שאלה:
שלום השאלה שלי היא
האם אש בשבת מדאורייתא היא כרת רו מדרבנן היא כרת
תשובה:
שלום וברכה ברור שהכרת הוא מדאורייתא. המקום היחידי שמצינו כרת מדברי חכמים, הוא לדעת חלק מהפוסקים לגבי אדם הבא על אשה גויה בצינעה שלא בפרהסיה
מקורות:
ראה סנהדרין (פב ע"א), ורמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' ה). וראה חי' הר"ן (סנהדרין שם), שמסופק, אם חיוב הכרת האמור כאן נוהג בו דוקא באופן שבא עליה בפרהסיא – ומשום חילול ה', או אף כשבא עליה בצינעא, ולמעשה נחלקו בכך הפוסקים:
החלקת מחוקק (סי' טז ס"ק ה) נקט בפשיטות דדין זה אינו נוהג אלא באופן שבא עליה בפרהסיא או בדרך אישות, שאיסורו מדאורייתא [ועיי"ש שכן רהיטת לשון הכתוב "כי חלל יהודה", וחילול ה' ענינו בדבר הנעשה בפרהסיא], וכ"ה להדיא בנימוקי יוסף (סנהדרין יח ע"א מדפי הרי"ף).
כמו כן כתב בשו"ת אמרי אש (אבהע"ז סי' יד, וסי' קז), ועיי"ש שהוסיף עוד בטעם הדבר, דאי נימא דהעובר על גזירת חכמים זו ענוש כרת, מפני מה הוצרכו לגזור על העובר בכך משום נשג"ז [וכמבואר בשו"ע סי' טז], תיפוק ליה דנענש על כך בכרת החמור. וביותר קשיא, שהרי לא מצינו בשום מקום חיוב כרת על איסור דרבנן, ולהדיא אמרו בגיטין (נה ע"ב) "כרת מדבריהם מי איכא". וכ"כ ההפלאה בס' נתיבות לשבת (שם ס"ק ג), ושו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז סי' לז), ושו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רמה). וע"ע שו"ת שב יעקב (סי' לו) לענין הבא על הנדה שראתה שלא בהרגשה [מיהו יעוי' בפי' משנ"ה על הבה"ג דיני עריות אות לג בשם ס' נר תמיד דיש כרת מדברי קבלה, וע"ע ס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו חיקור הדין ח"א פי"ט, והגה' הר"י פערלא על הרס"ג ח"ג פתיחה לסי' יט, מש"כ בזה].
אולם, הבית שמואל (שם ס"ק ד) כתב בשם הב"ח, דדין זה נוהג אף באופן שבא עליה בצינעא דאינו אסור אלא מדרבנן. והדברים צ"ע לכאורה וכבר עמד על כך בס' עצי ארזים (שם ס"ק ו), דהיאך יתכן שבכתוב זה יתנבא מלאכי על המבטל גזירת חכמים שלא נתקנה עדיין באותה שעה, שהרי חגי זכריה ומלאכי חיו בתחילת ימי בית שני, ובית חשמונאי שגזירה זו היא מתקנתם עלו לגדולה מאתיים שנה לערך אחר כך, כמבואר ברמב"ם ריש הל' חנוכה.
ומחמת קושיא זו סבר בס' עצי ארזים שם לחדש, שהתקנה לאסור ביאת נכרי אפילו בצינעא נתקנה כבר בימי עזרא בעת עלייתם מבבל, אלא שחזרה ונתיסדה ביתר שאת על ידי בית חשמונאי ומשום כך היא נקראת על שמם, עיי"ש. מיהו אכתי קשיא לדבריו קושית האחרונים דלעיל, שלא מצינו בשום מקום חיוב כרת על איסור דרבנן.
הן אמת, דכד נעיין בדברי הר"ן שם נמצא דקושיא מעיקרא ליתא, שכן להדיא כתב שם, שלהצד שחיוב הכרת נוהג אף לענין ביאה הנעשית בצינעא אסור הדבר מדאורייתא. ולדעתו, לא נזקקו לכך בית חשמונאי, אלא משום שראו שהבריות מזלזלים באיסור זה, ולכך הוסיפו לתקן שאף ילקה על כך מכת מרדות בבית דין. וראה אבני מילואים (שם ס"ק ד) שמחמת דברי הר"ן אלו הכריע שביאת גוי בצינעא אסורה מדאורייתא, ובס' אפי זוטרי (שם סעי' ב) הוסיף, שכן נראה מרהיטת דברי הרמב"ם הטור והבית יוסף. וע"ע לעיל מדברי הסוברים שהבועל ארמית בצינעא עובר באיסור תורה. אמנם כאמור לעיל נקטו רובא דרובא מן הפוסקים שבצינעא אינו אסור אלא מדרבנן.
[מה שמצינו בחייבי כריתות שאינם מתים בקיצור ימים, ראה אמונות ודעות לרס"ג מאמר ט, דלעיתים הקב"ה מאריך אפו לרשעים כדי שיחזרו בתשובה, וע"ע שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות קכב, דלעיתים איחור העונש הוא כדי לשלם לו שכר מצוותיו בעולם הזה ולהאבידו ולהכריתו מחיי העולם הבא].
חיוב כרת על מרידתו בקב"ה
באופן שונה יש לפרש, דהנה, להלן יבואר, שדין "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" אינו נובע מחומרת העוון שבביאה אסורה זו, אלא מחמת שבגד בה' ית' בכך שמוליד בנים לעם נכר [ולכך סבר הרמב"ן שאין דין זה נוהג אלא בבועל ארמית ולא בישראלית הנבעלת לעכו"ם שבניה הנולדים לה ממנו נחשבים כיהודים לכל דבר]. ולפי זה י"ל, דאף שהאיסור לבוא על ארמית אינו אלא מדרבנן ומתקנת בית חשמונאי, מכל מקום העובר על כך חייב כרת, לפי שמרד בה' ובעמו בכך שהוליד בנים לעם אחר.
שיטת הרמב"ם בזה
מדברי הרמב"ם נראה שסבר אף הוא שחיוב הכרת נוהג בבועל אף כשבא עליה בצינעא, שכן כתב (שם הל' ו – ח), ז"ל: "לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת וכו', הנה למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו"ם, שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'". והוסיף עוד: "עון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי וכו'. ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו". ע"כ. ולמדנו מדבריו, שג' פרטים יש בעוון זה: חילול שמו ית'; זרעו אינו קדוש בקדושת ישראל; דבקות בעכו"ם. ונקל להבין, כי אע"פ שאינו נחשב מחלל את ה' אלא באופן שבא עליה בפרהסיא, מכל מקום לענין טומאת זרעו והדבקות בעכו"ם אין חילוק. [וע"ע ס' המצוות לרמב"ם ל"ת נב, ובפירושו למשנה סנהדרין סוף פ"ט]. וכן נראה מסתימת דברי השו"ע שלא חילק לענין זה בין אם בא עליה בפרהסיא או בצינעא.
אגב אורחין נראה להעיר, דהנה, ברמב"ם שם כתב: "לא הלקוהו בית דין הרי עונשו מפורש מדברי קבלה". ומשמע, שאם הלקוהו בית דין אינו חייב כרת. ובשו"ת דברי יציב (ח"ה סי' כו) כתב, דאין דברי הרמב"ם אמורים אלא באופן שבא עליה בדרך חתנות דמחוייב מלקות מדאורייתא, וכדלעיל סעיף ב', והוא על פי המבואר במכות (כג ע"א) ד"כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן". אבל אם בא עליה בדרך זנות שאינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, אין נראה שיפטר מכרת על ידי כך [עוד בביאור דברי הרמב"ם, ראה הגה' הר"י פערלא ע"ד הרס"ג, ח"ג פתיחה אות יט].
[על עצם מהותו של חיוב כרת זה, ראה ב"ח (סי' טז) בשם הסמ"ג (לאוין קיב), דהוא חמור משאר חייבי כריתות האמורים בתורה. דבכרת של תורה – הוא נכרת ואין זרעו נכרת, וכאן אף זרעו נכרת, עיי"ש באורך. ונראה שהיא מידה כנגד מידה, דכיון שאינו חושש שיהיה זרעו בקדושה, אין תכלית לקיומו ודינו להכרת. על גודל עוונו של המחלל שם שמים ברבים, ראה רמב"ם (הל' שבועות פי"ב הל' ב), פירוש רבינו יונה על אבות (פ"ד משנה ד), ובס' שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות קמג)].
