לתרומות לחץ כאן

בני זוג הנושאים נישואי תערובת, האם מגיירים את הגוי שבהם

שאלה:

ב"ה
שבוע טוב וחורף בריא!
הוזמנתי לחתונה ע"י בחור שהביא לארץ אישה גויה מחו"ל ויש להם שני בנים. עכשיו ההיא עשתה גיור וקיבלתי הזמנה ולא הגעתי..
ממה שידוע לי, בקיצור שולחן ערוך הלכות אישות קמה י"ח כתוב כך:

הנחשד על הנכרית ונתגיירה, לא ישאנה.

לאור זאת לא הגעתי לחתונה כלל, אך גם איני רוצה לזרוע מחלוקת בקהילה הקטנה שלנו. יש לי תירוץ שהיו לי בעיות שיניים והייתי אצל רופא (וזה נכון)..

אז לדעתי קו ההתנהגות שלי יהיה כזה: אני שותק בנושא הזה עד שממש אצטרך לתת הסבר בנושא ואז אציג את הפסוק הנ"ל. יש לציין כי בקהילה ישנה מציאות של עוד מקרה כזה שהיה לפני כמה שנים (ואז נוכחתי).
האם אני מתנהג עפ"י דרך תורה?
אם לא, מה העצה?
אשמח על התשובה
שבוע טוב ומבורך

תשובה:

שלום וברכה

בענין זה יש דיון רחב בין הפוסקים, באנשים שכבר חיו יחד זמן רב בנישואי תערובת או באופן אחר ועתה הגוי שבהם רצונו להתגייר אם מקבלים אותו ואם משיאים אותם לאחר הגיור, למעשה מנהג הרבה בתי דין להקל בזה שלא לחשוש לדעת המחמירים, כמובן כאשר ברור להם שיש קבלת מצוות אמיתית.

מקורות:

האריך בזה בס' משנת הגר לרבי משה קליין שליט"א, גאב"ד אונגוואר מודיעין עילית, וכך כתב:

מחלוקת גדולה מצינו בדברי האחרונים, בישראל שהיה נשוי לנכרית נישואין אזרחיים, ובאה עתה להתגייר לפני בית דין, האם מתירים להם להנשא אחר הגרות כדת משה וישראל, או לא. והדבר מצוי הרבה כיום בארץ הקודש, בקרב הבאים מקהילות מזרח אירופה, שמחמת עול המלכות שם כמעט שנשתכחה תורת ישראל מהם, ונישואי תערובת היו מצויים אצלם דבר יום ביומו. צדדי ספק זה שורשיו ופרטיו יתבארו בסימן שלפנינו.

 

מקור הדברים

בסוגית הגמ' יבמות (כד ע"ב) שנינו: "הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו"[1].

ופי' רש"י שם, שאם יצא לעז על אדם שבא על השפחה באיסור, אסור הוא לשאתה לאשה אחר שתשתחרר ותתגייר, שעי"ז יאמרו הבריות שאמת היה בלעז הראשון. ומ"מ אם עבר ונשאה אינו מחוייב לגרשה. כדבריו כתבו הראב"ן (יבמות פ"ב סי' לה), ובאור זרוע (ח"א סי' תריד).

לעומת זאת, הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והמאירי שם פירשו, שסיבת האיסור אינה מחמת הלעז שיצא מכך על מעשיה הראשונים, אלא עיקר החשש בזה שלא יצא לעז על גרותה, שיאמרו לא נתגיירה זו אלא לשם זנות ולא לשם שמים. וטעמם בזה, שאם כדברי רש"י שסיבת האיסור בזה הוא בכדי שלא יתאמת בפי הבריות הלעז הראשון שיצא עליהם שנבעלה לו באיסור, א"כ כאשר נודע הדבר בבירור ע"פ עדים שנבעלה לו יהיה הדבר מותר, ופשטות דברי המשנה אינם מורים כן. (ואכן בדברי הפוסקים כולם מצינו שנקטו שבכה"ג לשיטת רש"י יהיה הדבר מותר וכפי שיתבאר להלן).

יש שרצו לומר נפקא מינה בין פירושי הראשונים לאידך גיסא, בגוונא שכלל לא יצא עליה קול שזינתה, אלא שידוע שיש חיבה יתירה ביניהם, דלשיטת רש"י שהחשש הוא מחמת שיתאמת בפי הבריות הלעז שיצא עליה מתחילה שנבעלה באיסור, כאן שמעולם לא חשדוה באיסור מותרים להנשא, אבל לשיטת שאר הראשונים שפי' שהטעם בזה הוא מחמת שיצא לעז עליו שנתגייר לשם אישות, אף כאן יש לחוש לכך[2].

ומ"מ מדברי הגמ' למדנו, שאם נבעלה לישראל ונתגיירה, אסורה להנשא לו אחר שתתגייר. ולכאורה ה"ה להיפך, ישראלית שנבעלה לנכרי ונתגייר, אסורה להנשא לו – או מחמת הלעז הראשון דנבעלה לו, או מחמת הלעז שיצא בכך על גרותו שלא היתה לשם שמים.

 

שיטת ר"ת בישראלית שנבעלה לנכרי ונתגייר

אמנם, מדברי התוס' בכתובות (ג ע"ב ד"ה ולידרוש) מבואר לכאורה לא כן, שכתבו שם בשם ר"ת, דישראלית מומרת שנבעלה לנכרי ונתגייר מותרת להנשא לו. וטעמו בזה הוא, שמה שמצינו שאסרו חז"ל אשה שנבעלה באיסור בין לבעל בין לבועל, הוא דוקא כאשר בעילת האיסור יש בה כדי לחייבה מיתה ודינה ביהרג ואל יעבור, אבל ביאת נכרי שנאמר בהם "זרמת סוסים זרמתם", אינה אלא כביאת בהמה, שאינה חשובה ביאה לאוסרה עליו מחמתה[3].

והדברים צ"ע, דאף אם מחמת האיסור שאסרו חז"ל אשת איש שנבעלה בין לבעל בין לבועל אין לאוסרה עליו, שלא היתה ביאתו נחשבת אלא כביאת בהמה, מ"מ מפני מה לא נאסרה עליו מחמת הלכתא דידן – משום הלעז שיצא בכך שנבעלה לו באיסור, ועליו שאין גרותו שלימה.

 

מקור לשיטת ר"ת מסוגית הגמ' באיסור גיורא

בסוגית הגמ' בשבת (קנד ע"א) ובתוס' בבא בתרא (קמט ע"א) נתבאר, שרב מרי בר איסור גיורא היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, שבא איסור גיורא על אמו קודם שנתגייר, ולאחר שנתגייר איסור נשאה לאשה. ולכאורה מוכח מדברים אלו כשיטת ר"ת, שאף שבא עליה איסור בגיותו היה מותר לשאתה לאשה אחר שנתגייר, ולא חששו בזה ללעז שיצא על גרותו. ויש להבין כיצד יתיישבו הדברים עם סוגית הגמ' ביבמות הנ"ל.

ובאמת כבר בשו"ע פסק שתי הלכות אלו גם יחד, ומוכח שסבר שאין סתירה בין הדברים. דבאבהע"ז סי' יא (סעי' ה) כתב השו"ע: "הנטען משפחה ונכרית ונתגיירה ונשתחררה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא". ואילו בסי' קעח (סעי' יט) כתב: "י"א שאשת איש שזינתה עם הכותי וגירשה בעלה ונתגייר הכותי שמותרת לגר הזה, דלא שייך לומר אחד לבועל בביאת הכותי". (ולהלן נעסוק בישוב סתירה זו).

ואכן בס' תוספת יום הכיפורים (יומא פב ע"א) ובפני יהושע (כתובות ג ע"ב) כתבו שגם רבינו תם לא התיר בזה לכתחילה אלא בדיעבד, ולפי דבריהם, חשש זה של "נטען" נאמר לכתחילה ומיהו בדיעבד אין מחייבין אותו להוציאה. אכן, פשטות דברי ר"ת אינן מורים כן, ואף האחרונים כולם למדו מדבריו שגם לכתחילה מותרת להנשא לו, וכן מוכח בדברי התוס' ישנים ביומא שם ובלשון השו"ע הנ"ל, דלהדיא לא איירי בדבריו שכבר נשאה לאשה קודם לכן.

החיד"א בתשובות חיים שאל (סי' מט) כתב ליישב בזה, דכיון שכבר היתה נשואה לו בגיותה ולא איירי שנבעלה לו לשם זנות בעלמא, נחשב הדבר כדיעבד, וכאילו כבר כנסה שאינו מחוייב לגרשה. ודבר חידוש הוא, שהרי סוף סוף עתה אחר שנתגייר אינה נשואה לו, ובא עתה לשאתה ע"י חופה וקידושין, והיאך אפשר לדמותה לזו שכבר נישאה והנידון הוא אם חייב להוציאה בגט.

 

ישוב שיטת רבינו תם ע"פ דברי רש"י בבאור הסוגיא ביבמות הנ"ל

והנראה לומר, שדברי ר"ת אלו נתונים במחלוקת הראשונים הנ"ל בבאור הסוגיא ביבמות. שהרי במקרה שלפנינו ידוע לכל שנבעלה ישראלית זו לאותו נכרי, שכן היו נשואים יחד שנים רבות, וממילא לשיטת רש"י שהחשש הוא שמא נישואיהם יוכיחו שהאמת עם הלעז הראשון, אין מקום לחוש כאן כלל, כיון שבלאו הכי ידוע הדבר לכל שנבעלה לו. אבל לשיטת הרשב"א שהחשש הוא שמא יצא לעז על מעשה הגרות, אף כאן יש לחוש לזה (ראה אריכות דברים בנפק"מ זו בדברי הראשונים הנ"ל שם). וא"כ אפשר שר"ת פי' בזה כשיטת רש"י, ומשום כך סבר שאם ידוע לכל שנבעלה לו מותרת להנשא לו אחר שיתגייר[4].

אלא שלפי"ז נמצא שהשו"ע שפסק בזה כר"ת נקט אף הוא בזה כפירושו של רש"י, ושלא כדברי רוב מנין ובנין מרבותינו הראשונים הלא המה הרמב"ן הרשב"א והריטב"א, וזה דוחק.

 

שיטת האחיעזר שאין מחלוקת לדינא בין רש"י לשאר ראשונים

יתירה מזו כתב האחיעזר (ח"ג סי' כו), דאפשר שגם רש"י מודה לטעמם של הראשונים, ולא אמר את דבריו אלא בשפחה שמשתחררת על כרחה, וממילא סבר שלא שייך בה חשש זה שמא יאמרו לא נתגיירה לשם שמים, וכשיטתו בזה ביבמות (מח ע"ב), ואילו שאר ראשונים שכן חששו כאן ללעז זה, למדו שגם עבד ושפחה אינם באים לכלל ישראל על כרחם, וכשיטת התוס' ביבמות שם, וע"כ סברו שאף בשפחה יש לחוש שמא יצא לעז על גרותה, ומ"מ בסתם גיורת מודה רש"י גם לחשש זה שהזכירו שאר ראשונים.

כדבריו אלו יש לדקדק קצת בתשובות הרשב"א (ח"א סי' אלף רה), שכתב: "שנינו ביבמות וכו' מיהו לכתחילה לא יכנוס, דלזות שפתים איכא ומכוער הדבר, גם כי חשש יש בזו שלא נתגיירה לשם שמים, אלא כדי שתנשא לזה ועצת חטאים יש ביניהם". ע"כ. הנה בחדא מחתא מחתינהו לטעמו של רש"י עם טעמם של שאר ראשונים, ומשמע שאין פלוגתא ביניהם.

וממילא אפשר שאין כל נפקא מינה לדינא בין רש"י לשאר הראשונים, ושבה קושיתנו למקומה, היאך יתיישבו דברי ר"ת עם סוגית הגמ' ביבמות כד ע"ב.

 

דעות הראשונים בזה

ואכן, מדברי הרמב"ם (הלכות גירושין פ"י הל' יד) מבואר שחלק על רבינו תם בזה, שכתב: "גוי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר, הרי זה לא ישאנה. וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם". ע"כ. הרי להדיא מדבריו שגם במקרה של רבינו תם בגוי הבא על בת ישראל אסרם להנשא אחר שיתגייר[5]. כדבריו מצינו גם בבית שמואל שם בשם הנמוק"י ובדברי הרמב"ן הרשב"א והריטב"א הנ"ל בבאורם לסוגיא זו. כמו"כ יש לדקדק מדברי הרשב"א בתשובתו הנ"ל (סימן אלף רה), שכתב, דאף אם ידוע שבא עליה בגיותו ואין כאן רק לעז בעלמא נמי אסור לשאתה, שלא יאמרו לא נתגייר זה לשם שמים.

לעומת זאת בשו"ת מהרי"ק (שורש קכט) הסכים לשיטת רבינו תם, וכתב, דכל שידוע שנבעלה לו ואין כאן רק לעז בעלמא מותרים להנשא.

 

כמה באורים מדברי האחרונים בפלוגתת הראשונים בזה

אלא שגם בדברי הראשונים שהחמירו בזה ונקטי שגם אם ידוע שנבעלה לו אסורים להנשא מצינו כמה ביאורים בדברי האחרונים, ואין כל הכרח לומר דכו"ע פליגי בזה על שיטת רש"י בבאורו לסוגית הגמ' ביבמות, וכמו שיתבאר.

א. בשו"ת טוב טעם ודעת להגר"ש קלוגר (סי' רל) כתב בבאור מחלוקת זו, שאף אם האמת עם דברי רש"י שכל שנודע שנבעלה קודם הגרות אין מקום לחוש ללעז, מ"מ יש להחמיר בזה בכדי שלא יהא חוטא נשכר. דלא יתכן לומר שאם רק יצא עליה לעז בעלמא תהא מותרת להנשא ואם ידוע שנבעלה תהא מותרת. ומשום כך החמירו חכמים לאוסרה להנשא בכל גווני, גם לפירושו של רש"י (כעין דבריו כתבו גם בשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ג סי' מד), ועיי"ש שפי' עפ"ז את שיטת הנימוק"י ועוד מן הפוסקים. ונמצא לדבריו שמעיקר הדין מודים הם לשיטת רש"י ששורת הדין לאסור רק כאשר לא ידוע בבירור שנבעלה, אלא שהחמירו וגזרו לאסור גם בנבעלה, וא"כ אפשר שר"ת חלק על גזירה זו, וסבר דכל שידוע שנבעלה מותרת להנשא לו.

ב. בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז סי' כז) כתב אף הוא בבאור שיטת הנימוק"י זו, דלא פליג על פי' רש"י בסוגין דפי' שעיקר חשש הלעז הוא שיוודע שנבעלה לו באיסור, אלא דלדעת הנימוק"י גם לטעמו של רש"י יש להחמיר עליה ולאוסרה להנשא אף כאשר ידוע שנבעלה, שהרי אף שאנשי מקומה יודעים על ביאת איסור זו מ"מ לא נתפרסם הדבר בפי כל, ופשיטא שאם נתירה להנשא ותהא עמו לאורך ימים ושנים יתפרסם הדבר יותר ויצא עליהם הלעז בקרב אותם אנשים שלא היו חדעים לכך קודם לכן. וכבר אמרו ביומא (פו ע"ב): "אמר רב יהודה: רב רמי, כתיב (תהלים לב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכתיב (משלי כח) מכסה פשעיו לא יצליח, לא קשיא: הא בחטא מפורסם, הא בחטא שאינו מפורסם". ומבואר שאסור לו לאדם לפרסם חטאיו (כעין סברא זו מצינו גם בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' לו ע"פ תשובת הרשב"א הנ"ל).

ועפ"ז כתב, שאם כבר נתפרסם הדבר לגמרי, וכגון שהיו נשואים בנישואין אזרחיים ימים רבים, אף הנמוק"י יודה שמותרת להנשא לו אחר הגרות מחמת טעמו של רש"י, ונמצא שרש"י אינו יחידי בבאורו זה לסוגיא, ואפשר שכן פירש גם ר"ת ודבריו אמורים באופן שכבר נתפרסם הדבר ביותר דתו אין לחוש כלל ללעז.

ג. מאידך כתב באגרות משה שם, דאפשר שגם החולקים על רש"י, שפירשו שחשש הלעז הוא בעצם הגרות – שיאמרו לא נתגייר זה אלא לשם אישות, יודו לו בזה, דכל סברתם היא דוקא כאשר לא היתה אשה זו מיוחדת לו מתחילה, שבזה יש לחוש שמא ירננו הבריות שלא נתרצתה להנשא לו עד שיתגייר, אבל בבני זוג שהיו נשואים מימים רבים אין לחוש לכך, שהרי אם רצה היה יכול לחיות עמה בעודו גוי כמימים ימימה. כדבריו כתב כבר בשו"ת פרי השדה ח"ב סי' ג [6].

אמנם לטעמו של הגרש"ק – שלא יהא חוטא נשכר, א"כ גם אם היה ידוע לכל שנבעלה לו אסורים להנשא אחר הגרות. וחומרא גדולה היא זו לבני זוג הנשואים בנשואי תערובת ונתעורר ליבם לקדושה ורצונם להסתופף בחצרות בית ה', שלדברי הגרש"ק אסורים להנשא. (אא"כ נקל בזה ע"פ דברי החיד"א דלעיל, ונחלק בין בני זוג שהיו מוחזקים בדיניהם כנשואים שבזה נחשב הדבר כדיעבד ומותרים להנשא, לבין אשה שידוע שנבעלה לו בדרך זנות, שבזה הוא שאסר הגרש"ק).

ד. מיהו, מטעם אחר כתב שם הגרש"ק להקל בבני זוג הבאים לפנינו להתגייר (גם לשיטת הנימוק"י), דאחר שכבר נבעלה לו בגיותו תו לא תקיף יצרו כ"כ, ואמדינן לדעתיה שמחמת רצונו לשאתה לאשה לבד לא היה מתגייר, נמצא שגם לפ"ד יש ליישב קצת דברי ר"ת כנ"ל.

אכן, יש להעיר בזה מסוגית הגמ' ביבמות (מה ע"ב): "עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא, אמר רב יוסף: יכילנא לאכשורי בה ובברתה. בה – כדרב אסי, דאמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה וכו'". ופי' שם רש"י (בלשון השני), שהטבילתה מתחילה לשם אישות, וסבר דגרות לשם אישות לא מהניא, ובזה אמר שיכול להכשירה ע"י טבילות שטבלה אח"כ לנידותה במהלך חייהם המשותפים. והקשה רש"י, מה יועילו לה טבילות אלו, הרי סוף סוף כל כוונתה בגרות אינה אלא לשם אישות, ע"כ.

ולכאורה לפי הסברא הנ"ל י"ל, דכיון שכבר לא תקיף יצריה כ"כ ועדיין איתנה היא בדעתה שרצונה להתגייר יש להניח שלא היה כל רצונה לשם אישות, דאחר שנבעלה לו לא היתה מתגיירת לשם כך.

וכנראה סבר רש"י דכל שידעינן להדיא שהיה כל רצונה רק לשם אישות שוב לא תהני לה סברא זו, ורק כאשר הדבר נתון בספק ובאים לחושדה שמא זאת כוונתה יש לנו לסמוך דכיון שכבר נבעלה לו תו לא תקיף יצריה, ופשוט.

 

דעת האוסרים בזה

בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קעו) ציין לשתי סברות אלו האמורות בדברי האחרונים, ודחה דבריהם מכל וכל, דמה שכתב בס' פרי השדה להקל בזה מחמת שאם רצה היה נשאר עמה בלא להתגייר, יש לדחות בקל, דאפשר שחושש שמא ביום מן הימים תתנחם על מעשיה הרעים ותרצה לשוב לעמה ולמולדתה, ומלבד זאת מן הסתם רוצה הוא לחיות עמה בדרך כבוד ע"י נשואין המקובלים בפי כל ולא בהפקרות. ובפרט באופן שהוא הישראל והיא הנכרית שודאי יש לחוש שתבע זאת ממנה.

ומה שכתב הגרש"ק דאחר שנבעלה תו לא תקיף יצריה, סברא רחוקה היא עד למאוד, שהרי נשואים הם זה לזו, וודאי רצונו שיתקיימו נשואיהם עד זקנה ושיבה. עיי"ש.

נמצא לשיטת האמרי יושר, דבפשטות יש להחמיר בנשואי תערובת שלא להתיר להם להנשא בשנית אחר הגרות, וכדבריו כתבו בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סי' צח), שו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסא) ושו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' לד). מיהו מנהג הרבה בתי דינים לסמוך להקל בזה כדעת האחרונים המקילים דלעיל, אחר שרבו המקילים על האוסרים, וכמה טעמים נאמרו בזה לקולא וכמשנ"ל. (אכן בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' רמה, שכתב להחמיר בזה ע"פ האחרונים הנ"ל).

 

צ"ע בזה בשיטת השו"ע

וע"פ דברים אלו נחזור לראשונות, לבאר את שיטת השו"ע בסוגיא זו. דהנה לעיל תמהנו דדברי השו"ע סותרים לכאורה זה לזה, שהרי בסי' יא (סעי' ו) העתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל ונראה שחולק על ר"ת, ואילו בסי' קעח נראה להדיא שפסק בזה כרבינו תם. דבדוחק היה מקום לומר, שבסי' קעח דן השו"ע רק ביחס לאיסור הנאמר לאשת איש שנבעלה שאסורה לבועל מעיקר הדין ואם נשאת לו מחוייב לגרשה, ואיסור זה אינו שייך בביאת עכו"ם, ואה"נ שלכתחילה בלא"ה אסור לשאתה מחמת הלעז.

אולם לפי הנ"ל י"ל בפשיטות, דכיון שבסי' קעח דן השו"ע באשת איש שזינתה וגירשה בעלה, אפשר דחשיב דבר המפורסם בפי כל, שהרי הגט קלא אית ליה, ובודאי נתפרסם מפני מה נתגרשו, וא"כ אפשר שהשו"ע למד בזה כטעמו של רש"י ונימוק"י ע"פ הבנת האחרונים הנ"ל, שכל שאין במעשה הנישואין פרסום רב יותר ללעז שיצא לה שזינתה מותרים להנשא זה לזה. (טעמו של החיד"א דהוי כדיעבד לא שייך כאן, דהשו"ע איירי שנבעלה לו דרך זנות). משא"כ בסי' יא דאיירי בלא גט שפיר יש להחמיר ולאוסרה להנשא לו מחמת הלעז.

או אפשר באופן נוסף לדרכו של הגרש"ק, דבסי' קעח שכבר היו נשואים ימים רבים תו לא תקיף יצריה וכנ"ל, משא"כ בסי' יא דאיירי דרך זנות בעלמא. ותו אין לחוש לכך שנמצאו דבריו שלא כפירוש הרמב"ן והרשב"א דכבר כתבו האחרונים שרש"י אינו יחיד בשיטתו זו וכדלעיל.

 

דעת האחרונים שאין דין נטען בנכרי הבא על בת ישראל

באופן אחר יש ליישב דברי רבינו תם, ע"פ סברת האור שמח בתשובותיו (סי' לב), דיעויין שם שדן לומר, שאיסור זה של "נטען" נאמר רק בישראל הבא על הנכרית ונתגיירה שאסורים להנשא מחמת הטעמים הנ"ל, אבל בנכרי הבא על בת ישראל ונתגייר אין לחוש לזה, וזאת משני טעמים:

א. כיון שגרותו של הנכרי מותנית במעשה מילה שכרוכה בצער אין לחוש שייסר עצמו בזה לשם אהבת אשה.

ב. בנטען על הנכרית יש לחוש יותר ללעז, כיון שאיסור זה חמור טפי, דקיי"ל הבועל ארמית קנאים פוגעין בו וחיוב מיתה יש בדבר, אבל בנטען על הנכרי אין לחוש כ"כ, דכיון שהאשה קרקע עולם היא איסורה קיל, ומחמת לעז קל זה אין לאוסרם להנשא. (טעמו הראשון נצרך יותר לשיטת הראשונים שפי' שהלעז הוא במעשה הגרות, ואילו הטעם השני נצרך יותר לשיטתו של רש"י שהחשש הוא שמא יתאמת בפי כל הלעז שיצא עליהם מחמת מעשיהם הראשונים).

 

***

האם יש להקל להתירם להנשא כאשר יש לחוש שאל"כ יצאו לתרבות רעה

בספרי הפוסקים האריכו לדון, האם יש מקום להקל בחשש זה של "נטען" כאשר יש לחוש שאם לא נתיר להם להנשא יצאו לתרבות רעה. ומחלוקת גדולה מצינו בזה בין גדולי הפוסקים. בתשובות הרמב"ם פאר הדור (סי' קלב) דן, באדם שהחזיק שפחה בביתו ויצא עליהם לעז שמתיחד עמה, ובא הדבר לפני הרמב"ם האם יש לכפותו להוציאה מתחת ידו. והשיב הרמב"ם שאינו מוכרח בדוקא להוציאה מביתו, אלא שעליו לבחור או ישחררה ויוציאה מביתו או ישאנה לאשה. והוסיף, דאף שאמרו ביבמות דהנטען על השפחה ונשתחררה אין יכול לשאתה, כאן יש להתיר מפני תקנת השבים, וכמו שאמרו: "מוטב יאכל רוטב ולא שומן עצמו", ועת לעשות לה' הפרו תורתך. עכ"ד.

ומבואר מדבריו, שכאשר יש לחוש שמא אם נכפהו לגרשה יבוא לחטוא יותר, יש להקל ולהתירם להנשא, כיון שבלא"ה אם עבר ונשאה אינו מחוייב להוציאה. ע"פ דבריו אלו פסקו להקל בזה רבים מן האחרונים, ראה שו"ת טוב טעם ודעת (סי' רל), שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' לו), ועיין עוד מש"כ בזה הגר"י אברמסקי בירחון התבונה ניסן תרפ"ה.

אמנם רבים מן האחרונים פקפקו בהיתר זה, ראה בשו"ת אמרי יושר למהר"ם אריק (סי' קלו), ובשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ג סי' לט), ולשיטתם אין כל מקום להקל באיסור זה כדי למונעו מלעבור על איסורים אחרים, וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רמה) שהאריך לקיים סברתם בהוכחות רבות.

ומה שלמדו האחרונים קולא זו מדברי הרמב"ם בפאר הדור, כתב בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסא) לדחות דבריהם מכמה טעמים:

א. דברי הרמב"ם אמורים בשפחה שמתחילה היה הדבר בידו לשחררה ולשאתה לאשה, וכיון שכך אין כ"כ לעז מחמת שעושה זאת עתה. אבל בנכרית שלא היה הדבר בידו לכופה להתגייר יש לעז רב יותר.

ב. בנידון דהרמב"ם מדובר שהיתה שפחתו והדבר נתון בידו לשחררה ולהביאה לכלל ישראל, וא"צ לזה גרות בפני בי"ד, וכיון שהדבר נתון בידו לגמרי סבר הרמב"ם שהוא עצמו מוטב לו לעבור באיסורא קלילא כדי להמנע מלעבור על איסור חמור יותר, אבל הבי"ד עצמם אינם מותרים לעבור איסור קל ולגיירה על דעת שתנשא לו בכדי להצילו מלעבור באיסור חמור, דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך[7].

ג. דברי הרמב"ם אמורים באשה פנויה, שבלאו הכי נחלקו הדעות האם יש בה חשש "נטען", כמבואר ברא"ש על אתר ויתבארו הדברים להלן, וא"כ אין כל ראיה מדברי הרמב"ם להקל בזה גם באופנים אחרים כאשר המדובר הוא באשת איש שודאי בכלל איסור זה.

 

***

נטען על הפנויה

באחרונים דנו, האם דין "נטען על השפחה" שאוסר להם להנשא מחמת לעז נאמר דוקא באשת איש שנבעלה לנכרי שאיסורה חמור, או שמא גם בפנויה ישראלית שנבעלה לישראל (דבנשואה בכה"ג בלא"ה אסורה בין לבעל בין לבועל).

וברא"ש שם הביא בזה שתי דעות בין רבותינו הראשונים. י"א, דכיון שבאונס ומפתה בכה"ג מחוייב לשאתה לאשה, שנאמר "ולו תהיה לאשה", ע"כ שלא הקפידה תורה על לעז זה, וי"א, דזהו דוקא כשודאי נבעלה, אבל במקום שיצא עליהם לעז בעלמא, אין להם להנשא ולהחזיק בכך את הלעז הראשון.

והנה לכאורה מחלוקת זו ודאי תלויה במחלוקת הראשונים בבאור איסור זה, שכן רק לשיטת רש"י שהאיסור בזה הוא מחמת הלעז הראשון יש סברא לחוש לזה גם בפנויה ישראלית מן הטעם הנזכר, אבל לדעת המפרשים שהאיסור בזה הוא מחמת הלעז שיצא בזה על הגרות לא שייך איסור זה בישראלית, וא"כ אין כל ראיה לזה מדין אונס ומפתה, וכבר האריך בזה בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' טו) עיי"ש.

ולענין הלכה נחלקו בזה הפוסקים, הרמ"א בסי' קעז (סעי' ה) כתב להחמיר בזה, ואילו הגר"א שם השיג עליו, ונקט דהעיקר בזה להלכה כשיטת הראשונים שפי' שהחשש בזה הוא שלא יצא לעז על הגרות, וממילא בישראלית דלא שייך חשש זה אין לחוש. ומ"מ אם ידוע לכל שנבעלה – הדבר מותר לכו"ע ממה נפשך, ופשוט.

[1] בהגהות מרדכי בשלהי מסכת יבמות דן, גבי אשה שיצא קול על בעלה שטבע במים שאין להם סוף, וציין, שיש מן הראשונים שכתבו שאף שלכתחילה לא תנשא לאחר, מ"מ אם נשאת לא תצא ואפי' שמותי לא משמתינן לה. והקשה שם בשם מהר"ם, דדבר שאין מסתבר הוא, שא"כ איזו אשה תקבל בזה דברי חז"ל ותמנע מלהנשא, הרי יודעת היא שאם תנשא א"צ להתגרש. ועיי"ש שהאריך להביא כמה מעשים כעין אלו מגדולי צרפת שהתירו לבעל לקיים אשתו בכה"ג, והניח בצ"ע.

ובמהרי"ט (ח"ב סי' כו), תמה על תמיהתו מדברי המשנה דידן, גבי הנטען על השפחה, דמשנה מפורשת היא שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומוכח שלא חוששים שמא תעבור במזיד על דברי חכמים ותנשא לאותו פלוני האסור עליה.

מיהו אפשר שיש לחלק בזה, שהרי בנידון דידן אשה זו מותרת להנשא לעלמא ורק לאותו פלוני הוא שאסרוה להנשא, וא"כ בכה"ג ודאי אין לחוש שמא תעבור על דברי חכמים, דבידה להנשא לכל העולם אם תרצה. אבל בנידון דהמרדכי שע"פ דין חז"ל אסורה להנשא לכל העולם ודינה להשאר ערירית כל ימיה, בזה ודאי יש לחוש דכיון שיודעת שאם תנשא יהיה מותר לקיימה תעבור על דברי חכמים.

[2] דוגמא לדבר כתב בשו"ת פרי השדה (ח"ב סי' ג), במשרתת שהיתה בבית הישראל ולא יצא כל לעז עליה והיתה מוחזקת בכשרות, ועתה כשנשתחררה רוצה להנשא לבעל הבית, האם יש לחוש שעתה כשישמעו הבריות שנשאת לבעל הבית יצא לעז עליהם שמאז ומתמיד היו נוהגים באיסור יחד.

וכתב דלכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, לשיטת רש"י שהחשש הוא פן יתאמת הלעז הראשון, כאן שהיתה מוחזקת בכשרות לא נאמר איסור זה, אבל לשאר ראשונים שהלעז הוא בכך שיפקפקו בגרותה שמא גם כאן יש לחוש.

[3] אמנם, יעויין בתוס' שאנץ (סוטה כו) שכתב בשם ר"ת, שאשה שנשתמדה ונישאה לעכו"ם ולאחר זמן באו שניהם להתגייר אסורה להנשא לו, שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ולכאורה דבריו אלו סותרים למה שכתבו בשמו התוס' בכתובות. וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רל) מה שכתב ליישב בזה.

