לתרומות לחץ כאן

תחרות מותרת ותחרות אסורה: דיני השגת גבול

 

בתור חלק מהכנות לפסח, קהילות רבות מארגנות מכירות מיוחדות של מוצרי החג – אם מצרכים רגילים כגון בשר ויין, פירות וירקות, ואם מוצרים המיוחדים לפסח כגון מצות ועוד. יש שאפילו פותחים "חנות פסח" לשבועות שלפני החג, כדי לפסק מוצרים לקונים הרבים.

המציאות הזאת מביאה אותנו לדון בהלכות השגת גבול – הביטוי ההלכתי לתחרות שאסורה על-פי דין מפני הפסד פרנסה של אחרים.

אמנם נראה שפתיחת חנות פסח היא מעשה תמים וחיובי, האם ייתכן שיש בו איסור של "השגת גבול"? מהו מהות האיסור, ואיך ניתן ליישם אותו במציאות המודרנית של ימינו? ומה הדין כאשר חנות אחרת תאלץ לפשוט את הרגל? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

איסור תורה או דרבנן

האיסור של "השגת גבול" – מה שחז"ל גם מכנים "ירידה לאומנות חברו" – נדרש משני פסוקים שונים. במסכת מכות (כד, א) נדרש הפסקו (תהילים טו, ג) "לא עשה לרעהו רעה" – שלא ירד לאומנות חברו. במסכת סנהדרין (פא, א) נדרש אותו איסור מפסוק אחר: "ואת אשת רעהו טמא".

מקורות אלו אינן מדברי התורה, אלא מספרי הנביאים והכתובים, וכן מדובר בדרשות שאינן פשוטו של מקרא, ומכאן שלכאורה מדובר באיסור דרבנן ולא באיסור תורה. כן אמנם נקט בבית יוסף (סימן קנו) שאין כאן אלא איסור דרבנן "משום תיקון העולם". ואלם, בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן עט) כתב שכיון שתיקנו כן חכמים, שוב נכלל הדבר נעשה הדבר באיסור תורה ממש של גזל (וציין שם לדברי הרמ"א בשו"ת, סימן י, ולמקורות נוספים).

יש להוסיף שגם במקום שמותר לרדת לאומנות חברו, כתב בשולחן ערוך הרב (סוף דיני הפקר והשגת גבול) שאפילו באופנים שמותר לפתוח חנות, ממידת חסידות ראוי שלא לירד לאומנות חברו כלל, והביא כראיה לכך את דרשת הגמרא הנ"ל (סנהדרין פא, א).

כך או כך, בוודאי שמדובר באיסור חמור מאד, עד שרבנו תם (ספר הישר תתקמא) משווה את האיסור לאיסור רציחה! כפי שנראה, גם הפוסקים דנו בו בחומרה רבה.

בתוך ומחוץ לשכונה

הגמרא (בבא בתרא כא, ב) דנה בבן מבוי (רחוב) אחד שהיתה לו חנות, ובא חברו, שאף הוא דר באותו מבוי, ופתח חנות אחרת באותו מבוי. במונחים עכשוויים, כתבו בפסקי דין רבניים (ו, ג) שיש לשכונה של היום דין של מבוי. האם רשאי בן המבוי (או השכונה) למנוע את פתיחת החנות?

לדעת רב הונא "דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה קא פסקת ליה לחיותי" – רשאי  הדר במבוי למנוע את פתיחת החנות, מפני הפסד פרנסתו. בהמשך הסוגיה מבואר כי נחלקו תנאים בדינו של רב הונא, וסבר רב הונא כדעת רבי שמעון בן גמליאל, אבל חכמים נחלקו על דין זה.

הגמרא מביאה בהמשך הדברים את שיטת רב הונא בריה דרב יהושע, החולקת על דעת רב הונא הנ"ל. לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, בן עיר שיש לו חנות רשאי למנות פתיחת חנות על-ידי מי שאינו בן העיר, אך בן מבוי אינו יכול לעכב על שכנו מאותו מבוי לפתוח חנות.

בנוגע למי שהוא בן העיר, אך אינו בן המבוי, הסתפק רב הונא בריה דרב יהושע. כיון שהספק לא נפשט, כתבו הראשונים (רי"ף, דף יא, א; רא"ש, ב"ב פ"ב, סימן יב; נימוקי יוסף, ב"ב שם) שאין בן עיר יכול למחות בבן עיר אחר ולמנוע פתיחת עסק.

