"משנכנס אדר מרבים בשמחה":
שמחת אדר להלכה
בפרוס עלינו חודש אדר, נעסוק השבוע באמרת חז"ל המפורסמת, "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א).
דברי חז"ל משקפים תכונה מיוחדת שיש לחודש אדר – תכונת השמחה – המתגלה כבר בתחילת החודש, ומאפיינת את החודש כולו. חז"ל אינם מגדרים מהי השמחה שעלינו להרבות בה, ועמימותה של האמרה גזרה עליה פרשנות רחבה.
נשתדל במאמר זה לעמוד על מהותה של שמחת חודש אדר: האם ישנן הלכות מוגדרות הנגזרות מתוך חובת השמחה בחודש אדר, או שמא אין בדברי חז"ל הוראה ברורה ומוגדרת? מהי הסיבה לשמחת אדר, ואיך נשתנה חודש אדר משאר חודשים בהם נופלים מועדי ישראל?
מיעוט שמחה באב וריבויו באדר
המשנה במסכת תענית (ד, ו) קובעת: "משנכנס אב ממעטין בשמחה". בעקבות דברי המשנה, מביאה הגמרא שתי מימרות של אמוראים:" אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי – לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" (תענית כט ע"א).
למדנו מדברי הגמרא שריבוי השמחה של חודש אדר מקביל למיעוטה בחודש אב. אב הינו חודש של פורענות ועצב, ולכן יש להימנע בחודש אב ממעשים שיש בהם חשש של סכנה והפסד, כמבואר בגמרא לעניין קיום משפט מול אינו-יהודי. מנגד, חודש אב מהווה זמן המסוגל לשמחה ולהצלחה, ובניגוד המוחלט לחודש אב, יש לרכז בו את האירועים שיש בהם חשש של הפסד ואכזבה.
רש"י פירש שמרבים שמחה באדם מפני "ימי ניסים הם לישראל: פורים ופסח". האזכור של פורים ופסח בדברי רש"י מביא את ה'אליה רבה' (תרפה, ה) לחדש שחובת ריבוי שמחה כוללת את שני החודשים יחד – באדר מפני הפורים, ובניסן מפני הפסח.
אולם, דרך זו דחוקה קצת, שכן מסתימת דברי הגמרא משמע שמדובר בחודש אדר בלבד. הערה נוספת היא שאם יש חובת שמחה באדר מפני פורים ובניסן מפני הפסח, למה לא נאמרה חובת שמחה אף בסיון מפני שבועות, ובתשרי מפני סוכות? [ראה בספר 'רסיסי לילה' (אות נג), שהקשה כן.]
בשל קושי זה, פירש הרב יעקב עמדן (שאלת יעב"ץ ח"ב, סימן פח) את דברי רש"י בדרך אחרת, ואלו דבריו:
"פשוט שהוצרך לכך משום דאי משום פורים גרידא אם כן לימא נמי ניסן וכסלו, אלא על כורחך משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה. ויש לומר עוד שרצה לרמז גם כן שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. והיינו טעמא, משום דימי נסים סמוכים הם".
המיוחד בחודש אדר, לפי ביאור זה, הוא שחודש אדר מהווה תחילת ימי שמחה תכופים של פורים ופסח, תכיפות שמוזכרת בגמרא בנוגע לסמיכות פורים לפסח (שלכן מקיימים את הפורים באדר שני). לכן, בשונה מחודש ניסן, סיון, ותשרי, רק בחודש אדר נאמר עניין מיוחד של "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
התעוררות עניין המקדש
ה'שפת אמת', בחידושיו לש"ס, ביאר את עניין שמחת חודש אדר בדרך אחרת, שלא כשיטת רש"י:
"ויותר נראה מהא דתליא ליה באב, משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש. דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה, ונדבו בני ישראל בשמחה שקלי הקודש, וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".
לדעת ה'שפת אמת', שמחת חודש אדר מכוונת ממש כנגד עצב חודש אב. כמו שבחודש אב ראוי למעט בשמחה, מפני שאז מתעורר ובא עניין חורבן הבית, כך משנכנס אדר ראוי להרבות בשמחה, מפני שאז מתעורר עניין בניין בית המקדש.
עבודת המקדש נזכרת, גם לאחר חורבן הבית, בקריאת פרשת שקלים שבכל שנה ושנה, זכר לשקלים שנתרמו לצורך המקדש בחודש אדר, ועקב כך מן הראוי להרבות בשמחה בחודש אדר, כנגד מיעוט השמחה שבחודש אב.
אין מזל לישראל
ההשלכה המבוארת בגמרא מכך ש"משנכנס אדר מרבים בשמחה" הוא שראוי לקבוע התדיינות מול אינו-יהודי דווקא לחודש אדר, שכן "מזלו טוב" לישראל.
הריטב"א (תענית, שם) התקשה בדברי הגמרא, הקובעים שחודש אב "ריע מזליה", ואילו חודש אדר "בריא מזליה" – והרי "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א), ואיך ניתן לקבוע שחודש כזה או אחר הוא חודש שמזלו טוב או רע לישראל?
הריטב"א מתרץ בדרך אחת שאמנם בכל השנה "אין מזל לישראל", אך שני חודשים אלו יוצאים מן הכלל, ובהם יש מזל לישראל: בדרך אחרת מפרש הריטב"א שיש להפריד בין "מזל" לבין "גזירה": "אפשר עוד ד'מזל' לאו דוקא, אלא הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם".
כנראה, כוונת "גזירה" היא לגישה הדטרמיניסטית, הטוענת שהכל קבוע מראש לפי "גורל". על גישה זו נאמר ש"אין מזל ישראל", לאמור: "אין גזירה לישראל". אולם, "מזל" היא נטיית השעה לכיוון מסוים, לטוב או למוטב, ונטייה זו קיימת אפילו לישראל.
בדרך אחרת קצת, יש ליישב את הסתירה על-פי דברי רש"י (שבת, שם), שביאר "אין מזל לישראל – דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה". לאור דברי רש"י, מבואר שאין הכוונה באמירה "אין מזל ישראל" שאין נטיית המזלות שייכת לישראל, אלא שלמרות שקיימת נטיית המזלות, יכולים ישראל לשנות את מזלם על-ידי תפילה וזכות.
לפי זה, אין קושי, לכאורה, בכך שאדר הינו זמן שמזלו רע לישראל, ואילו אדר הינו זמן שמזלו טוב. הכלל של "אין מזל לישראל" מוסיף שאפילו בחודש אב, שמזלו רע, ייתכן שיזכו ישראל לטובה, על-פי תפילה וזכות.
במהרש"א פירש באופן אחר קצת. לדבריו, אירועים של זכות וחובה, שאמורים להתרחש על פי השגחת ה', מתגלגלים לתאריכים התואמים למהותם: "גם שאמרו 'אין מזל לישראל', מכל מקום מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה, כדאמר לעיל" (על-פי דברי התוספות, תענית שם).
איסור ניחוש בקביעת התדיינות באדר
על דרך השאלה משום "אין מזל לישראל", נתקשו הפוסקים בשאלה למה אין איסור ניחוש בכך שקובעים התדיינות מול אינם-יהודים דווקא לחודש אדר.
במהרי"ל (חדשות, סימן צב) ביאר שיש לחלק בין ניחוש, לבין "סימן טוב", חילוק שמבוסס על דברי הגמרא (חולין צה, ב):"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש, יש סימן".
רש"י מבאר שמי ש"בנה בית, או נולד לו בן, או נשא אשה", אזי אף שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן: "סימנא בעלמא הוי, מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה, סימן הוא שהולך ומצליח, ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח".
כך גם משנכנס אדר יש "סימן טוב", ולא ניחוש: "הא ודאי אסור לנחש ולעונן […] וסימן טוב הוא […] ודומה להא דאמר רב: משנכנס אדר מרבין בשמחה".
בשו"ת 'חתם סופר' (או"ח סימן קס) ביאר בכך את דברי רש"י הנ"ל שמעלת חודש אדר כרוכה בשני ימים טובים, פורים ופסח. בסוגיית הגמרא בחולין, שממנה נובע החילוק בין ניחוש לבין מזל טוב, מבואר שניתן לסמוך על סימן במקום שהוא 'התחזק' – חזקה עליו שהוא צודק ומועיל. וביאר ה'חתם סופר':
"ולעניות דעתי משום הכי כתב רש"י 'ימי נסים היו לישראל פורים ופסח', וביעב"ץ נתעורר בזה מה רצה רש"י להוסיף פסח, ולפי הנ"ל יש לומר דסבירא ליה אע"ג דאין מזל לישראל, מ"מ אחז"ל אע"ג דאין ניחוש יש סימן והוא דאתחזק, וסבירא ליה הכא אתחזק תרי זימנא [=התחזק בשתי פעמים] עכ"פ פורים ופסח, וקיי"ל ב' זימני הוה חזקה".
דין "משנכנס אדר" להלכה
הרי"ף (דף ט, ב) הביא את דברי רבי יהודה, וגם הרא"ש (פרק ד, סימן לב) הזכיר אותם בפסקיו להלכה. אולם, הרמב"ם פסק להלכה בהלכות תעניות (פרק ה, הלכה ו) רק את דברי המשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה", והשמיט את דברי ר' יהודה ורב פפא.
הטור וה'שולחן ערוך' אמנם הזכירו את הדין של חודש אב והשמיטו את הדין המקביל בנוגע לחודש אדר, אך בשונה מהרמב"ם, הזכירו גם את ההלכה של להשתמט מדין עם הגוי בחודש אב (או"ח סימן תקנא, סעיף א).
לעומת הפוסקים הנ"ל, ה'מגן אברהם' (תרפו, ס"ק ה) הזכיר את דין "משנכנס אדר מרבים בשמחה" להלכה, וכך גם ה'משנה ברורה' (תרפו, ס"ק ח)הביאו: "משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר". כך נפסק גם ב'קיצור שולחן ערוך' (קמא, א), וכך גם ב'ערוך השולחן' (סימן תרפו, ו).
במה שהשמיטו גדולי הפוסקים את הדין, ביאר ה'חתם סופר' (שם) שהשיטה הסוברת שיש להרבות בשמחה מתחילת חודש אדר (שיטת רב) סוברת שהן מנהגי אבלות של חודש אב והן מנהגי שמחה של חודש אדר מתחילים כבר בתחילת החודש.
הרמב"ם לא פסק כן, אלא סובר שאין חובה לנהוג בדיני אבלות (תספורת, כיבוס, ואכילת בשר) אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, ולא בחודש אב כולו – ומה שנפסק שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, היינו רק ב"בניין של שמחה" (כגון חתונות), שאין לו מקביל בחודש אדר. לכן, כמו שאין מנהגי אבלות מתחילים בתחילת חודש אב, כך אין לפסוק כן בנוגע לשמחה של חודש אדר – ועל כן השמיט הרמב"ם את הלכת "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
בניגוד לרמב"ם, הטור וה'שולחן ערוך' הזכירו את הלכת רב פפא, לפיה משנכנס אב אין לקיים התדיינות שיפוטית מול אינם-יהודים, אך השמיטו את הדין המקביל בנוגע לחודש אדר. בשו"ת 'חתם סופר' ביאר ששיטתם תואמת עקרונית את שיטת הרמב"ם, אלא שסוברים שיש דין נוסף בחודש אב, שהוא דין "סכנה", ומדין זה קבעו שאין להתדיין עם אינם-יהודים בחודש אב.
מסיבה זו, לא נפסק עניין חודש אדר בפוסקים אלו.
השלכות מעשיות של שמחת חודש אדר
לפי דברי שו"ת 'חתם סופר' הנ"ל, נמצא שלפי שיטת רב יהודה (בשם רב) הסובר ש"משכנכס אדר מרבים בשמחה", יש להרבות בשמחה בחודש אדר באותה דרך שממעטים בשמחה בחודש אב: לכאורה, עולה לפי דבריו שכמו שיש להיזהר מתספורת וממרחץ בחודש אב (לפי שיטה זו), כך בחודש אדר יש דווקא להקפיד בעניינים אלו, ולהבטיח מצב של שמחה וטוב לבב.
המאירי (תענית, שם), שלכאורה נתקשה בטיב ריבוי השמחה של חודש אדר, מפרש את דברי הגמרא שלא כפשוטם, ונוקט שמדובר באזכור המאורע המשמח שנפל באותו החודש: "שראוי להתפלל ולהודות לא-ל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן, וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה, כמו שהתבאר".
כמו חודש אב, שאין הלכות מוגדרות של מיעוט שמחה הנוהגות מתחילת החודש (מעיקר דין הגמרא, ישנן הלכות של מיעוט שמחה רק בשבוע שחל בו ט' באב), כך בחודש אדר אין הלכות מוגדרות של ריבוי שמחה.
שמחת כל אדם לפי דרכו
בספר 'נימוקי אורח חיים' (ר"א שפירא, סימן תרפו) כתב אף הוא שאין גדר לריבוי השמחה של חודש אדר, אבל ביאר שיש להרבות בשמחה, כל אחד לפי דרכו:
"בכל דבר שנוכל להרבות בשמחה – מצוה איכא, וכל אחד ישער בליבו ונפשו, אלא נקט פרטי הדברים לשמחה שאז היה ממעט אחריני איזו דברים, ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה ובאמת מצוה בכל מה שאפשר להרבות בליבו ועניניו בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים על כן נקטו סתם כנזכר עכ"ד בשער יששכר".
לאור דבריו, על כל אדם להרבות בחודש אדר באותם דברים המביאים לו שמחה – אם במאכל, אם במשתה, ואם בשאר דברים – ולנהוג בהם יתר מכדי הרגלו בכל הנה.
לפי דרכו, ביאר ב'נימוקי אורח חיים' סיבה אחרת (ושלא כמבואר ב'חתם סופר' הנ"ל) להשמטת הרמב"ם את הדין של "משנכנס אדר". השמטת ההלכה, לעומת אזכור מיעוט השמחה של "משנכנס אב", תואם את שיטת הרמב"ם בפסק ההלכה שאינו מזכיר יסודות שאין בהם השלכות מעשיות. להלכה של "משנכנס אב" קיימות הגדרות מדויקות מה הם הדברים שיש למעט, ואילו ב"משנכנס אדר" אין דברים המוגדרים לריבוי שמחה.
למסקנה, דוחה שם תירוץ זה, ונשאר בשאלה מדוע הרמב"ם לא הזכירו (ועל כל פנים, לדעתו דברי רב יהודה "משנכנס אדר" הם לכולי עלמא, ואינם שנויים במחלוקת כלל).
יש להעיר ששיטת ה'נימוקי אורח חיים' שיש לכל אדם להוסיף שמחה בחודש אדר, כל אדם בדברים המשמחים אותו, אינה מופיעה בשאר פוסקי ההלכה. מסתימת דברי הפוסקים משמע שאין מצווה קונקרטית של ריבוי שמחה, מעבר להבטחת אווירה מתאימה לחודש של שמחה.
קריאת המגילה מראש חודש אדר
במשנה (מגילה א, א) נקבע הימים שבהם ניתן לקרוא את קריאת המגילה: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר". סיום המשנה מלמ שאין אפשרות להקדים את קריאת המגילה לפני יום י"א באדר.
בתלמוד בבלי לא מוזכרת שיטה החולקת על קביעה זו. אבל בתלמוד ירושלמי (מגילה פרק א, הלכה א) מובאת דעתו של רבי נתן ש"משנכנס אדר" ניתן לקרוא את המגילה, ו"כל החודש כשר לקריאת המגילה": "תני בשם רבי נתן: כל החדש כשר לקריאת המגילה. מה טעמא? 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'".
בפירוש 'שיירי הקרבן' כתב הרב דוד פרנקל שאין סתירה בין דברי ר' נתן לבין דברי המשנה, כי יש לומר שדברי המשנה מדברים על קריאת המגילה לכתחילה, ואילו דברי ר' נתן מתייחסים לדין קריאת המגילה בדיעבד, כשאין ברירה אלא להקדים. אולם, משמעות לשון "לא פחות ולא יותר" היא שגם בדיעבד הדין הוא שלא ניתן להקדים, וכך מבואר לכאורה מדוגמא שהובאה בתוספתא (פרק א, הלכה ב; וראה גם בבית יוסף, תרפח, ז).
בדרך אחרת, יש לומר שדברי ר' נתן משקפים שיטת תנאים אחרת, החולקת על קביעת המשנה שאין לקרוא את המגילה לפני יום י"א באדר.
איך שיהיה, מבואר לכאורה בדברי ר' נתן, המבוססים על הפסוק "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", שתקנת קריאת המגילה חלה על חודש אדר כולו. כנגד הפור שפיל המן, שנפל על חודש אדר, הותקנה קריאת המגילה באותו חודש, הוא החודש "אשר נהפך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב".
הקדמת קריאת המגילה להלכה
דברי הירושלמי הובאו להלכה ב'בית יוסף' (או"ח סימן תרפח), ולהלכה פסק שבשעת הדחק יש לסמוך עליהם: "ונ"ל דההיא דירושלמי דכל החדש כשר לקריאת מגילה לא ס"ל לתלמודא דידן מדלא מייתי לה. ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל, כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו".
וכן הביא גם ב'שולחן ערוך' (תרפח, ז) בשם 'יש אומרים, שעוברי דרכים יכולים בדיעבד לקרוא מתחילת החודש. הרמ"א שם הוסיף: "והכי נהוג".
בנוסף לדין קריאת המגילה מתחילת החודש, פסק מהר"י אסאד (שו"ת 'יהודה יעלה' סימן רד) שהוא הדין שבשעת הדחק ניתן לשלוח 'משלוח מנות' מתחילת החודש:
"ועוד, הרי איתא בירושלמי כל החדש כשר לקריאת המגילה שנאמר והחדש אשר נהפך […] והכא נמי דברים נזכרים ונעשים כתיב איתקשו, אם אי אפשר להמתין יקיים משלוח מנות מתחלת החודש ומאז שפיר מקרי מלתא דמצי עביד לה השתא, ומצי שפיר משוי שליח לשלחו על ידי בית דין מתחילת החודש".
ה'משנה ברורה' (ס"ק כ) מציין שכמה אחרונים לא כתבו כן, והורה להלכה שאין לקיים שאר מצוות הפורים מתחילת החודש.
על כל פנים, לפי דברי הירושלמי יש להבין ששמחת חודש אדר מתחילה מתחילת החודש, כיון שכולו שייך לנס פורים – כפי שעולה מדין קריאת המגילה שניתן לקרוא בדיעבד מתחילת החודש.
ויה"ר שאכן נזכה לחודש אדר מלא בשמחה ובטוב לבב.
