שאלה:
כתב הרמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ב וז"ל, מצוה להודיע לבנים ואפי' לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו וכו', עכ"ל. ולכאו' מבואר מדבריו ממה שלא אמר מצוה לספר לבנים אלא מצוה "להודיע" לבנים, דעיקר מצות והגדת הוא "ללמדו" ו"להודיעו" מה שאינו יודע, דעל מה שהוא יודע וחוזר ומגיד לבנו אין זה נקרא לא "מלמדו" ולא "מודיעו", וכן משמע ממה שכתב "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". וא"כ אם בנו יודע המעשה בבהירות, אין לו קיום מצות והגדת?
ועוד מה הדין אם הגיד לבן חבירו עניני יציא"מ באותו הלילה, שלא מדעת אביו, אי חייב לשלם לאביו עשרה זהובים מפני שגזל מצות האב?
תודה רבה
שמחה בונם
תשובה:
שלום וברכה,
נכון, הרמב"ם מחדש שצריך תמיד להוסיף בעמקותם של דברים, ולא להסתפק בסיפורים שיודע הבן. ולאמונה אין סוף ותמיד צריך להשריש את הדברים בהבנה עמוקה, וכן בתיאורים חדשים של יצא"מ.
בסוף פרשת כי תבוא כתוב אתם ראיתם את כל אשר עשה לכם במצרים… האותות והמופתים… ולא נתן ה' לכם לב לשמוע. פירש"י שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה. מבואר שאפילו בני ישראל שהיו ביצי"מ וחוו את כל הניסים במדבר עדיין לא הגיעו לעומק האמונה עד ארבעים שנה. הרי שאין סוף להעמיק בנפלאות ה'. וזה מעורר לנו הרמב"ם שחובתו של כל אדם ללמד את הבן לפי חכמתו ואז להעמיק עוד ועוד ולא לחזור על הנלמד בשנים עברו.
שמעתי מהגאון הרב משה חדש ז"צל ראש ישיבת אור אלחנן שהביא את דברי התוספות בגיטין ע"א, א ד"ה והא שכתבו שאמירה הוא בפה, והגדה איננה אמירה בפה אלא במעשים. בליל הסדר המצווה היא הגדה, לעשות מעשים שיעוררו את הבנים לשאול, וכמו כן עשיית מעשים שיחדירו את מוחשות הניסים והנפלאות, והחדרת האמונה בלב הבנים. וזה כוונת הרמב"ם שכתב בה"ב מצווה להודיע לבנים. ובה"ג כתב לעשות שינוי שיראו הבנים, וגניבת המצה. ובה"ז כתב לפיכך ישב כשהוא מיסב. שכל פרק זה נסוב על תחילת הפרק שכתב על סיפור יציאת מצרים שהסיפור אינו אמירה בפה גרידא, אלא לעשות פעולות בשולחן ערוך ומיסב, ושינוי בסעודה כדי שיהא נראה סיפור של יציאת מצרים.
אם כנים דברינו הרי שאם סיפר לבן חברו סיפור יצי"מ אינו חייב לשלם עשרה זהובים, כיון שנותר עוד להעמיק בהשגחת השם, ואין סוף לעמקותו, ועתה מצווה האב להוסיף על מה שסיפר הראשון. ולכן לעולם לא יחשב שגנב לו מצוותו.
בהצלחה ופסח כשר ושמח.
