בשבועיים האחרונים דנו במצווה (או מנהג) של מעשר כספים, ובסדר העדיפות של חלוקת כספי צדקה. השבוע נמזג את הנושאים יחד, ונדון בחלוקת כספי מעשר, והשיקולים המיוחדים העולים בחלוקה זו.
לאיזה צרכים מותר לחלק כספי מעשר? האם חייב אדם לתת את כל כספי המעשר לפי סדר העדיפות של מתן צדקה? האם אפשר להשתמש בכספי מעשר כדי לממן שכר לימוד? והאם מותר לתת את כל כספי המעשר לעני אחד? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
יסודו חלוקת כספי מעשר
האם מותר להשתמש בכספי מעשר לצרכים מלבד תמיכה בעניים? האם מותר להשתמש בהם לצורך מצוות אחרות, או לצורך תשלום שכר לימוד?
המהרי"ל (ראש השנה) כותב כי "הנותנים מעשר שלהם לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה, שלא כדין עושים, כי המעשר שייך לעניים". דבריו נפסקו ברמ"א (יו"ד סימן רמט, סעיף א): "אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים".
במקום אחר פוסק המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל, סימן נח) שאין אדם יוצא חובת מתנות לאביונים ממעות מעשר, "כיון דתקנתא דרבנן [לתת מתנות לאביונים] הוי דבר שחובה, ונמצא פורע חובו ממעשרו, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין".
למדנו מתוך הוראות אלו כי אין להשתמש בכספי מעשר לצורך קיום המצווה, אלא כאשר מדובר במצווה המועילה לעניים, וכאשר מדובר במצווה שאינה חובה כספית על הנותן.
בדרישה (יורה דעה רמט, א) ועוד פוסקים (עי' שו"ת באר שבע סימן מא) כתבו שיש להקל אפוא במצוות שיש בהן תועלת לעניים, כגון קניית ספרים והשאלתם לקהילה. יש לציין שכיום, כאשר ניתן להשיג ספרים בקלות יחסית, יש מקום לומר שהלכה זו לא תחול – אך הכלל, לפיו ניתן להשתמש בכספי מעשר לצורך מצווה שיש בה הנאה לעניים, בוודאי תקף.
גם ביחס למצוות שאין בהן סיוע ישיר לעניים, הסכימו רבים שמותר להשתמש בכספי מעשר עבורן, בתנאי שאינן חובה על התורם, ובתנאי שמתחילת דרכו נהג התורם לעשות כן (להשתמש בכספי מעשר גם למצוות כלליות). אם נהג בעבר לתרום את כל כספי המעשר דווקא לעניים, על האדם לעשות "התרת נדרים" טרם יתרום את הכספים לצורך מצווה שאין לה קשר ישיר לעניים.
יתרה-מזו, על-פי הדיון שהבאנו במאמר הראשון, ממנו עולה שלפי דעות רבות מתן מעשר כספים אינו חובה אלא מנהג, כתבו כמה פוסקים שניתן להקל לעניין כל מצווה. בשו"ת פני יהושע למשל כתב שיש להקל לקנות עלייה לתורה מכספי מעשר, גם כשהקהילה מחייבת את כל חבריה לעשות כן אחת לשנה (שו"ת פני יהושע, סימן ג; עי' גם אהבת חסד ב, יט; פתחי תשובה רמט, ב; ברכי יוסף רמט, יח; שו"ת מנחת יצחק י, פה).
תשלום שכר לימוד ממעשר
הם מותר לשלם שכר לימוד מכספי מעשר?
האב חייב ללמד את בנו תורה (יורה דעה רמה, ד), ומכאן, לכאורה, שאין היתר להשתמש בכספי מעשר כדי לממן את שכר הלימוד (לימוד תורה) של הבן. כן נפסק בערוך השולחן (יורה דעה רמט, י) ובאהבת חסד (ב, יט, ב).
