שאלה:
שלום כבוד הרב,
הופנתה אלי שאלה בעינין חשש לגנבת דעת מגוי.
יש בארץ מספר חברות שמוכרות מוצרים לחו"ל דרך הטלפון, מה שמכונה "call center" . בנד"ד עוסקים במכירת בטוח רפואי משלים לאנשים פרטים. המוכרים פותחים במשפט לכאורה בעייתי :" נראה שיש בתיק הרפואי שלך ליקוי מסוים. " מתוך כך שואלים מה הוא תאריך הלידה של הנשאל ועל ידי זה יכולים לברר האם יש לו כבר בטוח רפואי משלים או לא (הבטוח אינו מוצע לאדם שהוא "צעיר מידי"). כאשר הנשאל מוסר את הפרטים, המוכר עונה לו :"כן, עכשיו אני מבין מה הבעיה: לא התקנת את הבטוח רפואי המשלים שמכסה אותך ב100% וכו'" ואז מתחילה המכירה הקלסית יותר.
1) למרות שאין כאן שקר גלוי, האם מותר לעשות רושם שאכן מוכרים לנו חלק מהפרטים האישיים שלך?
2) הטון של השיחה מטשטש את העובדות: לא ברור שמדובר שיחת מכירה אלא יותר בסידור אדמיניסטרטיבי. האם אין בזה גנבת דעת?
3) מה שמצאתי במקורות (חולין צד והראשונים, רמב"ם ושו"ע) בעיקר עוסק בגנבת דעת ביחס לפרטים של החפצא נמכר, אבל כאן עוסקים ביצירת רושם אצל הלקוח עצמו. האם יש לחלק?
4) מה שמובא בש"ס שיש ואנשים "מטעים את עצמם" והיה לו לדעת, האם זה שייך כאן?
5) אם אכן איסור יש, האם הוא דה"ת או דרבנן?
תודה רבה.
תשובה:
שלום וברכה,
1 -2. נתינת רושם מוטעית נחשב לגניבת דעת.
3. בגמרא הובא אופנים של גניבת דעת ביצירת רושם מוטעה על האדם, ולא רק בפרטים על החפצא. הגמרא אומרת שאם מפציר בחברו שיתארח אצלו, בעודו יודע שחברו לא יסכים להתארח. או מפציר בחברו לקבל מתנה, בעודו יודע שחברו יסרב לקבל את המתנה, נחשב גניבת דעת. וכן הפותח חבית לחברו ומראה לו כאילו פתח במיוחד עבורו, בעוד שהיה צריך לפתוח בשביל מטרה אחרת, נחשב גניבת דעת. ובמקרים אלו גונב דעתו, ולא בחפצא.
4. במה שאמרו שהוא מטעה את עצמו, נאמר באופנים שלא עשה פעולה חריגה לבלבל את חברו, אלא עשה פעולה שכיחה, וחברו טעה מעצמו. למשל בגמרא הובא שיצא מהעיר ופגש את חברו, וחברו חשב שיצא מהעיר כדי להקביל את פניו, שנחשב שהטעה את עצמו, כיון שהמטעה לא עשה פעולה חריגה להטעות אותו, ומניין לו לחשוב שיצא לכבודו, והרי שכיח שאדם יוצא מהעיר לצרכיו האישיים. במקרה הנ"ל זה לא שייך, שהחברה מפעילה מאמצים להטעות את הלקוחות, ועל זה אין ההיתר שהוא הטעה את עצמו.
5. לדעת רוב הראשונים גניבת דעת אסורה מהתורה, ואפילו בגניבת גוי. ויש מהראשונים הסוברים שאיסורו מדרבנן.
מקורות:
הגרי"ש אלישיב זצ"ל בספר קובץ תשובות ח"א סימן קנט העלה כדעת הראשונים שהאיסור גניבת דעת, איסורו מהתורה. ובקהילות יעקב עמ"ס יבמות סימן לח פסק כשיטות שאיסורו מדרבנן. וראה בהרחבה בעלון המשפט גליון מספר 42.
