שאלה:
אדם שיש לו דוכן למכירת ממתקים וחושד שגובנים לו משם יכול להסתתר במקום מסויים ולראות מי גונב ממנו או שזה לפני עייור לא תתן מכשול?
תשובה:
שלום רב,
יש מקום לומר שזה אסור משום שבכך אתה מייצר סיטואציה שתביא אדם לידי מכשול שיעבור על איסור לא תגנוב. תוכל לשים מצלמות כדי לראות מי בכל זאת גונב למרות שאתה שומר שזה לא יקרה.
בהצלחה
מקורות:
ראה בשו"ת תורה לשמה סי' תז שנשאל הבן איש חי בשאלה זו:
שאלה: "אחד שיש לו משרת בן בית בביתו ורוצה לנסותו בענין הנאמנות שישליך מעות בחדר אחד מחדריו באופן שנראה למוצאם שלא הונחו שם בכוונה כי אם נפלו מבעה"ב בלא כונה ואז הוא שולח את המשרת ההוא לאותו חדר שיביא לו חפץ ובזה יראה שאם יגנבם ויקחם לעצמו אז ידע שהוא גנב ואם יביאם אליו או לא יקח מהם כלום אז ידע כי הוא נאמן. או יעשה המצאה אחרת שישלח עמו מאה זוזים לחברו והוא ימסור בידו מאה ועשרה ויאמר לו בפיו תוליך מאה זוזים אלו לפלוני…ונסתפקנו אם מותר לעשות המצאות כאלו לנסותו הם כי אולי זה יגנוב ונמצא המנסהו עובר על לאו לפני עור לא תתן מכשול".
והשיב הבן איש חי, שאסור לעשות זאת משום לפני עיוור לא תתן מכשול ואסור לייצר ביידים סיטואציה שהוא עלול להיכשל בה. והביא כמה ראיות לכך, הם מהגמרא שאסור להכות את בנו הגדול שמא יכה את אביו בחזרה למרות שזה אסור, בכל זאת מאחר שיש חשש אסור לגרות את ייצרו. וכן שאסור להלוות בלי שטר משום לפני עיוור שמא הוא יכחיש את ההלוואה. עוד כתב שם שאין גם לעשות תקנה ע"י שיקנה מראש את החפצים לחשוד כדי שלא יעבור על לא תגנוב. משום שעדיין הוא יעבור על רצה להעלות בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה.
ע"ע ב"מנחת שלמה" שנטה לומר כך : (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קלג).
מה שמוכיח מזה שמותר להשביע את המודה במקצת, אף על פי דברור לתובע שהנתבע נשבע לשקר, דה"ה דשרי לשים פתיון בפני אדם שחושד בו שגונב אף על פי דעי"כ מכשיל אותו בלאו דגניבה.
נראה דשאני התם דכללא הוא דכל היכי דאיכא למיתלי לא אסור משום לפני עור וגם כאן איכא למיתלי שיודה ולא ישבע (טוב שכת"ר יראה במה שכתבתי במנחת שלמה סוף סי' ז'), וכן בניוול המת דאיתא בגמ' ב"ב הנ"ל, דהלוקח יכול לדרוש שהמוכר שמת יבדק אם היה גדול בשעת המכירה ומכירתו קיימת ג"כ, נראה דכיון שרק ע"י זה יכולים לברר אם היה קטן או גדול אין הלוקח מכשיל שום איש, ורק הבנים שחייבים בכבודו צריכים לוותר, משא"כ בפתיון הרי ממש מכשיל אותו לעבור עוד פעם על לאו של לא תגנובו, ואפי' אם יפקיר תחלה את הפתיון עדיין הוא מכשיל בנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אך אעפי"כ אינני חושב שטוב לפטר אותה מהעבודה מפני החשד מאשר לברר ע"י פתיון וצ"ע. עכ"ל
אמנם ביחס לשאלה בניד"ד להסתתר מדוכן הממתקים שמא יש להסתפק אי דמי להכא, שלא מתכוון להכשיל אדם מסויים שחושד בו במיוחד, ולכן לא בהכרח שיש כאן "נתינת מכשול לפני עיוור", דמי יימר שיעבור שם אדם שירצה לגנוב, ולא חשידי כו"ע בהכי, ול"ד ליין לנזיר.
וגם לא ברירא כלל שעושה מעשה להכשיל, שהרי פרש הדוכן ברה"ר כדי למכור, ודמי לאבידה מדעת שנח' בה הרמב"ם והטור. וודאי לטור, שהנוטל עושה היתר גמור, שהלה הפקיר ממונו מדעת, אלא גם לרמב"ם י"ל שכתב 'שאסור לרואה ליטול לעצמו', לא כתב 'שאסור לאדם להניח כיסו ברה"ר, שמא יטול הרואה' , שהרי מי שרוצה להזיק לעצמו בממונו רשאי, והגונב יחוש לעצמו.
ויש לעיין גם בסוגיא בב"ק בכרם ערלה אם יש לחוש לציינו או אמרינן "הלעיטהו לרשע וימות", ולדבריכם, לא יעזור לציין הערלה, שהרי עדיין הערלה שם, והגונב יכול לקחת מהעץ, וצריך להעמיד שומר או לגדור, ואסור למציין הערלה להתרחק משם. ואע"ג דשאני התם שאין כלל מעשה הכשלה, שהעץ גדל מעצמו, אך גם כאן לכא' דוחק לומר שמעשה ההכשלה הוא התרחקותו מהדוכן, שהרי המכשול הוא הדוכן, והוא כבר פתח אותו קודם ללא כוונת הכשלה. ומעשים בכל יום שלפעמים נכנסים בחנות והמוכר נמצא מאחור במחסן וכו', ולכא' קשה לומר שאסור לו להתרחק מחשש שמכשיל הנכנסים לחנות. וצ"ע.
ישר כחכם !
ישר כח הרב גד אלדד על ההערה ועל המקורות הנוספים.
לעצם הענין, לענ"ד יש חילוק ברור בין אדם שמתנהג כהרגלו שודאי לא מוטל עליו לעשות מאמץ שהאחר לא יעבור על איסור. לבין אדם שחורג מהרגלו ומהנוהג הנורמלי (להותיר את הדוכן שומם) בדיוק כדי שאפשר לגנב להיכשל. הלעטהו לרשע נאמר לא על הכשלה בכוונה תחילה אלא על אדם שנוהג באופן רגיל והאחר נכשל בו. משא"כ במקרה זה כאמור, ההכשלה היא מכוונת לגמרי. בין אם המעשה הוא מעשה מוצהר בין אם הענין הוא עזיבת הדוכן בכוונה תחילה.
השאר תגובה