לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

בדיקת חמץ: שאלות של עיתוי וזמן

 

אחד המאפיינים הבולטים של חג הפסח, ובעיקר של ההכנות לקראת חג הפסח, הוא הניקיון. כמובן, לא כל פרט בניקיונות לקראת הפסח מחויב על-פי ההלכה. ואולם, גם אם החג מעניק לנו הזדמנות פז לניקיון אביב מסורתי, הרעיון מבוסס כמובן על הצורך לוודא שבתינו נקיים מכל חשש חמץ.

לנוכח הניקיון היסודי שאנו (כלומר, בגדול, נשותינו) רגילים לבצע, לעתים קרובות לא נשאר חמץ רב (אם בכלל) למצוא ב"בדיקת חמץ" המחויבת על-פי תורה. ואולם, חובת הבדיקה – בדיקת החמץ בלילה של ערב פסח לאור הנר – עומדת במקומה, והיא עדיין הצורה ההלכתית הבסיסית שבה אנו דואגים שרשותנו – הבית, המשרד, הרכב, וכך הלאה – נקיה מחמץ.

במאמר הנוכחי נעסוק בעיתוי של בדיקת חמץ, ובשאלות הקשורות לזמן של המצווה. מהו החיוב הבסיסי של בדיקת חמץ, ומתי יש לקיימו? מתי צריכים לבטל את החמץ, ואיך מקיימים חיוב זה? מתי ואיך יש לקיים מצוות בדיקה מוקדמת, הרבה לפני ערב פסח? מה הדין כאשר אדם יוצא מביתו מוקדם, אך מתכוון לחזור במשך החג?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

איסור חמץ של תורה

התורה אוסרת עלינו את החמץ בפסח לא רק באכילה, אלא אפילו בשהייה: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז). מכאן למדנו שאסור לאדם להשהות חמץ ברשותו בפסח. כך נאמר שבכל שבעת ימי הפסח "שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט).

במקביל לכך, התורה מצווה עלינו להשבית את החמץ מרשותנו טרם בא חג הפסח: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות שם, טו).

מן התורה, די בביטול חמץ כדי שלא יעבור אדם על איסור "בל יראה ובל ימצא". לכן, נאמר בגמרא שחובת בדיקת חמץ אינה מן התורה, אלא מדרבנן (פסחים ד, ב): "אטו בדיקת חמץ דאורייתא, דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה".

רש"י מפרש שציווי התורה של "תשביתו שאר מבתיכם" מתקיים בלב, כי "השבתה בלב היא השבתה", כך שמן התורה אין צורך לחפש אחר החמץ ולבערו, ודי בביטול בלב.

חובת בדיקת וביעור חמץ

אולם, חכמים לא רצו שיסמוך אדם על ביטול חמץ בלבו, וחייבו לבדוק את החמץ – לחפש אחר כל חמץ הנמצא ברשותו של אדם – ולבערו בפועל מן העולם.

שני טעמים נאמרו בדבר. התוספות (פסחים ב, א ד"ה אור) ביארו שחובת בדיקת חמץ נתקנה מחשש שאם ישייר אדם חמץ בביתו, יבוא לאכלו, ולעבור על איסור תורה של אכילת חמץ בפסח.

מנגד, דעת הר"ן (שם, ד"ה אלא) שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול חמץ "מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם, ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור" (עי' גם בדברי רש"י, שהביאם הר"ן, לפיהם בודקים את החמץ "שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא").

חובת בדיקת חמץ נפסקה להלכה ב'שולחן ערוך' (או"ח סימן תלא), וב'משנה ברורה' (ס"ק ב) הזכיר את שני הטעמים הנ"ל.

נמצא אפוא שחובת בדיקת חמץ היא מדרבנן, שכן מן התורה די בביטול בלב. אולם, במעשה בדיקת חמץ מקיים אדם מצווה דאורייתא, כי על-ידי הבדיקה והביעור מקיים את ציווי התורה "תשביתו שאר מבתיכם".

ביטול חמץ אחר הבדיקה

כיון שאדם בדק את חמצו כדין (וביער את החמץ שמצא), הרי שקיים את מצוות התורה להשבית את החמץ מרשותו, ואינו חייב בשום פעולה נוספת. הר"ן מבאר שגם אם נשאר חמץ ברשותו, אינו עובר עליו בפסח, כיון שקיים את חובת "תשביתו".

אולם, קבעו חז"ל (פסחים ו, ב) ש"הבודק צריך שיבטל", כלומר, שגם מי שבדק את החמץ חייב לבטל את החמץ. סיבת הדבר, כפי שמבואר בגמרא, היא מפני "גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה (=ככר נאה) ודעתיה עילויה". כפי שמפרש רש"י, הכוונה היא לחשש שמא ימצא חמץ בפסח (שלא מצא בשעת הבדיקה), ו"חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד, ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא".

מפני חשש זה, תיקנו חז"ל שיבטל אדם את חמצו גם לאחר שבדק, ו"משבטלה אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו".

כן נפסק להלכה ב'שולחן ערוך' (סי' תלד): "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו". כיון שסיים לבדוק את החמץ, יש לבטל כל חמץ שלא מצא, כמצוות חכמים.

בביטול זה יש להקפיד לבטל רק כל חמץ שלא מצא בבדיקתו, ולא לבטל את החמץ שמצא, או חמץ ידוע אחר שמתכוון לבער למחר. אם יבטל את החמץ הידוע, הרי ששוב לא יתקיים בו מצוות ביעור חמץ, כי כבר מבוטל הוא על-ידי הביטול, כמו שפסק הרמ"א בנוגע לביטול חמץ שחוזרים ועושים ביום: "ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו".

זמן הבדיקה

הזמן האחרון לביעור חמץ מרשות האדם הוא חצות היום ביום י"ד בניסן. לפי זה, הזמן המתאים ביותר לעריכת "בדיקת חמץ" הוא לכאורה בבוקר של י"ד בניסן, סמוך לזמן הביעור.

אולם, חז"ל חששו שכיון שבשעות היום אנשים עסוקים בעסקיהם, והבדיקה עלולה להישכח מלבם, ולכן תיקנו את זמן בדיקת חמץ לליל י"ד בניסן. בנוסף לכך, אור הנר נחוץ לצורך עריכת הבדיקה בחורים ובסדרים, והחיפוש לאור הנר אינו אפקטיבי אלא על רקע של חושך הלילה (ראה שולחן ערוך הרב תלא, ה).

כיון שהמצווה של תפילת ערבית הינה מצווה יומית, יש לקיימה קודם לבדיקת חמץ, ומיד לאחר התפילה לבדוק את החמץ (משנה ברורה תלא, ח). מי שרגיל להתפלל מאוחר יותר (ולא עם צאת הכוכבים) יבדוק את חמצו מיד עם צאת הכוכבים, ויתפלל מאוחר יותר, בשעת קביעותו.

מלאכות קודם הבדיקה

אסרו חכמים להתחיל מלאכה או סעודה חצי שעה קודם זמן בדיקת חמץ, מחשש שאדם ייגרר אחר סעודתו או מלאכתו, ויבוא לשכוח את הבדיקה. אולם, מותר לאכול פירות וירקות, או לעשות מלאכה קלה שניתן לגמרה מהר.

כיון שהגיע זמן בדיקת החמץ, אינו ראוי להתחיל שום מלאכה, או לאכול אפילו פירות, כיון שהעיסוק באכילה או במלאכה עשוי להפריע לקיום המצווה בזמנה הנכון (ביאור הלכה תלא).

אין אפילו להתחיל בלימוד תורה לאחר שהגיע זמן בדיקת חמץ. יש אומרים שאם התחיל את לימודו קודם זמן הבדיקה, רשאי להמשיך בלימודו – אבל פוסקים רבים הורו שיש לפסוק מלימודו עם הגעת זמן הבדיקה, ולקיים את מצוות בדיקת חמץ בזמנה (משנה ברורה תלא, יא; כף החיים כג).

