לתרומות לחץ כאן

עבודה ומלאכה בפורים

פורים הוא אחד הימים בשנה שאין בהם איסור מלאכה. כמו חנוכה, חז"ל לא אסרו את המלאכה ביום הזה, והוא יום של משתה ושמחה אך אינו יום של איסור מלאכה.

עם זאת, הסיפור של מלאכה בפורים אינו כה פשוט. אמנם אין איסור גמור ביחס לעבודה ולמלאכות אסורות, עדיין יש חומר הלכתי עשיר ביחס לנושא, ויש בהחלט צורך בזהירות ושימת לב להלכות.

במאמר הנוכחי נדון בפרטים השונים של מלאכה בפורים. כפי שנראה, גם במקום שמותר לעשות מלאכה ולעבוד, הדבר אינו בהכרח מומלץ.

היתר מלאכה

הגמרא (מגילה ה, ב) מזכירה שרבי נטע נטיעה בפורים. על כך תמהו חכמים, שהרי רב יוסף לימד כי יש לדרוש את דברי הכתוב "שמחה ומשתה ויום טוב": "שמחה – מלמד שאסורים בהפסד; משתה – מלמד שאסור בתענית; יום טוב – מלמד שאסור בעשיית מלאכה". על כך תירץ רבה, לאחר דיון, ש"הספק ותענית קבילו עלייהו [שלא להספיק ולהתענות], מלאכה [איסור מלאכה] לא קבילו עלייהו". הגמרא מביאה מעשה של רב, שקילל אדם שזרע פשטן בפורים, ומבארת שאין הדבר מטעם איסור, אלא משום "דברים המותרים, ואחרים נהגו בהם איסור".

דברי רבה עיקרון זה מובא ברמב"ם (מגילה ב, יד), ברא"ש (מגילה פרק א, סימן ח), ובשולחן ערוך (תרצו, א), כלשונם: פורים מותר בעשיית מלאכה". אולם, על-פי דברי הגמרא הנ"ל, השולחן ערוך ממשיך וקובע כי "במקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין".

בספר "אורחות חיים" (פורים כז) כתב שהמנהג בכל מקום כיום הוא שלא לעשות מלאכה בפורים, וכן מובא בכל בו ואף בדברי הרמ"א, כלשונו: "והאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות". האורחות חיים מוסיף עוד שכיון שיש מנהג ידוע שלא לעשות מלאכה בפורים, יש להחרים כל מי שעושה בו מלאכה. הוראה זו מובאת אף בערוך השולחן (תרצו, ב), אך אחרים כתבו שאין להעניש בחומרה זו את העושה מלאכה בפורים (עי' כל בו; אליהו רבה תרצו, א; פרי מגדים, משבצות זהב א).

יתרה-מזו, בברכי יוסף (תרצו, ב) כתב שלפי דעת רוב הפוסקים לא מדובר במנהג כללי, אלא הדבר תלוי במנהג של כל מקום ומקום. גם ברמב"ם ובשולחן ערוך לא הוזכר מנהג כללי לעניין זה, ומשמע שהדבר תלוי במנהג המקום. מכאן שעניין עשיית מלאכה בפורים פחות חמורה עבור בני ספרד מעבור בני אשכנז, הנוהגים כפסק הרמ"א.

גם אם נניח שיש מנהג כללי וממילא שיש איסור מלאכה בפורים בכל מקום, כתב הפרי מגידים שאין האיסור נוהג אלא ביום, ואינו נוהג בליל פורים. הפוסקים נחלקו בהלכה זו, ובביאור הלכה הביא את שתי הדעות – אך כיון שמדובר באיסור מכוח המנהג, יש להקל בעשיית מלאכה בלילה, גם למחמירים בכך ביום.

המגן אברהם (ס"ק א) מוסיף שגם כאשר נוהג איסור מלכה, עדיין מותר לעשות מלאכה על-ידי גוי. כן פסק במשנה ברורה (ס"ק ב), וכן המנהג הרווח.

מלאכה בשני ימי הפורים

השולחן ערוך מוסיף (תרצו, ב) כי "אפילו במקום שנהגו, לא נהגו אלא ביום מקרא מגילה בלבד, אבל לאסור את של זה בזה, אינו מנהג". בערוך השולחן מסתפק בכוונת הדברים: האם הכוונה היא שמנהג לפיו יש להימנע ממלאכה בשני ימי הפורים אינו מנהג (המנהג בטל כי הוא בטעות), או שמא הכוונה היא שאין מנהג ידוע להימנע ממלאכה בשני ימי הפורים, אך אילו היה מנהג כזה, הוא היה תקף וקיים?

במשנה ברורה (תרצו, ז, על-פי הבאר היטב) כתב שיש שהחמירו בכך (בספר בן איש חי, שנה א, תצוה כא, כתב לאסור את המלאכה בשני ימי הפורים), ומסיק שהדבר תלוי במנהג המקום. בערוך השולחן הוסיף שבאופן כללי אין המנהג ברור לעניין זה.