נמצא אפוא כי נחלקו רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע בשאלה אם יכול אדם למנוע משכנו, בן אותו מבוי, לפתוח עסק כשלו. בנוגע לבן עיר אחרת, גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה שיכול לעכבו מלפתוח אותו עסק.

להלכה, דעת הרמב"ם (הלכות שכנים, פרק ו, הלכה ח) והשולחן ערוך (ראה להלן), וכן דעת התוספות (ב"ב כא, ב ד"ה פשיטא) והרמב"ן (שם), לפסוק כשיטת רב הונא בריה דרב יהושע: בן מבוי אינו יכול לעכב את חברו, בן אותו המבוי או בן אותו העיר, מלפתוח עסק הזהה לעסק שלו בתוך המבוי או העיר. אך יכול לעכב על בן עיר אחרת.

תושבות של תשלום מיסים

איך מגדירים מי נקרא 'בן העיר' ומי אינו נקרא 'בן העיר'?

בגמרא מבואר שדבר זה תלוי בתשלום המיסים: אדם שמשלם את המס של עיר זו נחשב כבן העיר לעניין פתיחת חנות, ומותר לו לפתוח חנות מתחרה; אם אינו משלם את מס העיר, יכולים בני העיר לעכב אותו מלפתוח חנות או עסק מתחרה. הסיבה לכך היא שכל הסיבה לחלק בין מקומיים לבין מי שאינו מקומי הוא בגלל עניין תשלומי המיסים. מעבר לתשלום המס, אין הבדל ביניהם.

אולם, הרב יעקב בלויא (פתחי חושן, גניבה והונאה פרק ט, הערה ב) מעיר שבזמננו קשה ליישם הלכה זו: "לא מסתבר כלל שאם יש בעיר חנות או אומנות שוב יהא אסור לאחר לפתוח חנות או אומנות מאותו סוג, ובפרט בעיר גדולה שיש מקום לפרנסה בריווח לכמה וכמה חנויות ואומנות, ובפרט במרכז העיר שבאים מכל המקומות שם לקנות, וביותר בעיר שמתוספים בה תושבים – וכי זכה הראשון בכל הבאים לעיר או לרחוב, ואף ממידת חסידות נראה שאין כאן לכולי עלמא".

בפרט, יש מקום לחלק בין חנויות ועסקים ב'מרכז העיר' או במרכז קניות, לבין שכונות קטנות ועיירות נופש. מרכז קניות גדול דומה במהותו למציאות 'יום השוק' של חז"ל, אשר בעניינו נפסק (שולחן ערוך, חו"מ סימן קנו, סעיף ז) שבני העיר אינם יכולים למנוע מבני עיר אחרת לבוא ולמכור ביום השוק, כיון שיש קונים הבאים ממקומות אחרים. אולם, בחנות שכונתיות, כגון מכולת וכדומה, או חנויות של עיירות נופש, יש ליישם את הלכת חז"ל לפיה אסור למי שאינו בן עיר להקים חנות מתחרה.

עוד יש להוסיף שההתפתחות של רשתי חנויות (כגון רשתות של חנויות מזון, ביגוד, מוצרי תינוקות, וכך הלאה), שתלויה בעיקר טיבה וטבעה בפתיחת חנויות בערים שונות בארץ ובעולם, הביאה רווח משמעותי לקונים, ומכאן סיבה נוספת להקל, כמבואר להלן.

רמות שונות של הפסד

מעבר לכללים הנ"ל, שבעיקרון מתירים את התחרות, יש שאסרו פתיחת בין עסק מתחרה כאשר פתיחה כאמור תגרום לבית עסק קיים לפשוט את הרגל. יסוד זה בנוי על-פי דברי האביאסף.

פסק האביאסף (הובאו דבריו במרדכי, ב"ב סימן תקטז) שאם מבוי (רחוב) סתום מכל שלש רוחותיו, והכניסה אליו היא מרוח אחת בלבד, "ודר ראובן אצל סופו הסתום, ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח, שאין העכו"ם יכול לילך אם לא ילך תחילה לפני פתח שמעון, נראה דיכול לעכב עליו, כדרב הונא".

מסוף דבריו ניתן להבין שפוסק ה'אביאסף' כדעת רב הונא, וכך כתב בהגהות מיימוניות, כמו שמביא הבית יוסף (סימן קנו). לאור הבנה זו, כתב הבית יוסף שאין הלכה כדברי האביאסף, כיון שפוסקים כדעת רב הונא בריה דרב יהושע. כן גם נפסק בשולחן ערוך (סימן קנו, סעיך ה).