חובת בדיקת חמץ מוקדמת

הזמן האידיאלי לבדיקת חמץ הוא אפוא ליל ערב פסח. ואולם, לא תמיד אפשר לקיים את בדיקת החמץ במועד זה. הגמרא דנה במי שצריך לצאת את ביתו קודם הפסח, ומציינת את דברי רב יהודה בשם רב (פסחים ו, א): " המפרש והיוצא בשיירא – קודם שלשים יום, אין זקוק לבער; תוך שלשים יום, זקוק לבער".

הזמן של "שלושים יום", הן בהלכה זו והן בהלכות נוספות, מגדיר קשר ושייכות לחג הממשמש ובא, כמו שמבואר בהמשך הגמרא: "כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום". כיון שנכנס הזמן של "שלושים יום קודם החג", גם מי שיוצא ועוזב את ביתו אחראי לוודא שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, ולכן חייב בבדיקת חמץ.

בהמשך סוגיית הגמרא מובאת מחלוקת אמוראים בביאור החובה לבדוק את החמץ ביציאת האדם מביתו. לדעת אביי החובה לבדוק ולבער את החמץ תלויה בקיום שני תנאים מצטברים: א. הוא יוצא תוך שלושים יום קודם החג; ב. דעתו לחזור לביתו במשך חג הפסח.

לעומתו, סובר רבא שאין צורך בקיום שני התנאים, אלא די בקיום כל אחד מהם בנפרד. מי שיוצא מביתו תוך שלשים קודם החג חייב לבער את החמץ, אפילו אם אין דעתו לחזור לביתו במשך ימי החג. בנוסף לכך, מי שדעתו לחזור במשך ימי הפסח חייב לבער את חמצו אפילו אם יצא מביתו קודם שלושים יום.

להלכה פוסקים כדעת רבא, כמו שיבואר להלן.

דין ביעור חמץ ידוע

לכאורה, הלכת בדיקת חמץ שלושים יום קודם החג מעוררת תמיהה. הרי יש איסור תורה האוסר על האדם לשמור חמץ בביתו במשך כל ימי הפסח – איסור "בל יראה ובל ימצא". לאור איסור זה, הרי שתקום חובה על כל אדם להשבית את החמץ מרשותו, ומה בכך שיוצא מביתו שלושים יום קודם הפסח?

רש"י (ד"ה אפילו מראש השנה, עי' בביאור המהרש"ל לשיטתו) מפרש את הסוגיה בדרך מחודשת, ומבאר שאכן מי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם החג אינו חייב על ביעור חמץ מרשותו, וזאת מפני שאין אדם עובר על איסורים אלה על "חמץ שאינו ידוע".

רק אם חוזר לביתו בימי הפסח, יש חשש שימצא את החמץ בפסח ויעבור באיסור "בל יראה ובל ימצא", ולכן חייבו חכמים אותו בבדיקה וביעור אפילו מראש השנה.

לפי דרך זו, כתב המהרש"ל שמי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם הפסח אמנם פטור מבדיקת חמץ על חמץ שאינו ידוע, אבל יהיה חייב לבער כל חמץ הידוע לו.

אולם הב"ח סובר (או"ח סימן תלו) שגם לדעת רש"י היוצא בשיירה יותר משלושים יום קודם הפסח אינו חייב לבער אפילו חמץ ידוע, כיוון שעכשיו כשיוצא בשיירה החמץ ידוע, אבל לאחר שלושים יום בערב פסח החמץ כבר אינו ידוע לו (ראה גם במהרש"א, שאף הוא חלק על ביאור המהרש"ל).

שני חיובי בדיקת חמץ

מנגד, לדעת רוב הראשונים השאלה של איסור "בל יראה ובל ימצא" נפטר בדרך אחרת. לפי שיטתם, אין חשש שיעבור האדם על איסור זה, מפני שמדובר במי שמבטל את חמצו. כיון שמבטל את חמצו קודם הפסח, שוב אין חשש שיעבור על איסור התורה של "בל יראה ובל ימצא", כי די בביטול כדי לבטח שלא יעבור על איסור התורה.

לפי דרך זו, כל הדיון בסוגיה אינו בעניין איסור תורה של "בל יראה ובל ימצא", אלא בחובת בדיקה דרבנן.

לדעת רבא, כפי שהקדמנו לעיל, אדם חייב בבדיקת חמץ באחד משני תנאים. מחד, כל מי שיוצא מביתו תוך שלושים יום קודם החג, חייב בחיובי החג, וחלה עליו מצוות בדיקת חמץ. הסיבה לחובת בדיקה זו היא שחז"ל לא הסתפקו בביטול חמץ, והצריכו גם בדיקה אחר החמץ וביעורו מרשותו של אדם קודם הפסח.

מאידך, גם מי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם החג, כך שחובת בדיקת חמץ אינה חלה עליו, מתחייב בבדיקת חמץ אם כוונתו לחזור לביתו במשך ימי החג (ראה להלן, בעניין מי שמתכוון לחזור קודם החג). הסיבה לכך היא מחשש איסור, שמא יבוא לאכול חמץ בפסח.

החובה להיזהר מאיסור אכילת חמץ אינה תלויה בזמן שחלים חיובי החג, ולכן גם אם יוצא מביתו למעלה משלושים יום קודם החג, עדיין חייב לחשוש לאיסור, וחייב בבדיקת חמץ כדין.

ברכה על בדיקה חמץ

הריטב"א (ד"ה לא אמרן) מבאר השלכה מעשית חשובה לשתי מקורות החיוב לבדיקת חמץ.

לדבריו, מי שיוצא מביתו תוך שלושים יום קודם החג, ובודק את ביתו כדין, חייב לברך על הבדיקה. חובת בדיקת חמץ היא מצווה דרבנן; מי שיוצא מביתו עד שלושים יום קודם החג מתחייב במצווה זו, ויש לו לברך עליה כדין כל המצוות.

אולם, מי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם החג, אך בודק את חמצו מפני שכוונתו לחזור לביתו בימות הפסח, אינו מברך על הבדיקה. הסיבה לכך היא שאין בבדיקה זו קיום מצוות חכמים של בדיקת חמץ, אלא חובת בדיקת מפני חשש איסור חמץ. כיון שאין כאן אלא מניעת איסור, אין לברך על בדיקה זו (עי' גם בטור, סימן תלב).

הכלבו (סי' מח, ו ע"ד) מביא שיטה אחרת, שאין לברך אפילו על בדיקה של תוך שלושים יום, ורק הבודק בליל י"ד בניסן מברך על הבדיקה. שיטה זו הובאה ברמ"א (סימן תלו, סעיף א), וביאר הגר"א (ס"ק ב) שחיוב הברכה אינו על הבדיקה, אלא על הביעור, ולכן אין לברך אלא במקום שהבדיקה כרוכה יחד עם הביעור.

ב'ביאור הלכה' (סעיף א, ד"ה לא) מציין את דעת הב"ח וה'פרי חדש' שאף הבודק קודם י"ד מברך, ומסיים להלכה בצריך עיון.

"חובת גברא" של בדיקת חמץ

נחלקו הפוסקים בדין מי שיוצא מביתו תוך שלושים יום, ונכנס במקומו אינו-יהודי.

הראבי"ה (סי' תכו, הובאו דבריו במרדכי, פסחים סימן תקלה) מחדש שבאופן זה, אם יוצא היהודי לבית אחר שבו יתגורר עד הפסח, אינו חייב לבדוק את הבית שממנו יוצא, כיוון שיקיים את מצוות השבתת חמץ בביתו החדש.

אולם, אם מפרש בים, באופן שלא יהיה לו בית חדש שממנו יבער את חמצו, חל עליו חיוב לבדוק את הבית שממנו הוא יוצא, למרות שעומד גוי למלאות את מקומו.

