שאלה:
בוקר טוב כבוד הרב
א' – האם מה שבאמת קובע אם חפץ הוא מוקצה מחמת חסרון כיס זה שהוא לא מוכן לשום שימוש בשבת?
ב' – ברור שיש סיבה לכך שהוא לא מוכן לשום שימוש בשבת, כגון בכלי שמלאכתו לאיסור שהוא מקפיד שלא להשתמש בו לשום ייעוד אחר מלבד ייעודו מחשש שינזק, ואסור להשתמש בו לייעודו בשבת כי זו מלאכה אסורה אז הוא לא מוכן לשום שימוש בשבת ולכן חלה בו הקצאה גמורה?
ג' – אם אני רואה חפץ ואני רוצה לדעת אם הוא מוקצה מחמת חסרון כיס או לא, נניח בינתיים בבקשה שזה רק כלי שמלאכתו לאיסור
אז האם אני צריך שהסיבה שתוביל לכך שהוא לא יהיה מוכן לשום שימוש בשבת תהיה הסיבה
שכתבתי למעלה
“מקפיד שלא להשתמש בו לשום ייעוד אחר מלבד ייעודו מחשש שינזק”
ד' – או אפשר סיבה אחרת, כגון
לדוגמה פטיש, שאני לא מקפיד שלא להשתמש בו לשום ייעוד אחר מלבד ייעודו מחשש שינזק
אלא מקפיד שלא להשתמש בו לשום…. כי אני שונא רעש של פטיש בשבת, יכולה להיות כזו סיבה? (וזה כמובן להבנתי הופך אותו ללא מוכן לשום שימוש בשבת ולכן חלה בו הקצאה גמורה)
ה' – האם זו סיבה מספקת:
מקפיד שלא להשתמש בו לשום ייעוד אחר מלבד ייעודו סתם ככה בלי חשש שינזק, וגם בלי סיבת הרעש, פשוט ככה (וזה הופך אותו ללא מוכן לשום שימוש בשבת ולכן חלה בו…)
אך בעצם, אם מה שבאמת חשוב זה רק שהוא לא מוכן לשום שימוש בשבת, אז אולי כל כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימושי היתר היה נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס… ממ
ו' – אך אולי רק כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימושי היתר הוא החריג, ובכלי שמלאכתו לאיסור שיש לו שימושי היתר ואפילו כלי שמלאכתו להיתר, כל עוד הם לא מוכנים לשום שימוש בשבת מסיבה כלשהי, אז הם מוקצה מחמת חסרון כיס?
אולי סיבכתי את העניינים, ומקווה שאני מובן כי נראה לי זה עלול לבלבל (לפחות אותי כבר) אך יש לי חשק להבין את זה.
תודה רבה כבוד הרב
תשובה:
שלום וברכה
הסתבכתי קצת בתוך כל האריכות, הכלל הוא פשוט: מוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק כאשר אני מקפיד עליו שלא ינזק. כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שום שימוש של היתר מכל סיבה אחרת, נחלקו בו הדעות, ורבים סוברים שהוא נחשב מוקצה מחמת גופו [שדיניו שוים מבחינה עקרונית למוקצה מחמת חסרון כיס]. ויש שהקלו בזה, ולדבריהם גם אם אין בו שימושי היתר עדיין הוא רק כלי שמלאכתו לאיסור.
מקורות:
מדברי הרשב”א והריטב”א קנד ב נראה שלא חילקו בזה וסברו שאף אם אין בו שימושי היתר מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, אולם מדברי הרמב”ן סד ב והר”ן מו א נראה שהחמירו, ולהלכה, המגן אברהם שח ס”ק יח מיקל, וכן דעת שו”ע הרב שם סעי’ פה, ואילו רעק”א בפי’ המשניות בסוף פרק ג’ מחמיר, וכן דעת הפרי מגדים בא”א שם ס”ק יב, החזון איש סי’ מד, וראה משנ”ב ס”ק לד שהביא בזה דעות בין הפוסקים. וראה שבט הלוי ח”ג סי’ לב שלכתחילה יש להחמיר משום הוראתו של החזון איש ובשעת הדחק יש להקל.