אולם, מדברי הרמ"א בדרכי משה (שם, אות ד) ובתשובה (שו"ת הרמ"א סימן י) מבואר שהבין את דברי האביאסף בדרך אחרת. לפי הבנתו, פסק האביאסף מתייחס למקרה מיוחד של "ברי היזקא", כלומר, לנסיבות שבהן שיש נזק ברור ומוכרח שיארע לראשון מחמת מעשה השני. במקרים אלו, סובר האביאסף שגם רב הונא בריה דרב יהושע מודה לרב הונא, שיכול הראשון לעכב את השני מלפתוח את חנותו, כי נחשב השני כמי שמזיק את הראשון בפועל.

באופן דומה פסק בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן עט; קיח) שבמקום שהשני מאיים להפסיק את פרנסת הראשון לגמרי יכול הראשון לעכב עליו מלפתוח את עסקו, וכן פסק בשו"ת משאת בנימין (סימן כז), ועוד פוסקים (אך ראה בשו"ת דברי חיים, ח"א סימן יח). רק במקום שאין איום של הפסקת פרנסת הראשון לגמרי, ורק חשש לפחת בפרנסתו, יכול בן העיר לפתוח עסק חדש, ואין בני העיר רשאים למנוע אותו מכך.

הלכה זו עשויה להיות מאד רלוונטית בענפי מסחר שונים. אם אין מקום באותה שכונה לשתי מכולות, אסור לשני (למרות היותו בן אותה שכונה) לפתוח מכולת המאיימת על קיומה של הראשונה. הפוסקים הרחיבו את תחולת ההלכה לסיטואציות מגוונות, כגון בעניין הדפסת ספרים (ראה שו"ת רמ"א, סימן י), הפרת זכויות יוצרים, וכדו'. בכל מצב, מי שבא לפתוח או לפתח עסק צריך לוודא שעסקיו לא יגרמו לאחר לאבד את פרנסתו.

הפסד פרנסת הרבי: תשובת אגרות משה

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סימן לח; ראה גם ח"ב, סימן לא) אנו מוצאים דוגמא מאלפת ליישום הלכה זו, במסגרת של פתיחת בית כנסת חדש.

רב מסוים קנה בית כנסת, ובמשך שלש שנים היו תושבי השכונה מתפללים בו, והרב היה מתפרנס מהכנסותיו. לאחר שלשה שנים ייסדו אנשי המקום בית כנסת אחר, ובכך השיגו את גבולו של הרב, וקפחו את פרנסתו. בנוסף לכך, הוזל ערך בית הכנסת, כך שלא היה אפשרות למכור את המבנה, כי אם בהפסד גדול. הרב תבע את מייסדי בית הכנסת החדש לדין.

מנגד, השיבו המייסדים שלא היו יכולים להמשיך ולהתפלל בבית הכנסת של רב זה, בשל שינויים בנוסח ובניגון התפלה, שגרם להם בלבול רב בשעת התפילה. הנתבעים הוסיפו טענות אישיות נגד הרב, שהיה מנהגו (לפי דבריהם) "לקלל, ולהפחיד, ולבזות, כמו שאירע איזה פעמים, שזה קשה לסבול".

על זאת פסק הרב פיינשטיין: "הנכון לע"ד שלא היה רשות לא להם, ולא לשום אדם, לייסד ביהכ"נ אחר במקום הסמוך, שע"י זה ודאי שהרבה מאלו שהיו הולכים אצלו כשלא היו מייסדים ביהכ"נ האחר, ילכו לביהכ"נ האחר שיסדו, דיש בזה איסור מהפך בחררה ויורד לאומנות חברו, כמבואר בחת"ס חלק חו"מ סימן ס"א דבדבר שאין מקום לשניהם איכא איסור יורד לאומנות חברו אף לבר מאתיה [=בן העיר]".

למרות שעדיין נשארו כמה מתפללים בבית הכנסת של הרב, פסק הרב פיינשטיין ש"כיון שהוקטן המנין כל כך, עד שאין לו כדי חייו, והוזל ע"י זה ביהכ"נ שלו בהרבה מאד, הוא ודאי קפוח הפרנסה שאסור". כלומר, אם נגרם מיעוט פרנסה במידה ששוב אין לניזוק 'כדי חייו', נחשב הדבר כהפסד גמור של פרנסתו, ויש בכך איסור של יורד לאומנות חברו.

בהגדרת מה נחשב 'כדי חייו', ביאר שם: "ופשוט שכדי חייו מיקרי כדרך ההוצאה לאנשים בינונים ממדרגתו בחשיבות, וראיה מכדי חייו שהתירו להלוות לנכרים בריבית שהכוונה לכל ההוצאה לא רק למזונות לבד, וכן הוא באיסור יורד לחייו שהוא בממעט לו שלא יהיה לו כדי הוצאתו, אף שעדיין ישאר לו למזונות מצומצמין". בשל האיסור החמור של 'יורד לאומנות חברו', הרב פיינשטיין אינו מקבל את טענות הנתבעים, שאינן מספיקות לדחות איסור זה.

הרב פיינשטיין מוסיף שבמקרה של פתיחת בית כנסת העניין חמור עוד יותר, כיון שלא מדובר במטרות רווח, ואין כאן תחרות טבעית כשכל אחד עוסק למחייתו. מכאן יש להעיר על 'מכירות חסד' במחיר עלות לאברכים ובני תורה. לכאורה, אין להתיר מכירות אלו באופן שיש בכך קיפוח חמור של פרנסת בעלי החנויות, והעובדה שהמכירה אינה למטרת רווח אינה סיבה לקולא, אלא לחומרא. ואולם, בדרך כלל מכירה חד-פעמית לא תגרום לבעלי החנויות קריסה כלכלית.

מכירה בזול

כתב הרא"ש (ב"ב פרק ב, סימן יב) בשם הר"י מיגאש ש"אם מוכר יותר בזול, אין מעכבין עליו, כיון שהוא טוב לבני העיר". בבית יוסף (סימן קנו) הביא את דעת הרמב"ן שחולק על דעה זו, וסבר שגם במקום שמוכרים את הסחורה במכירים מוזלים, רשאים בני העיר למחות ביד בני עיר אחרת.

בשולחן ערוך לא הזכיר את הנידון, אבל הרמ"א (סימן קנו, סעיף ז, בשם יש אומרים) פסק להלכה שאין בני העיר יכולים למחות בבני עיר אחרת המוכרים בעירם במחירים יותר זולים.

יש להדגיש שלאור דברי האביאסף לא נאמר ההיתר הנ"ל במקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי (כן פסק בשו"ת אמרי אמת, חו"מ סימן עד). אם לחנות אחת ידוע שחנויות אחרות לא יוכלו לעמוד בהורדת המחירים (כגון שקונה בכמויות אדירות, או שמוצא דרך להיפטר מתשלום מסים), אין היתר לעשות כן (ראה שו"ת שו"מ קמא, ח"א, סימן כ).

לאור כללים אלו, פסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א, סימן תת) שמותר לאדם לפתוח מסעדה ליד מסעדות אחרות, אלא שאסור למכור ב'מחיר הקרן' באופן ששאר המסעדות לא יוכלו להתחרות עם הוזלת המחירים. והוסיף שם שהאיסור למכור במחיר מוזל מאד הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור את חלק מן המוצרים במחיר מוזל מאד, כיון שגם מסעדות אחרות יוכלו לעשות כן.

על-פי דברי הרמ"א יש צד יותר להקל במכירות שכונתיות מיוחדות, שכן בדרך כלל מדובר בהוזלה משמעותית מול מכירי החנויות. כאמור, יש להיזהר שהדבר לא יזיק באופן חמור לבעלי החנויות.

הלכות נוספות

נציין מספר הלכות נוספות:

  • אם עבר ופתח חנות באיסור, אינו חייב לשלם נזקים לחנויות אחרות. אולם, בני העיר רשאים לחייבו לסגור את החנות (כנה"ג, הגהות הטור אות ט; בית אפרים סימן כו; ועי' שו"ת משאת בנימין סימן כז).
  • במקום שהונח קופה של צדקה מסוימת, מותר להניח קופה אחרת (בתנאי שיש היכר ברור שמדובר בצדקה אחרת), ואין בכך השגת גבול, כיון שהתורמים יכולים לתת לשתי המטרות (שו"ת מהרש"ם ח"ה, סימן קה).
  • במכירות באינטרנט ברור שאין דין של השגת גבול. האופי של מכירות באינטרנט הוא כך שכל אחד יכול למכור כפי שרצונו, ואין אפשרות של פיקוח רבני על מכירות אלו (כן, הנושא של מיקום אינו רלוונטי במכירות באינטרנט). מכאן שלא יחול בו כל איסור.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *