שאלה הלכתית בדיני ממונות העולה לעתים קרובות עוסקת בתשלומים השנויים במחלוקת. הכוונה למקרים שבהם מקבל התשלום – אם מוכר המקבל תשלום עבור המוצר, ואם מלווה המקבל תשלום של פירעון הלוואה – טוען שכמות כסף שקיבל אינה נכונה. הדבר יכול לנבוע מטעות בספירת הכסף, או מטענה שהכסף או חלקו היה מזויף.
המקרה האחרון – שאלת כסף מזויף – הוא למרבית הצער יחסית שכיח. עם כל הוצאה של שטרות כסף חדשים, תעשיית הזיוף מתעדכנת ומתחילה להנפיק שטרות מזויפים, ברמת דיוק מרבית. שער החליפין, לפי דיווחים בחדשות, הוא בערך עשרים שקלים תקינים עבור שטר מזויף של מאה שקלים. המשטרה אמנם משקיעה מאמצים רבים לאתר את הזייפנים ולסגור את התעשייה, אך עם הצלחה מוגבלת. שיטות הדפוס החדישות מאפשרות זיוף קל ושקט, וקשה להתחקות אחר המקור.
מכאן שהחוויה הלא-נעימה של מציאת מטבעות או שטרות מזויפים בכיס או בארנק היא חוויה שכיחה למדי. נעים עוד פחות להעביר תשלום למוכר ולקבל בקשה לתשלום חוזר בשל שטר מזויף. נסיבות אלו, כפי שנראה בהמשך, גם עשויות להעלות שאלות הלכתיות שאינן פשוטות.
מה צריך קונה לעשות לאחר שמוצא ששילם עם כסף מזויף? מה ההלכה כאשר מוכר או מלווה טוענים, לאחר זמן-מה, שהכסף שהועבר מזויף? ומה הדין כאשר לא מדובר בטענת כסף מזויף, אלא בטענת אי-דיוק בספירת הכסף? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
כסף מזויף
ההגדרה הבסיסית של כסף היא בתור "כוח קנייה". אם השטרות או המטבעות ניתנים להוצאה כדין, הם מוגדרים "כסף".
הגדרה פשוטה זו מובילה למסקנה שכסף מזויף, שאינו ניתן להוצאה כדין, אינו נחשב "כסף" לכל עניין הלכתי ומשפטי. במסחר רגיל של מוצר תמורת תשלום כספי, אין ספק אפוא שעל הקונה לשלם בכסף תקין. אם אדם קונה משהו ומשלם בכסף מזויף, הוא יעבור בכף על איסור גזל, ונותר חייב לשלם כסף תקין הניתן להוצאה.
המקרה של כסף מזויף דומה עקרונית למקרה של תשלום חסר: לאחר גילוי הטעות, על המשלם להשלים את החסר, ולשלם את מלוא הסכום שסוכם מראש.
מה הדין כאשר המוכר או המלווה כבר העבירו את הכסף המזויף לאחרים, ונמצא שהם עצמם לא הפסידו (נניח שהם אינם יודעים ואינם יכולים לגלות לאן העבירו את הכסף)? התשובה היא שגם בנסיבות אלו נותר הקונה או הלווה חייבים לשלם: הם לא שילמו את המוטל עליהם לשלם, והם נותרים חייבים ללא קשר להפסדו של המוכר או המלווה.
ככל שהחוב שולם בכסף מזויף, הרי שהוא נחשב כאילו לא שולם כלל, ועל החייב לשלמו.
שאלת הנאמנות
עד כאן הדברים פשוטים למדי. אולם, הם לעתים קרובים מסתבכים בשל שאלת הנאמנות. מה קורה אם לאחר יום או יומיים חוזר המוכר על הקונה ומודיע לו שהכסף שקיבל ממנו היה מזויף (הוא אף מראה שטר מזויף בתור הוכחה לכך)? באותה מידה, מה הדין כאשר המלווה חוזר אל הלווה וטוען שהחוב טרם נפרע כיון שהכסף שקיבל היה מזויף? האם המוכר או המלווה נאמנים בכך?
אילו המקבל היה יכול להוכיח שהכסף שקיבל היה מזויף, כמובן שאין כאן כל שאלה. ואולם, בדרך כלל אין אפשרות להוכיח זאת: גם אם הוא מציג שטר מזויף, אין לדעת מהיכן הוא קיבל את השטר. מנגד. האם הקונה או הלווה יכולים לסרב לתשלום מחדש, מחשש שהמקבל קיבל את כספו המלא, וכעת ייאלצו לשלם פעמיים?
לכאורה, מדובר במקרה קלאסי של "ברי ושמא". טענת המקבל היא "טענת ברי" – טענה ודאית של חוב שלא שולם במלואו. מנגד, טענת הנותן – הקונה או הלווה – היא טענת שמא. הנותן מכיר בכך (בדרך כלל) שייתכן שהשטרות שמסר הם מזויפים, אך הוא חושד שהם לא היו מזויפים וכי המקבל משקר. מה הדין בנסיבות אלו?
הכלל ההלכתי הוא ש"ברי ושמא – לאו ברי עדיף", כשיטת רב יוחנן ורב נחמן המובאת בגמרא (כתובות יב, ב). כלומר, כאשר אין הוכחות נוספות, אין מספיק ביתרון של טענה ודאית מול טענה מסופקת כדי להוציא כספים מיד הנתבע. הלכה זו נפסקה ברמב"ם ובשולחן ערוך (חושן משפט עה, ט): "מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע, ופטור".
אולם, כאשר יש "חזקת חיוב" – מקרה שאנו יודעים על חיוב ודאי של הלווה למלווה, אך נפל ספק שמא החוב שולם – אזי די בתביעה הוודאית של המלווה מול הטענה המסופקת של הלווה כדי להוציא ממנו ממון. כיון שהטענה אינה מתייחסת לחיוב חדש, אלא לחיוב ודאי ישן שייתכן שלא שולם, זוכה המלווה בטענתו הוודאית מול ספקו של הלווה.
למשל, כאשר המלווה טוען בוודאות שהלווה לא שילם את חובו, ואילו הלווה מסופק בכך ואינו יודע להכחיש את הטענה בוודאות, בית הדין יפסוק לטובת המלווה ונגד הלווה. קיום החוב מקודם יוצר "חזקת חיוב" לטובת המלווה, ודי אפוא בטענה ודאית (מול ספק של הלווה) כדי להוציא ממון.
תשלומים חשודים
מצד אחד, המקרה של שטר כסף חשוד מתאים, לכאורה, לתבנית ההלכתית הנ"ל. מדובר בחוב קודם וידוע של הקונה למוכר או של הלווה למלווה. כעת חל ספק בפירעון החוב, כאשר המוכר או המלווה טוענים שהחוב עודנו קיים, וטרם נפרע במלואו. כיון שהקונה או הלווה מסופקים בדבר, ההלכה לכאורה תכריע לטובתו של המוכר והמלווה, ועל הקונה או הלווה לשלם.
אולם, ניתן גם לפרש את המקרה בדרך אחרת. עבור לגילוי הזיוף (הנטען), שני הצדדים הסכימו שהחוב או התשלום שולמו. ההנחה הייתה שלעת עתה, אין חוב. כיון שזה המצב, ניתן להציע ששוב אין המצב נחשב ל"חזרת חיוב". התשלום המקורי, שכעת הוטל בו ספק, סילק את ה"חזקת חיוב", כך שהטענה לזיוף לא תוכל לחייב תשלום נוסף.
ביחס לנסיבות דומות (של תשלום חוב בכסף שנטען שהוא מזויף) כתב הש"ך (חושן משפט רלב, טו) בשם המהרשד"ם (חושן משפט סימן פ) שכיון שיש ספק על התשלום, על הלווה לשלם שוב. הש"ך מבאר שהוראה זו פשוטה: כיון שיש כאן חזקת חיוב לטובתו של המלווה, טענתו הוודאית של המלווה גוברת על ספרו של הלווה, ועליו לשלם שוב בכסף תקין.
הט"ז, מנגד, חולק על דעת הש"ך, וכותב שכיון שהלווה כבר שילם פעם אחת, אין כאן "חזקת חיוב" שיש לחייב את הלווה על פיה, ודי בטענה המסופקת של הלווה כדי לפטור אותו מתשלום נוסף, לאור הכלל הנוהג: "ברי ושמא, לאו ברי עדיף".
בהגהותיו של ה"אבן העוזר" לבאר היטב (חושן משפט רלב, כד) מוסיף לציין כמה דעות החולקות על פסק הש"ך ומצדדים כדעת הט"ז.
זיופים וטעויות בספירה
בהגהות אבן העוזר הנ"ל מציין עוד שלכאורה מצאנו בהלכה זו סתירה בדברי הש"ך עצמו. מצד אחד, הש"ך פוסק כאמור שכאשר חל ספק ביחס לכסף מזויף, על המשלם לשלם שוב. אך מנגד, הש"ך פוסק (חושן משפט קכו, סט, בשם הרשב"א, גיטין יד, א) שכאשר חל ספק בספירת הכספים, והמקבל טוען שלא קיבל את מלוא הסכום, הלווה פטור מתשלום נוסף. טענתו הוודאית של המלווה, גם כשהיא מול טענת ספק של הלווה, אינה מועילה לחייב את הלווה בתשלום.
מה יכול להיות ההבדל בין המקרים?
בקצות החושן (עה, ו) מיישב את הסתירה בחילוק בין כסף מזויף לבין טעות בספירה. דרכם של בני אדם הוא לספור היטב את כספם בשעת ההעברה. מכאן שבית הדין תמיד מניח שסכום הכסף הועבר במלואו (עי' שולחן ערוך, חושן משפט קכו, יג). לאור הנחה זו, טענת טעות בספירת הכסף אינה יכולה להיות נתמכת ב"חזקת חיוב". אנו מניחים את ההיפך – שהסכום שולם במלואו – ועל המקבל להוכיח שחל טעות.
בניגוד לכך, אין הנחה ברורה ששטרות ומטבעות אינם מזויפים. טענת זיוף יכולה אפוא להטיל ספק בתשלום, ויכולה להסתמך על "חזקת חיות" הקיים מהחוב המקורי. טענת המלווה הוודאית יכולה אפוא לגבור, לדעת הש"ך, על ספקו של המשלם.
סיכום
המקרה של טענת תשלום בכסף מזויף מעלה מחלוקת בין הפוסקים. הט"ז וכמה פוסקים (עי' למשל בתומים, חושן משפט עה, כב) חלקו על דעת ש"ך, וסברו שהמשלם – הלווה או הקונה – אינו חייב לשלם תשלום נוסף לאור טענת הזיוף של המקבל.
אולם, יש להוסיף שהלכה זו נאמרה דווקא במקום שהלווה או הקונה אינם סומכים על דברי מלווה או המוכר. כאשר הם סומכים על דברי המקבל, ואינם חושדים בו בדברי שקר ומרמה, הרי שעליהם לשלם את התשלום החסר, כדי שלא ייכשלו באיסור גזל.
בנוסף, גם כאשר יש ספק ביחס לאמיתת הטענה, מבואר בגמרא (בבא קמא קיח, א) ובשולחן ערוך (חושן משפט עה, ט) שעל הרוצה "לצאת ידי שמים" לשלם בנסיבות של טענת ספק מול טענה ודאית. בית דין אמנם אינם אוכפים את התשלום, אך מי שמשלם עושה דבר נכון וראוי, ואינו נחשב כמי שנותן מתנה לחברו.
אין ספק שהעצה הטובה ביותר היא לוודא – בוודאי ביחס לתשלומים משמעותיים – שהכסף שהוא משלם אינו מזויף, שהכסף נספר כדין, ואף לציין נקודות אלו בקבלה מאת המקבל.