יש לציין את דברי הדרכי משה (תרצו, א), שכתב שדווקא נשים נזהרו שלא לעשות מלאכה בשני ימי הפורים.

סימן ברכה

אמנם מותר מעיקר הדין לעשות מלאכה ביום הפורים, אך הרמב"ם מוסיף שמי שעושה כן אינו רואה סימן ברכה ממלאכתו. כן מובא גם בשולחן ערוך (תרצו, א): "והעושה אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, אלא אם הוא בנין של שמחה, כגון: בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים, דשרי".

בבית יוסף (שם) מבואר שעיקרון זה נלמד מסיפור הדברים המובא בדברי הגמרא, לפיהם רב קילל את מי שעשה מלאכה (נטיעה) בפורים. משמע מתוך דבריו שמדובר דווקא במקום שקיים מנהג שלא לעשות מלאכה בפורים, שכן הגמרא מעמידה את הסיפור האמור דווקא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. כן מבואר על-פי הגמרא במגן אברהם, אך הוא מוסיף שמדברי הרמב"ם מבואר שעניין "סימן ברכה" נאמר בכל מקום, ללא קשר למנהג.

בביאור הדברים ש"אינו רואה סימן ברכה", בבית יוסף מבואר שאדם יפסיק את פרנסתו: הוא ייטע ולא יקצור, ויאבד אפוא גם את הקרן. מנגד, אחרים מבינים שאמנם לא ירוויח ממלאכתו, אך כמו כן לא בהכרח יפסיד מזה (עי' רא"ם, הובאו דבריו במשנה ברורה ס"ק ד).

מלאכה לשם מצווה

בגמרא מבואר שמותר לעשות מלאכה לשם שמחת הפורים ולכבוד היום, וכן מבואר בלשון השולחן ערוך הנ"ל שמותר לבנות "בניין של שמחה". כן מותר לאדם לתפור תחפושת לפורים (תרומת הדשן א, קיב, ונפסק ברמ"א, תרצו, א), או לעשות מלאכה לשם מצווה (כל בו אות מה). כן הובא ברמ"א כי "מותר לעשות כל מלאכת מצוה, כגון: לכתוב פסקי הלכות".

הט"ז (ס"ק א, וכן מובא במשנה ברורה ס"ק ג) מוסיף שמותר לעשות פרקמטיה (עסקים) בפורים, שכן יש בה משום שמחה, וכן נפסק בפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק א) ביחס למי שאין לו מה לאכול, שהמלאכה היא שמחה עבורו, כדי שיהיה לו מה לאכול.

תספורת וכביסה

במגן אברהם מבואר שפורים דומה לערב פסח בגדרי איסור מלאכה, ואפילו קל יותר מערב פסח. בוודאי שאין בו את מידת החומרה של חול המועד, ולכן מותר לכתוב ולעשות שאר מלאכות כאשר יש בהן משום שמחה – בניגוד להלכה של חול המועד, בו מותר לעשות מלאכה רק במצב של "דבר האבד".

מכאן נראה שאין כל איסור תספורת בפורים. חכמים אסרו את התספורת בחול המועד כדי שלא ייכנס אדם לרגל כשהוא מנוול. הנמקה זו אינה תקפה כמובן לעניין פורים, ובנוסף לכך מדובר במלאכה שיש בה שמחה, שמותרת בפורים. מסיבות אלו כתב באשל אברהם (תרצו) שמותר להסתפר בפורים. כן הדין גם לעניין כביסה.

באשר אברהם מוסיף שאין לאדם לתת תספורת לחברו, שכן אין בכך שמחה עבור מי שמבצע את המלאכה. אולם, בערוך השולחן (תרצו, ג) כתב שאין בכך איסור, לאור הדעות המקלות גם לעניין חול המועד.

גם מי שמחמיר לעניין תספורת בפורים – למשל שו"ת דברי מלכיאל (ח"ה, סימן רכז), שמחמיר אף לעניין גזיזת ציפורניים, והוא הדין לעניין תספורת – מותר לעשות כן כאשר פורים נופל ביום ששי, לכבוד השבת.

סיכום

מותר לעשות מלאכה בפורים. עם זאת, בכמה קהילות ומקומות נהגו שלא לעשות בו מלאכה, וכן המנהג בכל קהילות אשכנז. אם זאת, גם במקומות אלו אין להימנע ממלאכות כגון כתיבה וכיבוס, בפרט כאשר יש בהן צד של שמחת היום. כן מותר לעשות מלאכה ממש, כגון עסקאות, כאשר יש בכך משום שמחה, או כאשר הדבר נעשה לכבוד פורים או לשם מצווה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *