לתרומות לחץ כאן

נעילת נעליים בתשעה באב

 

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, בו אנו מתאבלים על חורבנם של שני בתי המקדש, ועל הטרגדיה הנוראה של הגלות מארצנו.

בתור יום שנכפלו בו צרות קשות, תשעה באב הוא גם הצום הקשה ביותר מבין הצומות, לבד מיום הכיפורים, שהוא יום של כפרה ולא של אבלות. כמו יום כיפור, אף תשעה באב מתחיל בלילה ונמשך עד הלילה שלמחרת. וכמו יום הכיפורים, נוהגים בו חמשה עינויים: איסור אכילה, שתייה, רחיצה, תשמיש המיטה, ונעילת הסנדל.

במאמר הנוכחי נדון באחד מאותם עינויים: נעילת הסנדל.

יש הטועים בהלכה זו, וסבורים שההלכה אוסרת לבישת כל בגד של עור בתשעה באב. ואולם, האיסור המבואר במשנה, ולאחר מכן בפוסקים, מתייחס לנעליים בלבד, ולא לשום בגד אחר. ייתכן, כפי שנראה בהמשך הדברים, שהאיסור על נעליים מתייחס דווקא לנעלי עור. איך שיהיה, מדובר בנעליים, ולא בבגדים אחרים.

האם מותר ללבוש בתשעה באב נעליים שאינן פחות נוחות מנעלי עור, אך אינן עשויות מעור? האם האיסור הוא דווקא העור, או שמא האיסור הוא נעליים, ולאו דווקא העור שבהן? האם ישנם מקרים בהם מותר ללבוש נעלי עור בתשעה באב? והאם מותר למי שנאלץ ללכת לעבוד בין אינם-יהודים ללבוש נעליים כרגיל? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

פטורים מאיסור נעילת הסנדל

המשנה מונה את חמשת העיניים הנוהגים בתשעה באב, כמו ביום הכיפורים (יומא עג, ב; תענית ל, א). אלו נפסקו גם בשולחן ערוך (אורח חיים תקנד; תריב-תרטו). אחד העינויים הוא נעילת הסנדל, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקנד, טו; תריד, ב). הגמרא (יומא עז, א) לומדת שללכת יחף נקרא עינוי מדברי הפסוק (שמואל ב, טו, ל) בעניין דוד המלך, שהלך יחף בצערו ובאבלו על מרד אבשלום בנו.

בנוגע ליום הכיפורים, נחלקו הראשונים אם שאר העינויים, למעט אכילה ושתייה, מהווים איסור תורה (הר"ן) או איסור דרבנן (הרא"ש). אולם, גם אם מדובר באיסור תורה, הרי שאינו חמור כאיסור על אכילה ושתייה, שכן שאר העינויים אינם מפורשים בכתוב, והם ניתנו לחכמים לפרש כראות עיניהם. ואמנם, חז"ל קבעו כמה חריגים לעינויים אלו.

המשנה (יומא פרק ח, משנה א) מביאה שלדעת רבי אליעזר מותר למלך ולכלה לרחוץ, גם ביום הכיפורים – מלך משום כבודו של מלך, וכלה כדי לחבבה על בעלה. המשנה מוסיפה שמותר ליולדת לנעול את הסנדל, ומבואר בגמרא (יומא עח, ב) שהטעם הוא מחשש חולי (צינה).

בפוסקים מבואר שהיתר זה נאמר לא רק בנוגע למעוברת, אלא הוא הדין לעניין חולים אחרים, שמותר להם ללבוש נעלי עור כאשר הדבר עשוי לסייע לבריאותם. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (תריד, ג).

יש לציין שהלכות אלו נאמרו אפילו בנוגע ליום הכיפורים, וקל וחומר ביחס לתשעה באב, שאיסור קל יותר. עם זאת, כאשר יש אפשרות של נעילת נעליים שאינן נעלי עור, ושעדיין ימלאו את אותו התפקיד (נדמה שזו המציאות כיום בדרך כלל), אבי לא יחול ההיתר של נעילת נעלי עור.

הדין בקטנים

האם יש למנוע גם מקטנים לנעול נעליים בתשעה באב?

בנוגע ליום כיפור, אנו מוצאים שאין לקטנים לנעול נעלי עור, משום שאין בהימנעות זאת צער משמעותי (אורח חיים תריז, א). ואולם, ביחס לתשעה באב כתב בחכמת אדם (קנב, יז) שאין צורך למנוע מקטנים נעילת נעליים, ומה שיש להחמיר בדבר אינו אלא ביחס ליום כיפור.

ואולם, במשנה ברורה (תקנא, פא) הביא בעניין זה את דברי המגן אברהם (תקנא, לח) שכתב שלעניין אבלות של רבים יש מצוות חינוך ביחס לקטנים (בניגוד לאבלות יחיד), ולכן יש להחמיר בנעילת הסנדל.

ביחס לילדים שטרם הגיעו לגיל חינוך, כתב המשנה ברורה (עי' שער הציון תקנא, ט) שלפי צד אחד יש להימנע מתספורת גם בקטני קטנים, כיון שיש בכך משום "עוגמת נפש". אך ייתכן שדברים אלו נאמרו רק לעניין תספורת, ולא לעניין נעילת הסנדל. בהלכה זו כתב בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"א, סימן רכד) שאין להחמיר בקטנים שאינם מבינים את משמעות האבלות על החורבן.

מה מגדיר "נעל"

אחד העינויים ביום הכיפורים ובתשעה באב הוא נעילת הסנדל – אך מה נחשב "סנדל" לעניין הלכה זו? מצאנו בזה מחלוקת בין הראשונים, ושלוש שיטות נאמרו בדבר (עי' בר"ן, יומא נח, ב). הדעות החלוקות סובבות סביב דברי הגמרא ביבמות (קא-קב) בעניין נעל הכשרה לחליצה, ובדברי הגמרא ביומא (עח, א-ב) לעניין כמה אמורים שנעלו נעליים שאינן של עור ביום הכיפורים.

לדעת בעל המאור, כל דבר המגן על הרגל נקרא נעל, וחל עליו איסור נעילת הסנדל. כלומר, לדעת בעל המאור אין האיסור מוגבל לנעלי עור, אלא כל נעל שמגן כהוגן ובנוחות על הרגל נכלל באיסור. הרמב"ן דוחה דעה זו.

רש"י, מנגד, סבור שאין האיסור חל אלא על נעליים של עור או של עץ. בערוך השולחן (תריד, ג) מוסיף שאף לדעת התוספות חל האיסור על נעלי עור ועץ, אך לא לנעליים העשויות מחומרים אחרים כגון גומי, שעם ובד.

הדעה השלישית, והמוכרת יותר, היא שיטת הרי"ף (יומא ב, א בדפי הרי"ף) והרא"ש (יומא פרק ח, סעיף ז), הסבורים שרק נעלי עור נכללים באיסור נעילת הסנדל, ואילו העליים העשויות מחומרים אחרים אינן בכלל האיסור. יש דיון ביחס לשיטת הרמב"ם בעניין זה. בערוך השולחן הנ"ל נטה להכריע שדעת הרמב"ם כדעת רש"י ותוספות (שאף נעל עץ אסורה), ולכן כתב להחמיר לעניין יום הכיפורים בנעילת נעלי עץ.

פסיקות הלכה

בשולחן ערוך נפסק (תקנד, טז): "נעילת הסנדל דוקא של עור, אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר". לשון זה מועתק מן הטור, ומבואר שפסקו כדעת הרי"ף, ושלא כדעות הנוספות שהובאו לעיל.

אולם, בשו"ת פנים מאירות (ח"ב, סימן כח) כתב שאם אדם אינו מרגיש כלל את קושי הקרקע, כגון בנעל של לבד שנותנים בו כמה חתיכות תחת העקב כדי שיהיה נוח ללכת בו, אין כאן עינוי כלל, והדבר בכלל איסור נעילת הסנדל. דברים אלו נובעים מתוך לשון הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פרק ג, הלכה ז), לפיהם "מותר לנעול ביום הכיפורים סנדל של שעם ושל גמי, וכן כורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו לרה"ר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף".

דברי הפנים מאירות הובאו אף בשערי תשובה (אורח חיים תקנד, יא), וכן פסק אף בכף החיים (תקנד, עב). אף בהגהות החתם סופר (סימן תריד) פסק כן, וכתב שיש להקפיד ללבוש נעליים שכאשר הולך על הקרקע מרגיש את הקרקע בכפות רגליו.

דעות מחמירות אלו נאמרו דווקא ביחס ליום הכיפורים, ולכאורה יש מקום לחלק בין יום הכיפורים, החמור, לבין תשעה באב, הקל יותר. במשנה ברורה הזכיר את הדעה המחמירה בנוגע ליום הכיפורים (תריד, ה), ואילו בנוגע להלכות תשעה באב סתם (תקנד, ל) ש"אע"ג דמגין על רגלו וגם עשוי בצורת מנעל ממש שרי, דלא נקרא מנעל אלא של עור". אולם, אין להסיק מכאן שאין להחמיר בדבר בתשעה באב.

יתרה מזו, בשו"ת מהרש"ג (הובאו בספר מקדש ישראל סימן רמב) דווקא מקל יותר לעניין יום הכיפורים, משום שאין לאדם לגרום לעצמו עינוי יתר ביום הקדוש – עיקרון שכמובן אינו חל ביום תשעה באב.

הרב חיים קנייבסקי (שונה הלכות תריד, ג), הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ו, כח – ועי' בהוספות בחלק ח שדן בשיטת הגר"א) אף הם נקטו שראוי להחמיר כדעות המחמירות לעניין זה. אולם הרב שלמה זלמן אויערבך (הליכות שלמה, מועדים ה, יז) לא הסכים לכך, וכתב שמנהגנו להתיר כל מנעל שאינו של עור, גם אם הוא נוח ומגן. הוא אף הוסיף טעם לדבר משום שבזמנינו נחשבים אנו ל"איסטניס".

כמובן שהדיון נוגע מאד בעניין נעילת נעלי ספורט למיניהן, כאשר אלו אינן עשויות מעור. אם שכאמור יש מקום להחמיר בנעליים אלו, אין להעיר בדבר לאחרים, וכן אין מקום להחמיר בכך לעניין ילדים.

בין הגויים

ברמ"א פסק ש"במקום שדרים בין הא"י, לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו". מקור הלכה זו מדברי הטור ועוד ראשונים. בשולחן ערוך השמיט את הדברים לאור מה שהעיר בבית יוסף (בשם רבנו ירוחם), שמה שגויים מלעיגים עלינו אינו סיבה להקל. אולם, הדברים הובאו כאמור בדברי הרמ"א.

במשנה ברורה (ס"ק לו) הביא מדברי החיי אדם בעניין ההולכים בין הגויים ש"אף שאין למחות בידם, שיש גדולים המתירים, מכל מקום אין לזה טעם, דמה בכך שילעיגו עלינו – בלאו הכי מלעיגים עלינו". מכאן שאמנם הרמ"א כתב שהמנהג להקל, אך יש מקום להחמיר בדבר.

בוודאי שכאשר ניתן לנעול נעליים שאינן של עור, שאף הן (בזמנינו) נחשבות כנעליים מכובדות וראויות, יש להימנע מנעלי עור. בוודאי שבישראל, כאשר אנו חיים בין יהודים, ויתרה מזו נהוג באופן כללי ללבוש כל מיני סוגי נעליים וסנדלים גם במקומות העבודה, אין להקל בדבר.

ללכת בגשם

בערוך השולחן (תקנד, יז) כתב שפשוט שמותר לאדם המהלך בגשם ללבוש מנעלים כדי להגן על רגליו מן המים (הוא מתייחס לתשעה באב, ואילו לעניין יוה"כ כתב שיש להחמיר), כיון שהדבר נעשה לשם הגנה ולא לשם נוחות. כמובן שכיום, יש להעדיף מגפיים או נעליים שאינם של עור, ועדיין מגנים על הרגליים מפני הגשמים.

ברכת "שעשה לי כל צרכי"

ברכת "שעשה לי כל צרכי" נתקנה בברכות השחר כשבח על מנעליו של אדם, כמבואר במסכת ברכות (ס, ב). כיון שיום הכיפורים ותשעה באב אסורים בנעילת הסנדל, יש שכתבו שאין לברך ברכה זו. הרא"ש כתב (יומא פרק ח, סימן ג) ש"אינו מברך שעשה לי כל צרכי, מפני שאסור בנעילת הסנדל".

מנגד, אחרים כתבו שיש לברך ברכה זו, כי היא נתקנה על מנהגו של עולם, ולא על נעילת הסנדל במסוים. דעת הגר"א (מעשה רב) שאין לברך ברכה זו, וכן מבואר בכף החיים (תקנד, עח), ואילו לדעת רוב הפוסקים האשכנזים יש לברך (עי' משנה ברורה תקנד, לא; שער הציון תקנד, לט).

מנהג נפוץ בקרב בני אשכנז הוא שלא לברך את הברכה ביום, אך לברכה לאחר צאת הצום. ויש שברכו את הברכה בשעת המנחה.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *