על-פי הפסוק "אחרי ה' אלקכם תלכו" הגמרא (סוטה יד, א) מלמדת שעלינו לנהוג במידותיו של הקב"ה. אחת המידות המנויות על-ידי הגמרא היא ניחום אבלים: כפי שהקב"ה ניחם אבלים (הגמרא מציינת את נחמת יצחק בברכת ה' אחרי מות אברהם), כך עלינו לנחם את האבלים.
רבינו יונה (ברכות יא, ב מדפי הרי"ף) מבאר שניחום אבלים היא מצוות התורה, שכן היא נכללת במצוות גמילות חסדים של "ואהבת לרעך כמוך". אולם, הרמב"ם מבאר (הלכות אבל יד, א) כי המצווה המסוימת של ניחום אבלים היא מצוות חכמים: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וכו'". אמנם יש במצווה קיום כללי של "ואהבת לרעך כמוך" (כפי שהרמב"ם ממשיך לבאר), החיוב הספציפי הוא מדרבנן.
במאמר הנוכחי נדון בחיוב של ניחום אבלים. מה הדגש העיקרי בקיום מצווה זו? מה האופי של ברכת "המקום ינחם אתכם" הנהוגה בניחום אבלים? איך ראוי לפתוח בשיחה עם האבל? והאם ניתן לקיים את המצווה בשיחת טלפון? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
עיקר קיום המצווה
המטרה העיקרית של ניחום אבלים היא להביא להם נחמה: להקל על הכאב על-ידי הביקור בבית האבל, על-ידי הזדהות עם הכאב ועל-ידי מתן הזדמנות לאבל לבטא את יגון נפשו. כן ביאר בספר אהבת חסד (חלק ג, פרק ה): "יסוד ענין ניחום אבלים הוא כדי לנחמו מצערו". בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד, סימן מ) כתב עוד כי המצווה היא "שהם טרודים מאד בצערם, והוא מדבר על לבם לנחמם".
בנוסף לכך, הרמב"ם מציין (הלכות אבל יד, ז) שהמצווה היא "גמילות חסד עם החיים ועם המתים" – ומשום כן חידש כי "נחמת אבלים קודמת לביקור חולים" (שיש בו רק טובת החי, ולא טובת המת).
טובת המתים של ניחום אבלים, שמקורה בגמרא שבת (דף קנב, ב) מבוארת בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א, סימן תרצא) במה שכבוד החי הוא תיקון לנשמת הנפטר, כפי שאנו מוצאים בעניין לוויית המת. הוא מוסיף שיש תועלת נוספת בכך שמספרים אודות צדקותו ומעשיו הטובים של הנפטר בבית האבל.
החלק השני, של טובת המת, מתקיים דווקא כאשר המנחם מבקש פיזית בבית האבל. מכאן שעדיף לבקר בפועל את האבל כדי לנחמו, ולא להסתפק בשיחת טלפון (מעבר לעובדה שביקור אישי מנחם עדיף על שיחת טלפון גם במישור של הניחום עצמו). הרב משה פיינשטיין (אורח חיים ח"ד, סימן מ, אות יא) כותב אפוא שאמנם ניתן לנחם על-ידי שיחת טלפון (או באמצעי תקשורת אחר), אך אין לעשות כן אלא במקום שנבצר מהאדם להגיע לביקור אישי בבית האבל.
בלשון האגרות משה: "מצד האבל החי שייך לקיים המצוה גם על-ידי הטלפון, אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דווקא כשיבוא למקום שמתנחמים או למקום שמת. ולכן אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלימה, לא שייך שיפטר בטלפון, אך קצת מצוה יש גם על-ידי הטלפון. שלכן אם אי אפשר לו ללכת לבית, האבלים כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו לחייו מה שאפשר לו על-ידי הטלפון, דאיכא בזה מצוה".
"המקום ינחם אתכם"
על-פי הביאור דלעיל, ברור שהברכה הנהוגה של "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון" (המילים, בגרסה קצת שונה, מופיעות בפרישה, יורה דעה שצג, ג, ואינן ממקור מוקדם), אינה עיקר קיום מצוות הניחום, הדורשת ניחום בפועל על-ידי דיבור על ליבו של האבל.
כפי שמבאר הרב משה פיינשטיין (אורח חיים ח"ה, סימן כ), אדם לא מתנחם בברכה בלבד, אלא בפעולת ניחום: "פשוט דהמצווה לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו שהמקום ינחם אותו, היינו שיתן לו חיזוק להתנחם. דבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, שזהו עיקר התנחומין שחייבה תורה. אלא כדמצינו בחברי דאיוב שבאו אליו לנחמו, שהרבו לדבר אליו, וכן אליהוא, והקב"ה בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו".
גם בספר אהבת חסד מבואר שברכת "המקום ינחם אתכם" אינה עיקר הניחום: "והמנהג אצל העולם שאומרים המקום ינחם אתכם, ואם שבזה יוצא מצות ניחום אבלים, מכל מקום יותר טוב אם יכולים לדבר על לבו ולהפיג מצערו באיזה דברים – שזהו עיקר הניחום".
יש גם דיון על ברכת "המקום ינחם אתכם", אם מדובר בברכה, שראוי לענות אחריה "אמן", או שמא מדובר בדברי ניחומים שאין מן הראוי לענות אחריהם "אמן". בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה, סימן שט, אות יט) מעלה את הדבר כספק, ומבאר שגם אם מדובר בדברי נחמה, עדיין רשאי האבל לקבל את הדברים בתורת ברכה, ולענות אחריהם "אמן".
ביחס למבקרים הנכנסים לחדר, מתיישבים, מברכים את הברכה הנהוגה ומיד עוזבים, תמה הפרישה (יורה דעה שצג, ג) איך ייתכן שניתן לקיים את מצוות הניחום בברכה בלבד. הוא מיישב שייתכן שעצם הכניסה לתוך הבית, והישיבה לכבוד האבלים, יש בהן משום ניחום.
עם זאת, כמובן שאין לסמוך על כך, אלא לנחם את האבלים בפועל, בדיבור, בהזדהות ובהשתתפות.
ישיבה או עמידה
עדיף שהבאים לנחם ישבו, יחד עם האבל, על רצפת הבית, באופן שמשדר את הזדהות המבקרים עם כאבו של האבל. כן צוין על-ידי כמה ראשונים (עי' רא"ש, מועד קטן ג, צח; רמב"ם, הלכות אבל יג, ג), וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה שפז, א).
אולם, כיון שאבלים כיום אינם יושבים בדרך כלל על הרצפה, הרי שהם מוחלים על נוהג זה ומותר אפוא למנחמים לשבת על כסאות (ש"ך שפז, ב; עי' מועדים וזמנים ה, שמא). עם זאת, יש שכתבו שנכון דווקא לשבת בשעת ניחום אבלים (כן מוזכר בדרך שיחה ח"א, עמ' קכה), ובשו"ת מנחת אשר (ח"א, סימן סג) כתב שעיקר הצורה של ניחום אבלים הוא דווקא בישיבה.
יש שעומדים לומר את ברכת "המקום ינחם אתכם" (או את הגרסה הספרדית של "מן השמים תנוחמו"), מה שלעתים מקל על אמירת הברכה לכמה אבלים היושבים אחד לצד השני. אין ספק שהדבר מותר (עי' שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ה, סימן כ, אות כא), וכאמור אין ברכה זו חלק עיקרי של ניחום אבלים.
שיחה עם האבל
הגמרא (מועד קטן כח, ב) קובעת שבשעת ניחום אבלים על האבל לפתוח בשיחה, ולא המנחם. עיקרון זה נפסק על-ידי הרמב"ם (אבל יג, ג) והשולחן ערוך (שעו, א): "אין המנחמים רשאים לפתוח, עד שיפתח האבל תחלה". אולם, הברכה עצמה של "המקום ינחם אתכם" (וכדומה) אינה נחשבת כפתיחה בשיחה, וכתב בשו"ת אגרות משה (שם) שמותר למנחמים לפתוח בברכה זו.
למרות שהוראת פתיחת השיחה ברורה בש"ס ופוסקים, נראה שרבים לא נהגו כן, אלא פותחים בשיחה גם כאשר האבל יושב בשקט. יש שהצדיקו נוהג זה בכך שבעבר רבים מן האבלים היו שותקים לגמרי, ומכאן שהיה נכון להמתין עד שיפתח בשיחה. כיום, אבלים בדרך כלל שחים עם המבקשים, ולכן מותר למנחים לפתוח בשיחה גם כאשר האבל שקט (תשובות והנהגות ח"ג, סימן שעו).
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז, סימן מה, אות ד) הציע שלאחר שהאבל פתח בשיחה בתחילת היום, שוב מותר לכל מי שמבקר בהמשך היום לשוחח עמו, ואף לפתוח עמו בשיחה, כיון שהאבל כבר פתח בכך בתחילת היום.
את מי לנחם?
הרמ"א (יורה דעה שלה, ב) כתב שיש להימנע מביקור ניחום אבלים אצל מי שמוחזק בתור שונא: "יש אומרים דשונא יכול לילך לבקר חולה, ולא נראה לי, אלא לא יבקר חולה, ולא ינחם האבל שהוא שונאו, שלא יחשב ששמח לאידו, ואינו לו אלא צער".
כיון שיש אפשרות שהאבל יחשוד שהוא "שמח לאיד", הרי שהביקור לא יביא לאבל נחמה אלא דווקא כעס וצער. הש"ך (ס"ק ב) מוסיף שהדבר תלוי בנסיבות המסוימות של היחס בין השניים, ויש לדון את כל מקרה לגופו.
מותר לאיש לנחם את האישה, וכן להיפך (חלקת יעקב, יורה דעה רכג; גשר החיים כ, ה; ואחרים). כמובן, כאשר איש מנחם אישה ולהיפך יש להקפיד על כללי הצניעות, ולהימנע ממצבים של ייחוד.
מצוות ניחום אבלים נאמרה דווקא לעניין יהודים, ואינה חלה על אינם-יהודים. עם זאת, כמובן שמותר לנחם אינם-יהודים המתאבלים על קרוביהם, וכן נכון לעשות בנסיבות מתאימות, בוודאי כאשר הימנעות מכך יגרום מתח (רשב"א, גיטין סא, א).
ברכת האבל
אסור לברך אבלים בברכת שלום: "אבל אסור בשאלת שלום" (שולחן ערוך, יורה דעה שפה, א). כן, אין לאבל לברך אחרים בברה זו. הסיבה לכך היא שאין האבל בשלום עם עצמו, ולכן ברכה זו אינה מתאימה (ערוך השולחן שפה, א).
הערוך השולחן (שפה, ד) מוסיף שאף על המנחמים להימנע משאלות שלום זה לזה.
הפוסקים דנים אם כן יש להימנע מברכות אחרות כגון "בוקר טוב", "ערב טוב", וכדומה (עי' שו"ת שלמת חיים, יורה דעה רג, המקפיד על כך; עי' חכמת אדם קסה, יב). כנראה שהמנהג הרווח הוא שלא להקל בכך.
מתי לבוא לנחם
יש הנמנעים מלהגיע לבית אבל בשלשה ימים ראשונים של אבלות, המיוחדים לבכייה על המת, ושאין סבירות שיקבל האבל תנחומים בהם (עי' גשר החיים כ, ה, ה; תשובות והנהגות ג, שעז). אולם, המנהג הרווח הוא להגיע גם בשלשה ימים ראשונים.
לפי עיקר הדין מותר לנחם אבלים גם בשבת, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים רפז, א). המשנה ברורה מוסיף שמי שמגיע לנחם בשבת יאמר ניסוח שונה: "שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא".
במשנה ברורה (רפז, א) ואחרים (עי' גשר החיים כ, ב; ערוך השולחן, אורח חיים רפז, ג; יורה דעה שצג, י) כתבו שהמנהג הרווח הוא להימנע מביקורי ניחומים בשבת. עם זאת, כאשר יודע שהביקור יביא נחמה וירגיע את האבל, מצווה לבקרו בשבת, ואף בחג.
יהי רצון שלא נדע עוד צער, הן במישור האישי במישור הציבורי, ונזכה בקרוב לגאולה שלמה.