[4] בשו"ת תורת חיים למהרח"ש (סי' מה) דן, לגבי שפחה שהיתה בבית ישראל ויצא לעז שנבעלה לאותו ישראל, האם מותרת להנשא לו אחר שתשתחרר. ובתחילה סבר דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים זו, שכן באותו המעשה היה ידוע שנבעלה, וא"כ לשיטת רש"י אין כל איסור בדבר.

אולם במסקנת דבריו שם כתב להקל בזה גם לדעת החולקים, וכתב, דכיון שבתחילת ביאתה לבית הישראל טבלה לשם שפחות ונכנסה במקצת לעדת ישראל, ואותה הטבילה היתה בכשרות בלא כל חשש לעז, א"כ כבר גילתה דעתה שרצונה לבוא בקהל ה', וממילא שוב אין לחוש לה גם בטבילה זו שטובלת בשעת שחרור שמא אין דעתה שלימה בקבלת המצוות.

[5] יעויין בקונטרס חקור דבר שהביא בשם הגאון מגרוסורדין שפי' דברי הרמב"ם ע"פ הדרך הנ"ל, וכתב דהרמב"ם סבר כשיטת רוב הראשונים ביבמות שעיקר החשש הוא שמא יצא לעז על גרותו של הבעל שנתגייר לשם אישות, ומשום כך לא חילק הרמב"ם בין אם בא עליה ונודע הדבר לכל לבין אם רק יצא לעז עליה שרק אז יש לאוסרם להנשא כשיטת רש"י.

והוסיף עוד, דלשיטת הרמב"ם יתיישב היטב מפני מה התירום בדיעבד, ולא חששו שמא אכן כל כוונתו בגרותו היה לשם אישות בלבד, דהרמב"ם לשיטתו שגם אם נתגייר לשם אישות גרותו חלה בדיעבד וישראל גמור הוא לכל דבר, אלא שלכתחילה ראוי להמנע מלהנשא לו.

[6] עפ"ז הכריעו רבים מן האחרונים, שאם היו נשואים בנישואין אזרחיים אין מוציאין אותה מידו ודינו כמי שעבר וכנס, ובפרט שלפי חוקי המדינות קיים הליך מסויים שרק על ידו יכולים הם לנתק את הקשר ביניהם, וע"כ חשיב כדיעבד, וראה בכל זה בקונטרס "כתורה יעשה" והארכנו בזה בכמה מקומות.

[7] ואף דקיי"ל דניחא ליה לת"ח דליעביד איסורא קלילא בכדי להציל עם הארץ מאיסורא רבה, כתב שם הבית שערים שאין לומר כן בנידון דידן, משום שיש בהלכה זו כמה תנאים וכולם אינם מתקיימים בנידון דידן:

א. מה שאמרו לאדם חטא כדי שיזכה חברך נאמר רק כאשר בשגגה בא הדבר לידו, אבל אם נהג בפשיעה, א"כ אדרבה – הלעיטהו לרשע וימות, וכמש"כ המג"א או"ח סי' רנד (ס"ק כא).

ב. הא דאמרינן דניחא ליה לת"ח דליעביד איסורא קלילא וכו', הוא דוקא כאשר האיסור נעשה על ידינו, אבל כאן שהוא הביא זאת על עצמו מחמת יצרו הרע, לא אמרינן הכי.

ג. כיון דחזינן שחשוד הוא לעבור על חמורי חמורות אפשר דעדיף טפי שלא יגיירה, שכן בגיותה אינה בכלל איסור נדה, ולכשתתגייר אם יבוא עליה בנידותה יתחייב כרת דאיסורה חמיר טפי וחשוד הוא לכך.

ד. בנידון דהרמב"ם כל החשש הוא רק דין "נטען", משא"כ כאן אפשר שאם אינה מקבלת עליה להמנע מלהנשא לו דינה כמי שקיבלה עליה עול מצוות חוץ מדבר אחד, שכלל אין תוקף לגרותה.

בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' טו) עמד אף הוא על חשש זה – שאם נקבל גיורת זו נמצינו מכשילים אותו באיסור נדה, וכתב דאין לחוש לזה, דמה שראינוהו נוהג שלא כהלכה בזמן שהיו יחד שלא כדת אין זו ראיה שאף עתה שבהיתר מצויה אצלו ינהג עמה שלא כהלכה.

ומ"מ הדבר פשוט, דמלבד כל זאת מוטל על הבי"ד לחקור ולדרוש היטב גם אחר כוונת הבעל האם רוצה לקיים מצוות ה' ככשרי ישראל, או שמא דעתו לילך בדרכו הרעה שמשכבר ימים, שא"כ ודאי הוא שאם תנשא לו אינה מקבלת עליה מצוות בלב שלם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל