אז נמצא שגם לא עושים דברי המדרש וגם המדרש סותר הגמרא במפורש שאמרה שמתו מפסח עד עצרת וגם הגאונים כתבו בהדיא כך וגם הטור כך צידד ולכן כתב בסוף להחמיר במלאכה עד עצרת הבית יוסף דבריו צריכים עיון שגם כתב חרא מינייהו נקט ורצה ללמוד הפסק נישואין מתספורת שזה דבר תמוה אחר שנישואין חמור הרבה יותר מתספורת אז אם דעתו של הטור היתה להפסיק בנישואין בלג היה לו להזכיר את זה בנישואין ומשם היינו לומדים לתספורת אבל אי אפשר ללמוד מהקל לחמור ולכן רק בתספורת יש להפסיק בלג ולא בנישואין בכל מקרה לצערי לא יעזור שתביא עוד פוסקים שכבר כתבתי לך שלא חשוב האומר אלא המאמר וממילא אם אין לאף אחד מהפוסקים שהבאת ראיה גמורה אז מה זה יעזור להביא דבריו לסייעתא הרי זה לא רבותא למנות פוסקים (כמבואר ביבמות מה.)העיקר זה הראיות מהגמרא שהיא כידוע הסמכות הבלעדית ומשם לעבור לפוסקים ולא הפוך כי זה יביא לשיבוש הדעת וטעויות בההוראה כידוע עבודת ה׳ היא לחקור מה הוא רוצה ולא כל פעם להסביר פוסק פלוני או אלמוני שכן דרך התורה זה סותר וזה בונה והעיקר ההכרעה ביניהם זו הראיות מהגמרא ולא ראיות מהפוסקים האחרים וכמו שכתב הרמבם בתשובה פאר הדור סקמב וכך כתב הריד בתשובות סימן ו שהעיקר לא מי גדול ממי אלא הראיות מתוך הגמרא תעיין שם אני מקווה שלא תנסה להצדיק את דבריך בגלל שיש כמה פוסקים מפורסמים שתומכים בדבריך כי זו לא הדרך ואפילו הרמבם בהקדמה למשניות הודה שטעה כמה פעמים כי נמשך אחר בהג ואם הרמבם כן כל שכן הטז והאגרות משה שהבאת שכן מה שכתבתי זה ראיות פשוטות מהגמרא מהמשנה וחבל שמרוב עצים לא רואים את היער צריך להתרכז בראיות כדי להכריע ואסור להכריע כמותית או שרירותית כי ההוא יותר מפורסם מההוא או יותר גדול ממנו שזו לא הכרעה

טוב כיוון שאני רואה שאתה נעים הליכות אנסה עוד פעם להסביר לך אני כותב בקצרה כיוון שאני מחשיב אותך לאחד שמבין טוב בהלכה וזה אומר שלפני שאתה בקי בשו״ע אתה כאמור גקם מונח טוב מאוד בסוגיא שכן דרכם של כל הפוסקים והשו״ע כאמור להכריע דבריהם מתוך הגמרא שהיא הסמכות העליונה וכנראה לא הבנת שמה שאני מנסה בעיקר להגיד שהטעות והשגגה היא בעיקר של המסבירים את השו״ע והרמב״ם שהם מקור דבריו, ולא לתלות הטעות בשו״ע עצמו כאמור הביאור בדברי השו״ע זה לא כמו שאתה ביארת וזה מוכרח (וכבר כתבתי שאתה נמשכת אחרי כמה פוסקים שגם נמשכו אחר ההבנה בשו״ע מבלי לבאר מקור דבריו ולפיכך טעו בהבנה ואין זה דבר פלא שכבר מצינו כך לפוסקים גדולים מאלו וכמו שציינתי על הרמב״ם בהערה הקודמת שהעיד על עצמו ובאמת מזל שהעיד על עצמו שעשה טעות שאל״כ היו כבר דואגים לבאר אותו בדקדוקי עניות בשביל ליישב דבריו לצערי) דהנה מה שכתוב בסוף דבריו ״על היין״ לא חוזר רק על שירה בפה אלא על גם על כל הרישא דהיינו שמיעת כלי שיר וזה מוכרח להדיא מדברי הגמרא דהנה התם בגיטין (ז.) מבואר להדיא דלא חלקו כלל בין שירה בפה לשירה בכלי שיר אז איך אפשר לעשות חילוק כזה? ועוד הרי להדיא שאלו אותו את מר עוקבא מנין האיסור זמר ואמר מהפסוק ״אל תשמח ישראל אל גיל בעמים״ ושוב הקשו עליו ״ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין ואז תירצו שמשם היה אפשר לשמוע חילוק בין שירה בפה לשירה בכלי שיר ולכן לא הביאו מהתם ולכאורה לפי איך שאתה ועוד פוסקים שהעתקת, יש לתמוה מה מקום לקושיא הרי הפסוק ״בשיר וכו׳״ איירי רק על היין ומה מקום להביא ראיה משם ולמה לא דחו קושיא זו באומרם שזה מדבר רק על היין ולא על שאר זמרא אף שלא על היין וכך הבינו רש״י ותוס׳ בפשיטות שם מהקושיא שביארתי לך ולפי זה מוכרחים לבאר דדברי הרמב״ם והשו״ע הכוונה שאסרו שירה על היין בין בפה ובין בכלי נגינה ונהגו להקל (בין בכלי נגינה ובין בפה) בכל היכא שזה שירות בתשבחות ועל זה כתבתי שמי מסביר לא כך לא משנה מה גדולתו הוא חוטא לאמת וטועה ומורה שלא כהלכה וזה לא משנה מה רמת גדולתו ואין גם ליתלות בו שזו פשוט טעות בהבנה ואל תתן לי מוסר על ענין הפוסקים הגדולים שאסור לנו להרהר על דבריהם וכו׳ כי אתה יודע שאין זו דרך ההלכה ואעתיק לך לשון הב״י בכבודו ובעצמו בשו״ת הב״י דין משאל״ס ס״א ״כבר כתבתי לעיל שהוא פשוט שניתנה רשות לקטנים לחלוק על הגדולים ולאחרונים על הראשונים ואדרבא הלכה כבתראי וכו׳״ ויש עוד גדוליפ ממנו שכתבו כן וז״ל הרמב״ן בהקדמה לספר המצוות ״והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד לקיים דבריהם להעמיד וכו׳ לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד אבחר דרכם ואדע ערכם אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה כי השם יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הזמנים ובכל הימים לא ימנע טוב להוכלים בתמים״
אחר שהראיתי לך את זה אודה לך אם תואיל בטובך לבאר להביא לי ראיות מנין הדרך הזו לתלות הטעות בך ובשביל מה אתה לומד ללמוד כמו תוכי כתב על כתב ולטחון קמח טחון? זו לא הדרך בכל הפוסקים בדורות ההראשונים והאחרונים (לבד מדור האחרון שהמציא לו דרך משלו) עד מרן החזו״א שאפילו על הראשונים חלק לצערי אני לא מכיר שום דרך אחרת ואם תרצה אצטט לך עוד גדולי עולם שכתבו כן לאורך כל הדורות מה גם שאני לא סתרתי כאן את דברי השו״ע רק כתבתי שאתה ועוד כמה פוסקים שהעתקת מבארים את השו״ע לא נכון ואתם עושים אותו חולק על פשט גמרא ובמקום עכשיו שתנסה לעקם דברי הגמרא אליבא דהשו״ע פשוט תבאר כמו שכתבתי לך כאן
2. עוד אני מתפלא עליך איך לא הבנת סתירה פשוטה בדברי השו״ע שבסעיף ד׳ כתב להדיא לאסור מלאכה עד עצרת ואילו בסעיף ב׳ וא׳ כתב להפסיק האבילות בלג׳ בעומר וזו סתירה גמורה שכן השיטה בסעיף ד׳ זו לא אותה שיטה בסעיף ב׳ שבסעיף ד׳ זה דברי הגאונים ובסעיף ב׳ זו שיטת הרז״ה
3. עוד כתבתי לבאר שלהפסיק האבילות בלג׳ בעומר הוא תמוה שכן זה סותר דברי הגמרא ביבמות וגם דברי הגאונים (שהם המשך המסורת) וגם המדרש שהביא הרז״ה דבריו תמוהים שוב מכיוון שגם לפי חשבונו צריך להיות לה׳ בעומר וזה כאמור לא מסתדר עם המנהג
4, אודה לך אם תתיחס קצת יותר ברצינות או שתשאל פוסק שעסק בענין זה יותר בעיון כיוון שאני מביא לך ראיות ברורות שכבר נתלבנו על ידי כמה מגדולי החכמים ואתה לא כותב לי כלום רק מה מצטט פוסקים שכבר כתבתי ראיות גמורות שדבריהם לא נכונים וגם הם היו חוזרים בהם אם היו מעיינים (ואל תתמה על זה שכבר כתבתי לך שאפילו הרמב״ם טעה אחר ש״נמשך״ מבלי לעיין אז כש״כ פוסקים אלו)
אודה לך אם תתיחס לדברים אלו ברצינו הראויה (כמו שאני התייחסתי אליך) ואם אין לך תשובה ראויה על תתקע עצמך ותודה כאן על האמת בשביל שלא יחמירו הציבור סתם במוסיקה לא בימי הספירה ולא בכל השנה

המגיב הנ"ל מגיב בחוצפה כנגד רבני האתר פעמים רבות, אני תוהה מדוע בכלל יש טעם לאשר את דבריו.

כאחד שמעריך ומוקיר את רבני האתר, אני חש לא נעים כשאני קורא דברי עזות וחוצפה כאלה.

לגופו של ענין, למעשה האיסור על שמיעת כלי שיר הוא כל השנה, אלא שנוהגים כיום להקל בזה מטעמים שונים, ובימי הספירה ובימי בין המיצרים להחמיר.

ומקור המנהג הוא במגן אברהם, באו"ח סי' תצ"ג, שכתב "לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור".

אחריו בא ערוך השולחן שם, וכתב "כל שכן שאסור לזמר בכלי זמר". הסיבה – כלי זמר מביאים לידי ריקודים ומחולות.

אחריו באו פוסקי זמננו, ואסרו גם מוזיקה מוקלטת מרדיו או דיסק, ואחריהם באו עוד ואסרו גם שמיעת שירים באוזניות. כל זה השתלשל מ"ריקודים ומחולות".

דעת לנבון נקל שיש לחלק בין הופעה חיה של נגנים וכלי שיר המביאה לידי שמחה עצומה, לבין שמיעת שירים מרדיו או דיסק, שהפכה אצלנו לשגרה שאף אחד אינו מתייחס אליה במיוחד. וכדלהלן.

הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה יו"ט, כתב: "נכון להחמיר שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר". וידוע שלשון זה הוא "מותר מעיקר הדין" ורק נכון להחמיר. וכן בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לד) כתב לחלק בין כלי שיר ממש לבין מנגינות מרדיו או טייפ במשך ימות השנה, כיון שכלים אלה לא היו בזמן חז"ל ולא גזרו עליהם. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (סב, ב).

והגאון הרב אליהו שלזינגר, רבה של גילה, כתב בספרו "אלה הם מועדי" (ספירת העומר עמ' תד) שכל החומרא של השו"ע לא לשמוע כלי זמר הוא בתזמורת ממש, ולא מה ששומעים מתוך קלטות. והוסיף לחלק שם בין שירים שקטים לבין שירים רועשים שמביאים לידי מחולות וריקודים, שזהו עיקר המנהג לאסור. וכך כתב בספרו שו"ת שואלין ודורשין (חלק ד' סימן ל"ז):

"כל אדם יש לו בביתו מכשירי הקלטה וקלטות לרוב, ואין הדברים משמחים כל כך כמו בשנים שעברו, שלא היו רגילים בכל אלו. וגם לרבים זה נחשב להם כרפואת הנפש לשמוע זמירות ופסוקים עם כלי זמר, והדבר מציל אותם מדיכאון מחשבות רעות וזרות. ומקיימים מאמר קדושים "מצוה גדולה להיות בשמחה" גם בימי הספירה, שעכ"פ איננו מראים את השמחה בחוץ, אבל בפנימיות יש להיות שמח כי העצבות מביאה את האדם לידי חטאים ומרעין בישין". ומתוך כך קבע: "על כן הדבר פשוט דיש להתיר לשמוע נגינה שקטה גם עם ליווי של כלי זמר בימי הספירה. וכן שמעתי בשם רבנים גדולים וחשובים שליט"א".

וכתב שם שכן דעת הגאון רבי ישראל פסח פיינהנדלר (הביא שם מכתב ממנו), וכן דעת הגרח"פ שיינברג והגר"א נבצאל.

וכן דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "הליכות שלמה" (ספירת העומר עמ' שס"ה), לחלק בין שירים רועשים שמביאים לידי ריקודים שזה המנהג לאסור, לבין שירים שקטים שזה מותר.

והגאון רבי שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הרבני העליון, הביא מהגר"מ פיינשטיין (מפי נכדו הרב שבתי רפפורט ששמע ממנו) שמותר לשמוע מוזיקת רקע בימי בין המיצרים, כמו מוזיקה שאדם שומע תוך כדי שעוסק במלאכתו, לומד או נוהג. והסביר הגר"ש דיכובסקי הטעם, כיון שאין מוזיקה זו מביאה לידי ריקודים ומחולות (מעין הטעם של הגרש"ז אויערבאך) וכדלהלן.

ולהלן תמצית דבריו:

א. בשו"ע אין רמז לאסור מוזיקה דוקא בימים אלה, אלא אסר כל השנה ובימינו התירו זאת.

ב. המג"א אסר ריקודין ומחולות (מי"ז בתמוז ואילך) ולא דיבר על מוזיקה כלל.

ג. הראיה לאסור שהביא במנחת יצחק (א, קיא) היא מהפמ"ג שכתב שמותר לישראל להתפרנס מכלי זמר, ומהר"ם שיק (יו"ד שס"ח) שדן באבל האם מותר לשמוע מוזיקה. וע"ז כתב הגר"ש דיכובסקי שאין ראיה מהפמ"ג לאסור, כי לא ציין שיש כאן דין מחודש, וכל כוונתו שאמנם המנהג לאסור ריקודים ומחולות, אבל המנגן לצורך ריקודים ומחולות לפרנסתו, מותר. ומנין לאסור מוזיקה שלא נועדה לריקודים, כמו אחד הנכנס לרכבו ומדליק מוזיקה כדי להנעים את זמנו? גם תשובת מהר"ם שיק מדברת על אבילות יחיד שהיא יותר חמורה מאבילות של רבים.

לכן הסיק הגר"ש דיכובסקי שאדם שעבורו מוזיקה היא צורך חיוני למנוחת הנפש (הרמב"ם בשמונה פרקים: "מי שהתעורר במרה שחורה, יסירנה בשמיעת הניגונים") אין לזה שום קשר לריקודים ומחולות שנאסרו בימי בין המיצרים לפי המג"א, והיא מותרת.

גם הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, חבר בית הדין הרבני העליון, בשו"ת "בנין אריאל" חלק אורח חיים, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:

"לצורך מנוחת הנפש מותר תמיד לשמוע מוזיקה. יש אנשים ששמיעת מוזיקה עבורם היא דבר חיוני לצורך מנוחת הנפש, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק חמישי) כו' מוזיקה זו שהיא חיונית לנפש אין לה כל קשר לריקודים ומחולות שנאסרו בימי בין המצרים, לפי המגן אברהם, והיא אינה אסורה בימים אלו".

וכן הרב דב אהרון בריזמן בשו"ת שלמי חובה, חלק אורח חיים סימן עח, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:

"נראה לעניות דעתי, כשם שידוע שלקשיים כלכליים יש השלכות על שלום בית ושלום החברה, כך ידוע כיום בעוסקים בתורת הנפש כי לשמיעת מוזיקה יש השלכה חיובית על מידת הרוגע של האדם ונוחיותו לבריות באופן תת-מודע, כך שדווקא בימים אלו של ספירת העומר וימי בין המצרים שיש להרבות אהבה ואחווה וריעות, איסור שמיעת מוזיקה אפילו מ'כלי שני' כדיסק או רדיו וכדומה עלול להביא באופן תת-מודע לתוצאה ההפוכה, ברמות מסוימות… המוזיקה, שנפוצה וזמינה כל כך בימינו לכל דורש ומבקש, שלא כמו בזמנים עברו, כבר לא מרגשת את האדם ומשמחת אותו כפעם, והחוש יעיד על כך.

וכן הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, חבר בית הדין הרבני העליון, בשו"ת שהוציא לאור הרב משה צוריאל, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:

שאלה – "האם מותר לשמוע מוזיקה ובפרט בספירת העומר?" תשובה – "מותר לשמוע מוזיקה מקלטת או מרדיו. דאינו כלי הניגון ממש. וכן מותר לשמוע שירי קודש. ובספירת העומר אין לחשוש כלל לשום דבר".

וכן הגאון רבי יהושע אהרנברג זצ"ל, בשו"ת דבר יהושע חלק ג' סימן ס"ג, כתב להתיר שמיעת מוזיקה להנאה:

"אומרים שגם בימי הספירה אין לשמוע כלי זמר, אבל יתכן שנשתררב מה שאסור לעמוד במקום מזמוטי חתן וכלה וכמ"ש לעיל דגם כלי זמר שמעודדין שמחה בכלל, אבל זמירות שאינם לשמחה אלא להנאה או לכבוד כנ"ל לא ידענא שום מקור לאיסור, ועיין במגן אברהם סימן תצג שנהגו לאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות בימי ספירת העומר, ואילו משמיעת כלי זמר לא הזכיר כלום".

(בדברים הנ"ל מעורב ספירת העומר עם ימי בין המיצרים שהם יותר חמורים, אבל המנהג להחמיר בשמיעת שירים שווה בשניהם כאמור לעיל).

לסיכום, נראה שהמג"א דיבר על ריקודים ומחולות המוניים, והבאים אחריו דיברו על כלי זמר כמו בהופעות חיות שההמון מתקבץ ושומע כלי זמר, וזה מביא לידי ריקודים כמו שמצוי. ולא מתאים הדבר לאווירת האבלות של הימים הללו.

אבל איסור זה נהפך כביכול ל"מיעוט תענוג" ואם אדם שומע באוזניות שלו, רוצים לאסור לו משום שנהנה מהשיר… ולענ"ד לא היתה זו כוונת המג"א כלל.