לדעת הראבי"ה, מבואר אפוא שיש "חובת גברא" לבדוק ולבער את החמץ מרשותו. מי שיש לו רשות (כלומר, מי שגר בתוך בית) בתוך שלושים יום קודם החג, ועומד לצאת מן הבית באופן ששוב לא יהיה לו חובת בדיקה, חייב לבדוק את ביתו קודם שיצא ממנו.

הטור (סימן תלו) חולק עליו בהלכה זו: "ונראה לי שאין צריך לבדוק, כיון שהעובד גילולים נכנס בביתו, אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו, ואין לך הפקר גדול מזה".

לדעת הטור, גם עיקר חובת בדיקה (של תוך שלושים יום) קשורה לחובת השבתת חמץ: מי שיש לו בית, ואין לו חמץ החייב בביעור, אינו חייב לבדוק אחר חמצו.

בשאלה זו פסק ה'שולחן ערוך' (סימן תלו, סעיף ג) כדעת הראבי"ה, שמי שיוצא מביתו תוך שלושים וגוי נכנס לבית, ואין היהודי עובר לבית אחר, חייב לבער החמץ שבבית. הרמ"א פוסק כטור שאינו חייב, ולאחר שמביא מחלוקת אחרונים בעניין, פוסק ה'משנה ברורה' (ס"ק לב) שאם נכנס גוי לביתו, יש להקל.

כיום, יש מי שנוסע מביתו לכל הפסח, וכדי לפטור את עצמו מן הבדיקה, מוכר את תכולת ביתו לנכרי (ראה ב'משנה ברורה' ס"ק לב, הדן בשאלה אם צריך למכור את חמצו קודם זמן הבדיקה, או שמא די בכך שמוכר את חמצו לאחר זמן הבדיקה, ומביא שנחלקו בכך ראשונים). לפי הדיון הנ"ל, עדיף שישייר אדם חלק מתוך ביתו שאינו מכור לגוי (כלומר, שתכולתו אינה מכורה לגוי), כך שיכול לקיים את מצוות בדיקת חמץ באותו חלק מתוך ביתו.

מי שחוזר קודם הפסח

להלכה, פסק ה'שולחן ערוך' (סימן תלו, סעיף א) כרבא, שהמפרש ויוצא בשיירה, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, אם יוצא תוך שלושים יום חייב לבדוק, אפילו אם אין דעתו לחזור עד אחר הפסח. מי שיוצא קודם שלושים יום חייב לבדוק רק אם דעתו לחזור.

ה'שולחן ערוך' פוסק עוד כדעת הרמב"ם, שאף אם דעתו לחזור קודם הפסח (ולא רק בפסח ממש) חייב לבדוק, מחשש שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבדוק. ב'שולחן ערוך' מוסיף (סעיף ב) להביא את שיטת הר"ן, לפיה מי שדעתו לחזור בערב פסח אינו חייב לבדוק, בשם 'יש אומרים'. ה'משנה ברורה' (ס"ק כג) כותב שהאחרונים פוסקים כדעה הראשונה, ובשעת הדחק ניתן להקל כדעה השנייה.

יש להוסיף שבזמנינו, אמצעי תחבורה מתקדמים מאפשרים לאדם לחזור אל ביתו, כמעט מכל מקום בעולם, בשעות ספורות. מטעם זה, יש יותר מקום להקל על המתכוון לחזור לביתו בערב הפסח שלא יתחייב לבדוק אחר חמצו קודם שיצא.

רק במקום שמפליג בספינה, או שמתכוון לחזור בערב החג ממש באופן שיש חשש ריאלי שיתעכב ולא יוכל לבדוק, יש להקפיד לבדוק אחר החמץ קודם צאתו.

מי שמשאיר אחרים בביתו

כל מה שנכתב לעיל מתייחס למי שיוצא מביתו קודם הפסח, ואינו משאיר בני בית גדולים בביתו.

אם רק בעל הבית יוצא מהבית, ונשארים שם אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים שיכולים לבדוק את הבית ככל משפטי הבדיקה, אין בעל הבית צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, אלא יצווה לאחד מבני ביתו וימנה אותו לשלוחו שיבדוק ויבטל החמץ כשמגיע זמן הבדיקה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *