אחד המנהגים הבולטים של ראש השנה, שבו אנחנו פותחים את סעודת החג, הוא מנהג הסימנים – מאכלים מיוחדים המונחים על שולחן החג. הגמרא (כריתות ו, א) כותבת ש"סימנא מילתא", לסימן יש משמעות, ומכאן שיש להיזהר שיהיו מאכלים מיוחדים וטובים על שולחנו של אדם בראש השנה.
הגמרא אינה קובעת בדיוק מתי יש להניח את הסימנים על שולחן החג, ויש בכך דיון בין הפוסקים (עי' בשו"ת משנה הלכות ח"ח, סימן פ; תורת המועדים ד, א). יתרה מזו, לא ברור מתוך דברי הגמרא אם העיקר לראות את הסימנים המונחים על השולחן (גרסת הגמרא בהוריות היא יהא רגיל למיחזי בריש שתא"), או שיש דווקא לאכול אותם (עי' בבית יוסף, אורח חיים סימן תקפג).
עם זאת, המנהג הרווח הוא כמובן לאכול את הסימנים, כפי שנפסק בשולחן ערוך (תקפג, א). אם זאת, כאשר אין אפשרות לאכול את הסימנים, מסיבות בריאות, נגיעות של תולעים, וכדומה, יש עדיין להניחם על השולחן ולראותם.
נהוג לקיים את מנהג הסימנים בסעודת הלילה של ראש השנה. יש שאוכלים את הסימנים בלילה הראשון בלבד (בני יששכר, תשרי ב, יא; אשל אברהם תקפג; פסקי תשובות תקפג, ו), ואילו אחרים נוהגים את המנהג בשני הלילות (אליה רבה תקפג, א; שערי תשובה תקפג, א, ואחרים).
דנו בעבר בנושא של הסימנים ביחס להלכות ברכות: איזה סימן יש לאכול תחילה, כדי להקפיד על הסדר הנכון של הלכות ברכות. השבוע, נדון בשאלות הנוגעות לסימנים עצמם: איזה סימנים יש להניח על שולחן החג? מתי יש לאוכלם? האם יש לברך ברכה ראשונה על כל הסימנים? האם יש לומר את התפילה המקובלת ("יהי רצון") עם שם ה'? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
הסימנים
הגמרא (כריתות ו, א; הוריות יב, א) מזכירה ארבעה סימנים בלבד – ארבעה יקרות, ותמרים. ואלו הם (לפי הסדר הנפסק בשולחן ערוך):
- רוביא (תילתן)
- כרתי
- סילקא
- תמרי
- קרא
משמעות הסימנים נדרש בשמותיהם. כרתי מזכיר את המילה "כרת", ונדרש כסימן שיכרתו שונאינו. בכף החיים (תקפג, יא) מבאר שהכוונה היא לשונאים שבשמים, למלאכים מקטרגים שעליהם אנו מתפללים שלא יקטרגו עלינו בראש השנה. סילקא מזכיר את סילוק האויבים, ואילו תמרים להשמדתם ("יתמו אויבנו", וחילופין: "יתרו עוונותינו"). קרא נאכל כסימן שיקרע גזר דיננו (הרע), וכי "יקראו לפניך זכויותינו".
המשמעות של רוביא הוא ריבוי, ויש בו סימן לריבוי זכויותינו. באירופה, נהגו לאכול גזר מסיבה דומה, שכן שם הגזר ביידיש הוא "מערהן", כלומר, יותר (עי' במשנה ברורה תקפג, א, שמזכיר שיש לאכול מאכלים שמשמעותם בשפה המקומית היא ריבוי). ואולם, גם בקרב יהדות תימן אכלו גזר, והרב יוסף קאפח ציין שאמרו עליו "יגזרו אויבינו ושונאינו". כיום יש שאומרים על הגזר "שתגזור עלינו גזירות טובות".
עוד סימנים שנהגו הם (בין היתר):
- דגים (שולחן ערוך הרב ספקג, ב, שכן יש בהם סימן לריבוי ("שנפרה ונרבה כדגים"); יש לציין שהרשב"ץ היה נמנע מאכילת דג בגלל הקרבה בין המילה "דג" ל"דאגה" (עי' ברכי יוסף תקפג, ה, ובמגן אברהם תקצא)
- תפוח בדבר (רמ"א, בשם הטור; אולי הסימן האהוב ביותר, שיש בו הוראה של "שנה טובה ומתוקה")
- רימון (שם, כסימן לריבוי זכויות; יש לציין לבן איש חי, ניצבים ה, שכתב שאין לאכול רימונים ושאר מאכלים חמוצים בראש השנה – אך בישראל נדמה שהרימונים שלנו, בוודאי הגרעינים עצמם, דווקא מתוקים)
- ראש כבש או איל (שולחן ערוך תקפג, ב; הסימן מזכיר את אילו של יצחק, וכן את תפילתנו שנהיה לראש ולא לזנב; במשנה ברורה תקפג, ז כתב שבהעדר ראש כבש ניתן להשתמש בראש של בהמה או עוף אחר, ואילו המנהג הנפוץ כיום בקהילות אשכנז הוא לקחת ראש של דג).
ישנם סימנים נוספים שנהגו קהילות שונות, וכמובן שכל אחד ינהג לפי מנהג משפחתו וקהילתו.
עם ברכה או בלי ברכה?
המנהג הוא לאכול את הסימנים לאחר אכילת הפת, קודם שאר סעודת החג (עי' בטור תקפג; מגן אברהם תקפג, א; ט"ז תקפג, ב). אך טבעי לאכול את הסימנים כחלק מסעודת החג (אחרי "המוציא"), ואכילת הסימנים קודם הפת הייתה עלולה לגרום לסיבוך ביחס לברכה אחרונה על המאכלים השונים (עי' בתורת המועדים, ימים נוראים ד, ב).
עם זאת, גם אכילת הסימנים לאחר בציעת הפת מעלה שאלות מסוימות ביחס לדיני ברכות, ובפרט בנוגע לאמירת ברכה ראשונה.
ביחס לברכת "העץ" על הפירות, כתבו הפוסקים שיש לברך קודם אכילת התמרים, או קודם אכילת התפוח לנוהגים לאכול את התפוח ראשון (זה מנהג חב"ד, ויש קהילות אשכנז נוספות שנוהגים כן, למרות שאין הדבר טועם את הלכות הברכות הרגילות, לפיהן יש להקדים את התמר, מז' מינים, לתפוח). רוב הפוסקים מציינים שיש לברך את ברכת "העץ", אך הט"ז (תקפג, ב, בשם מהרי"ל) מבאר את טעם הדבר, כלשונו: "וצריך לברך תחלה בפה"ע, דהוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה".
כלומר, כאשר פירות נאכלים כ"פתיח" לסעודה, אין לברכים עליהם ברכת "העץ", כיון שהם חלק מהסעודה עצמה (עי' משנה ברורה קעד, לט; ספר וזאת הברכה עמ' עז). הסימנים, מנגד, אינם נאכלים כפתיח או כחלק מהותי של הסעודה, אלא כמנהג או "טקס" של ראש השנה. כיון שכן, הם אינם נחשבים חלק מהסעודה, וקובעים לעצמם ברכה בפני עצמה (עי' דיון בכך בשו"ת דברי יציב, אורח חיים רנב).
דברים אלו נכונים, לכאורה, אף בנוגע לסימנים של יקרות. אף אלו נאכלים כעניין של מנהג ולא כחלק מהותי של הסעודה, באופן שלכאורה יש לברך עליהם ברכת "בורא פרי האדמה". אם זאת, המשנה ברורה ושאר פוסקים הזכירו את עניין הברכה דווקא ביחס לפירות, מה שיוצר ספק מסוים בנוגע לסימנים ירק, כיון שבדרך כלל אלו מהווים חלק רגיל של הסעודה.
המנהג הרגיל הוא לברך "האדמה" על אחד מסימני הירק, אם שיש פוסקים שצדדו שאין לברך עליהם. ביחס לקרא, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב, סימן רסט, תוך שחולק על דברי הרב שלמה זלמן אויערבך) שאין לברך עליו וכי ברכתו לבטלה, כיון שמאכל קרא הוא חלק מהסעודה, ומעמדו כ"סימן" אינו מעלה ולא מוריד. ייתכן, מנגד, שדברי הרב שטרנבוך נאמרו דווקא בנוגע לקרא, שהיווה (במקומו) חלק רגיל של הסעודה.
בהליכות שלמה (מועדים, ח"ב, א, יח) מובאת עצת הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שיש לברך ברכת האדמה על סימן ירק שבדרך כלל אינו נאכל – אולי רוביא או קרא. יש שהציעו לברך ברכת האדמה על פרי שברכתו האדמה, כגון מלון, אבטיח או בננה, כדי לצאת מכל ספק (פסקי תשובות תקפג, יג, בשם הרב גבלצדקי); כמובן שאין כך המנהג הרווח.
"יהי רצון"
הגמרא אינה מזכירה תפילה או ברכה שיש לומר בשעת אכילת (או ראיית) הסימנים. עם זאת, פוסקים קדמונים ואחרונים (החל מרב האי גאון) מזכירים את המנהג לומר דברי תפילה עם הסימנים (עי' מרדכי, הוריות יב, א; בית יוסף תקפג; אבודרהם עמ' 266; כל בו סד, הו"ד בכף החיים).
בשולחן ערוך (תקפג, א) מזכיר אפוא: "וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו". המשנה ברורה (תקפג, ב, בשם אליה רבה) מוסיף שיש לחזור בתשובה, ולכוון את לבו באמירת תפילות אלו.
האם יש להזכיר את שם ה' באמירה זו? בקיצור שולחן ערוך (קכט, ט) כתב שאין להזכיר את שם ה', אך רוב הפוסקים מזכירים את הנוסח המלא עם שם ה': "יה"ר מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו" (עי' סידור יעב"ץ; בית יוסף; כל בו; משנה ברורה תקפג, ב; וכן אחרים). מכאן המנהג הרווח לומר את התפילות עם אזכרת שם ה'.
לעניין מאכלים שעליהם מברכים ברכה ראשונה, יש לומר את ה"יהי רצון" לאחר טעימה מן המאכלים; לשאר הסימנים, יש לומר את הנוסח קודם לאכילת הסימן.
ברכת שהחיינו
לעתים קרובות, אכילת הרימון כרוכה בברכת שהחיינו. באופן זה, יש להימנע מלהביא את הפרי לשולחן בשעת הקידוש, כדי לוודא שברכת שהחיינו של קידוש היום לא תחול אף על הפרי החדש. לאחר מכן, יש לברך על הפרי ברכת שהחיינו כרגיל.
מנהג זה הוא בניגוד לנהוג בלילה השני של ראש השנה, שבו רבים מייחדים פרי חדש כדי לצאת מכל ספק בברכת שהחיינו של קידוש היום (שולחן ערוך, אורח חיים תר, ב). לעניין זה יש לדאוג שהפרי החדש דווקא יהיה על השולחן, כדי שברכת שהחיינו של הקידוש תחול עליו.
אנו מאחלים לכל קורא כתיבה וחתימה טובה, לשנה של בריאות ושגשוג בגשמיות וברוחניות.