אולם, חובת האב לפרנס את בנו נמשך רק עד גיל שש (שולחן ערוך, אבן העזר עא, א), ולאחר מכן התמיכה בילדים נובעת מדיני צדקה. מכאן נראה שמותר להשתמש בכספי מעשר לשם תשלום שכר לימוד לאחר גיל שש, כאשר אפילו תמיכה בסיסית בילד מחויבת מדיני צדקה. על דרך זו נפסק בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג, סימן עה) ובשו"ת פרי יצחק (ח"ב, סימן כז).
עם זאת, יש מספר סיבות שכיום אין להשתמש בכספי מעשרות לצרכי שכר לימוד. אחת היא שבעבר ילדים היו מתחילים לעבוד מגיל צעיר, ולכן לאחר גיל שש לא הייתה חובה גמורה על האב לפרנס את בנו; כיום כמובן שאין המצב כן, ועל הורים לפרנס את ילדיהם עד בגרות. שנית, גם כאשר אין על האב לפרנס את בנו, עדיין חובה עליו ללמדו תורה, כמבואר בדברי הגמרא (בבא בתרא כא, א) שאבות לימדו את בניהם תורה עד גיל שש-עשרה. בנוסף, יש כיום חובה חוקית לחנך את הילד עד סוף גיל התיכון – כפי שיבואר בהמשך.
ביחס לחינוך בנות, בשו"ת מנחת יצחק (ח"י, סימן פה) כתב לחלק בין בנים לבין בנות, שאמנם אין להשתמש בכספי מעשר לעניין חינוך בנים, מותר לעשות כן לעניין בנות, שאין החיוב לתלמוד תורה שווה. גם בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ב, סימן קיג) פסק שבימים עברו היה מותר לשלם שכר לימוד לבנות בכספי מעשר. אולם, הוא מוסיף שכיום אין לעשות כן, כיון שיש חיוב שווה על-פי חוק לחנך בנים ובנות, ומכאן שאין להשתמש בכספי מעשר לצרכי שכר לימוד.
הרב פיינשטיין מוסיף שכאשר המצב הכספי היה מזכה את ההורים בהנחה בשכר לימוד, מותר לשלם את הסכום המלא, ולשלם את ההפרש מתוך כספי מעשר. כן, כאשר משתמשים בחלק מתוך שכר הלימוד כדי לשלם עבור תלמידים שאינם יכולים לשלם שכר לימוד, מותר להשתמש בכספי מעשר ביחס לאותה תוספת הנחוצה לממן תלמידים עניים.
יש לציין שאם אין למשפחה די הכנסות כדי לשלם שכר לימוד, הרי שלא תחול עליה חובת מעשר כספים כלל – שכן שכר הלימוד מהווה הוצאה בסיסית כמו מזון וביגוד, ומי שאין לו אמצעים בסיסיים אלו אינו חייב בשכר לימוד.
הכל או לא כלום?
נחלקו הדעות ביחס לשאלה אם יש לתרום את כל כספי המעשר לפי סדר העדיפויות של חלוקת צדקה, כפי שביארנו במאמר הקודם – קודם בני משפחה, לאחר מכן תלמידי חכמים, וכך הלאה – או שמא אין צורך להיצמד לכללים ביחס לכל הסכום.
לפי כמה פוסקים, יש לתת את כל סכום המעשר לפי העדיפויות הראשונות, עד שצרכי העניים הרלוונטיים נמלאו. רק לאחר מכן ניתן לתרום לאנשים ומטרות אחרים. כמה מקורות תומכים בעמדה זו (עי' תנא דבי אליהו פרק כז, כפי שמובא בביאור הגר"א רנא, ד; אור זרוע כב; רמ"א רנא, ה; מהר"ם מינץ ז; שו"ת מהרש"ם א, לב ו-ד, קה).
מנגד, לפי דעות אחרות יש להפריש חלק נכבד מתוך כספי המעשר לסדר העדיפות הקבועה, אך אפשר לתת חלק קטן יותר לעניים ומטרות אחרים (עי' מהר"ם זיסקינד סימן יט; שו"ת גבעת פנחס סד; ערוך השולחן רנא, ו).
לפי דרך שלישית, יש לתת חצי מכספי המעשר לפי סדר העדיפות של חלוקת צדקה, וחצי שני לצרכים אחרים (עי' דרך אמונה, מתנות עניים ז, קד; פתחי תשובה רמט, ב בשם חת"ם סופר, יו"ד רלא).
הסברא העומדת מאחורי הדעות האחרונות היא שאם אנשים ייצמדו לסדר העדיפות של חלוקת כספי צדקה, הרי שעניים ומטרות אחרים, שאינם ראשונים בסדר העדיפות, ייזנחו, מה שיביא למצב חברתי קשה.
העיקר להלכה הוא כדרך הראשונה, שהיא דעת רוב הפוסקים. ואולם, נכון להפריד חלק מתוך כספי המעשר לעניים שהינם במצב קשה יותר מבני משפחה עניים (לדוגמה). לא מסתבר שאדם ייתן את כל כספו לפי סדר העדיפות הראשונה, כאשר הדבר גוזר הזנחה של עניים שעשויים לסבול סבל רב יותר. כן, הדבר עשוי לגרום למצב של חילול ה', ויש לקחת אף שיקול זה בחשבון (עי' שו"ת אגרות משה, יורה דעה א, קמב).
כל המעשרות לעני אחד
הגמרא במסכת עירובין (סג, א) מבארת שבתקופת דוד המלך בא רעב לישראל כעונש על כך שנתן את כל מתנות הכהונה לכהן אחד. במרדכי (בבא בתרא תקב) ואור זרוע (כד) לומדים מכאן שאין לאדם לתת את כל כספי המעשר לעני אחד באופן קבוע, גם אם מדובר בקרוב משפחה. הלכה זו מובאת בשולחן ערוך (יורה דעה רנז, ט). מנגד, מותר לתת את כל כספי המעשר לעני אחד באופן שאינו קבוע (מהרש"ם א, לב; חכמת אדם קמה, א).
לפי כמה דעות, אם יש לאדם עני קרוב משפחה, מותר להעביר לו את כל כספי המעשר, אפילו באופן קבוע (מהרש"ם, שם; שו"ת אגרות משה א, קמב; צדקה ומשפט ג, כ). הרב משה פיינשטיין כותב שמי שנוהג כן יפריש עדיין חלק, גם קטן, מכספי המעשר, למטרות אחרות, כדי שלא יחשדו בו בתור מי שאינו תורם צדקה בכלל.
יש לציין לדברי התוספות (קידושין כו, ב; כתובות כו, א), שמציינים כי רבן גמליאל נזהר שלא לתת את כל מעשרותיו לעני אחד. סיבה אפשרית לכך היא על-פי דברי הרמב"ם (אבות ג, טו), לפיהם כל נתינה של צדקה משפיעה לטובה על נפש האדם ומידותיו, מה שמוסיף על נדיבותו הפנימית. מעין זה מוזכר במגן אברהם (תרצה, יב), שמבאר שחז"ל תיקנו שיש לתת מתנות לשני אביונים בפורים, כי עדיף לחלק את כספי הצדקה בין כמה עניים.
בנסיבות מיוחדות, מותר אפוא לתת את כל כספי המעשר לעני אחד. לעתים, אפילו עדיף לתת לפחות עניים, כאשר לדוגמה הדבר יאפשר תרומה משמעותית, ואילו חלוקת הכספים בין עניים רבים יגזור תרומות שאין בהם סיוע משמעותי (עי' שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן ט).
יש לציין שלפי כמה דעות, כאשר הוריו של אדם זקוקים לתרומות של צדקה, חובה על האדם לתת את כל כספי המעשר שלו להוריו, ולדאוג לכל צרכיהם (שו"ת חתם סופר, יורה דעה רכט).
