הימים הבודדים בשנה שבהם אנו כורעים ומשתחווים על רצפת בית הכנסת כחלק מסדר התפילה הם ראש השנה ויום הכיפורים. בראש השנה אנו כורעים בתוך תפילת 'עלינו' שבמוסף; ביום כיפור אנו כורעים, בנוסף על 'עלינו', בשעה שמזכירים את עבודתו המיוחדת של הכהן הגדול.
מתוך דברי כמה פוסקים (ראה למשל אליה רבה קלא, טו) מבואר שהייתה פעם הבחנה בין ההשתחוויה (הגמורה) של יוה"כ לבין הכריעה (החלקית) של ראש השנה. כיום, אין אנו מבחינים במנהגנו בין הימים, ובשני המקרים אנו יורדים על ברכנו ונופלים על פנינו.
בנוסף על סדרי התפילה בראש השנה וביוה"כ, ישנם מצבים רבים שבהם אנו כורעים ואפילו פושטים את ידינו ורגלינו במסגרת של חולין. למשל, אדם שמחפש חפץ אבוד מתחת למיטה עשוי לשחות על הקרקע (בפישוט ידיים ורגליים) ולחפשו. כן, מי שעסוק בהתעמלות יכול למצוא את על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים.
במאמר הנוכחי נעיין בזוויות ההלכתיות של כריעה והשתחוויה על הקרקע. מהן ההגבלות הלכתיות על כריעה והשתחוויה? איך ניתן לוודא שלא נבוא לאיסור בתחום זה? והאם יש הבדלים בין גברים לבין נשים במנהג ההשתחוויה? נעסוק בשאלות אלו בהמשך הדברים.
איסור התורה
נאמר בתורה: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כו, א). מכאן למדנו את האיסור של השתחוויה על רצפת אבן.
הרמב"ם מבאר את יסוד המצווה כהרחקה מעבודה זרה, כלשונו (הלכות עבודה זרה פרק ו, הלכה ו): "מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר: 'ולא תקים לך מצבה'. וכל המקים מצבה לוקה. וכן אבן משכית האמורה בתורה, אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם, לוקה, שנאמר: 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' – מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'".
החינוך (מצווה שמט) מציע סיבה נוספת לאיסור: כיון שדרך האומות הוא לעבוד את אלוהיהם בדרך זו, הרי שמי שישתחווה על רצפת אבן נראה כאילו עובד עבודה זרה, ואחרים יבואו לחשדו בכך (ראה אור זרוע א, צג).
אפשרות שלישית היא שהאיסור קשור לעבודת המקדש. איסור השתחוויה על רצפת אבנים לא נאמר במקדש, כמו שכתב הרמב"ם (ו, ז): "ולשון סיפרא: לא תתנו בארצכם – בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל משתחוים אתם על האבנים במקדש".
בכסף משנה (שם, הלכה ו) הבין שלדעת רש"י עיקר האיסור הוא שלא להעתיק את דרך עבודת ה' של המקדש למקום אחר: דרך עבודה של רצפת אבנים צריכה להיות מיוחדת למקדש בלבד, ואילו מחוץ למקדש אסרה התורה דרך עבודה זו.
אמירת תחנון בנפילת אפיים
ההנגדה בין המקדש לבין חוץ למקדש מבוארת בדברי הגמרא (מגילה כב, ב) בהקשר של נפילת אפיים. הגמרא מתארת איך שרב הגיע לבבל בתענית ציבור, ואיך שלמרות שכל הציבור נפל על אפיו, רב לא נפל על אפיו. הגמרא מסבירה שהסיבה לכך היא שהייתה שם רצפת אבנים, ולכן נזהר רב מליפול על אפיו.
הגמרא ממשיכה לבאר: "ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד". מכאן למדנו שאיסור השתחוויה על רצפת אבן נאמר דווקא ב'פישוט ידיים ורגליים", ולא במעשה השתחוויה חלקי.
ישנם אפוא שני תנאים מהותיים שרק בקיום שניהם חל האיסור בכל תוקפו: (1) רצפת אבנים; (2) השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים. אולם, גם בהתקיים רק אחד מתוך התנאים, חל איסור דרבנן על מעשה ההשתחוויה, בתנאי שמדובר על השתחוויה 'גמורה' עד שראשו נוגע בקרקע. מחד, אסור מדרבנן להשתחוות על רצפת אבנים, גם שלא בפישוט ידיים ורגליים (רמב"ם ו, ח; רא"ש מגילה ג, ד). מאידך, אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים אפילו על רצפה שאינה של אבנים.
האיסור האחרון אינו מופיע בדברי הרמב"ם, אבל מבואר בדברי הרמ"א (קלא, ח) ובפוסקים אחרונים בהקשר של אמירת תחנון. כפי שעולה מדברי הגמרא הנ"ל, בזמני קדם, היה נהוג לומר תחנון בנפילת אפיים עד לקרקע בית הכנסת, נוהג שמעלה את החשש לאיסור של השתחוויה על רצפת אבן. בשל חשש זה, כתב ה'שולחן ערוך' (קלא, א, ועי' ב'ביאור הלכה' שם) שאין למתפלל להשתחוות לארץ ממש, אלא להטות את עצמו צידה (על-פי רמב"ם ו, ז; עי' משנה ברורה ס"ק מב).
ב'משנה ברורה' מבואר שאין הטיה זו מועילה אלא להשתחוויה שאינה בפישוט ידיים ורגליים. ההטיה על הצד מועילה דווקא למי שאינו משתחווה בפישוט ידיים ורגליים, או למי שמשתחווה בפישוט ידיים ורגליים על רצפה שאינה של אבנים (רמ"א, סעיף ח).
דרך אחרת להבטיח שלא יהיה איסור בנפילת אפיים על הארץ היא להבטיח שיש הפסק דבר בין הראש לבין הקרקע. בט"ז (קלא, טו) כתב שהפסק 'עשבים' מועיל אפילו למי שמשתחווה בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבנים, אך שאר פוסקים התלבטו בהלכה זו, וב'משנה ברורה' סתם להחמיר (עי' שער הציון ס"ק מד).
השתחוויה בסדר התפילה
לאור הכללים הנ"ל, כשאדם משתחווה כחלק מתפילת ראש השנה ויוה"כ, עליו להקפיד שיהיה הפסק בינו לבין הקרקע (מרדכי, עבודה זרה תתז; דרכי משה תרכא, ו). הפסק זה צריך להיות בין הראש לבין הקרקע, ולא בין הברכיים לבין הקרקע – ההקפדה להפסיק בין הברכיים לבין רצפת בית הכנסת, כאשר מקפידים על כך, אינה מסיבה הלכתית, אלא כדי לשמור על ניקיון הבגד.
ב'משנה ברורה' (תרכא, יד; ראה גם קיצור שולחן ערוך קלג, כג) הוסיף שאפשר להפסיק אף בטליתו. יש להקפיד להשתמש בכנף הטלית, ולא בחלק הטלית בבין-כה מונח על ראשו, שכן כתבו הפוסקים שהפסק בגדים לא נקרא הפסק לעניין איסור השתחוויה (אליה רבה קלא, טו; שבט הקהתי ב, סא, ב). כנף הטלית אינו חלק הבגד שעל ראשו, אלא נפרד ונבדל, ולכן הוא מועיל לעניין הפסק.
במקום שאין אפשרות להפסיק בין הראש לבין הקרקע, יש להטות הצידה, תוך כדי הקפדה שלא ייגע הראש ברצפה. כאמור לעיל, הטיה זו מותרת באופן שאינו משתחווה בפישוט ידיים ורגליים – דבר שאינו נהוג כיום.
סוגי ריצוף
ישנם פוסקים שקבעו שלשיש יש דין של רצפת אבן, וחל איסור תורה על השתחוויה עליו (מגן אברהם קלא, כ; משנה ברורה ב"ק מא). לפי הוראה זו, יש להניח שגם לריצוף קרמיקה (הנהוג במקומות רבים) יהיה אותו הדין, וכן כתבו כמה פוסקים. גם ריצוף של בטון ואספלט דינם כרצפת אבן (שו"ת אבני ישפה ב, ט, א).
אולם, כתבו הפוסקים הנ"ל שאין חשש בהשתחוויה על רצפת לבנים. כאמור לעיל, אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על כל משטח, אך בנוגע להשתחוויה (עד הקרקע) שאינה בפישוט ידיים ורגליים, הרי שאין איסור ברצפת לבנים, וכך כמובן ברצפת פלאסטיק, עץ, וכדומה. כך כתב להדיה אף ב'ערוך השולחן' (תרכג, ח).
עם זאת, יש שכתבו שהמנהג כיום הוא שלא להשתחוות עד הקרקע אפילו במשטחים שאינם של אבנים, כגון משטח PVC וכדומה. התוקף המחייב של 'מנהג' זה אינו ברור, אך במקום שכל בית הכנסת מקפידה על כך, בוודאי שעל יחיד המתפלל שם לנהוג כמנהג המקום.
גברים ונשים
האם יש הבדל בין גברים לבין נשים ביחס להשתחוויה על רצפת אבן?
במישור ההלכתי, כמובן שאין כל הבדל. מדובר באיסור כמו כל האיסורים, ואין התורה מבדילה בין גבר לאישה. ואולם, ביחס למנהג של השתחוויה בראש השנה ויום הכיפורים, יש שחילקו בין גברים לבין נשים.
בשו"ת רבבות אפרים (ח"ג, סימן תכא) הביא בשם אחד מרבני ארה"ב שאין הדבר ראוי שנשים תשתחווינה בבית הכנסת על דרך הגברים, וכי הדבר אינו מדרכי הצניעות, ויכול אף להביא לידי מחשבות זרות.
ואולם, הוא ממשיך להביא מדברי הרב שמואל טוביה שטרן, שהביא שהמנהג בקהילת פרנקפורט היה שנשים משתחוות כמו הגברים. הוא מוסיף שאמנם נשים לא היו נוכחות במקדש להשתחוות עם שמיעת השם המפורש, אך גם לעניין זה אין הבדל מהותי בין גברים לבין נשים, ואילו נשים היו שומעות את השם אף הן היו חייבים להשתחוות.
למסקנה, עדיין בשם הרב שטרן, הוא כותב שאם שאין בדבר מנהג ברור, בוודאי אין איסור על נשים להשתחוות כמו גברים.
חיפוש מתחת למטה
שאלה חשובה בהקשר איסור זה נוגע להשתחוויה ללא כוונה. למשל, האם יש חשש איסור במי שרוצה לחפש אחר חפץ שנאבד מתחת למיטה, או במי שעושה התעמלות: האם צריכים לחוש שלא לשכב בדרך של פישוט ידיים ורגליים?
ניתן לטעון שאין האיסור נוהג אלא במקום שכוונת המשתחווה היא ל"פולחן דתי" מסוים. לפי דעת רש"י, הרי שכל האיסור של השתחוויה על רצפת אבן יסודו להבחין בין המקדש לבין חוצה לו, ואם כן בהחלט יש לומר שאין איסור במקום שאין ההשתחוויה קשורה למעשה עבודה. כך לפי דעת הרמב"ם, יסוד האיסור הוא להרחיק מעבודה זרה, וייתכן שלא נאמר במקום שאדם שוכב על הרצפה בלי כוונת עבודה. אפילו לפי דברי החינוך, יש לומר שלא שייך חשש של 'מראית עין' במי שעושה התעמלות או מחפש משהו מתחת למטה.
יש להביא קצת ראיה להלכה זו מדברי הגמרא (זבחים ה, א), שם נאמר שריש לקיש היה שוכב 'על מעוהי', וביאר רש"י: "שוכב על בטנו פניו (על) כלפי קרקע". מתוך דבריו למדנו שלא היה בכך שום איסור של 'אבן משכית', וצריך לומר שבמקום שאין כוונת עבודה ופולחן דתי, אין בכך איסור כלל.
ראיתי בשו"ת אבני ישפה (ב, ז, ד) שלא העלה בשאלה זו דבר ברור. נראה, אם זאת, שנהגו להקל – לכל הפחות ברצפה שאינה של אבן.
