עמוני ומואבי בזמנינו

לגבי עמוני ומואבי שמתגיירים, זאת אומרת למרות שהם חוזרים בתשובה מתגיירים יהודים לכל דבר רק לא יכולים להתחתן עם ישראל?

תשובה:

כן, רק שהדין הזה אינו רלוונטי בזמנינו, אחרי שסנחריב בלבל את האומות והם בטלו ברוב. ולכן כיום כל גוי שמתגייר מותר לבוא בקהל בלי שום פקפוק ולהתחתן עם יהודיה.

מקורות:

הארכתי בזה בספר על עניני יוחסין העתיד לראות אור בקרוב:

שנינו בברכות (כח ע"א): "בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם, מה אני לבוא בקהל, אמר לו רבן גמליאל אסור אתה לבא בקהל, אמר לו רבי יהושע מותר אתה לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל, והלא כבר נאמר 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה", אמר לו רבי יהושע, וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות".

וכן אמרו בתוספתא (קידושין פ"ה הל' ד): "אמר רבי יהודה, בנימין גר מצרי היה לו חבר מתלמידי רבי עקיבא, אמר אני גר מצרי ונשאתי אשה גיורת מצרית, הריני הולך להשיא לבני אשה בת גיורת מצרית כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל וכו'. אמר לו רבי עקיבא, בנימין טעית, הלכה, משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן, אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית, ואחד מכל אלו נושא אחד מכל משפחות האדמה", ע"כ. והובאו הדברים להלכה ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' כה), טוש"ע (סי' ד סעי' י). [על הנידון אם נתבלבלו על ידי סנחריב או על ידי נבוכדנצר, ראה להלן הערה…. וע"ע תוס' (מגילה יב ע"ב ד"ה זיל), גבורת ארי (יומא נד ע"א), חתם סופר עה"ת (פ' כי תצא שנת תקצב), וחזון איש (אבהע"ז סי' ה).

[1] מקור הדין וטעמו

ברכות שם, רמב"ם וטוש"ע שם. והנה, בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) איתא: "כהדא סורקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים. רבי יוסי בעי, מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו, אני אומר מעמון ומואב הוא, ונעשה אותו הגר הוכח לכל הגרים. אלא כיני הא רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם". עכ"ל הירושלמי [והובא לעיל הערה…. ושם נתבאר, דמכאן מוכח שלדעת הירושלמי אין מקבלין גרים מעמון ומואב].

ובאור הדברים כך הוא: הירושלמי שם דן לענין תגר הלוקח פירות מן הסוחרים, כאשר ברוב ימות השנה הוא לוקח את פירותיו מישראל, ורק יום אחד בשנה לוקח הוא מן הנכרי, האם יש לחוש שפירות אלו שנזדמנו לנו ממנו הם מאותו היום שלקח מן הנכרי וטבל ודאי הן, או שמא יש לילך בזה אחר הרוב שלקח מישראל ואינם אלא דמאי. ואמרו שם, שמאחר ויודעים אנו בברור שלכל הפחות יום אחד בשנה לוקח הוא את פרותיו מן הנכרי, אין לילך בזה אחר הרוב לשיטת רבי אלעזר ורבי מאיר דחיישי למיעוטא.

ועפ"ז הקשו שם בירושלמי, שאם כן לדעת רבי מאיר ורבי אלעזר יש לחשוש בכל גר הבא לפנינו שמא הוא מבני עמון או מואב, ואין לילך בזה אחר הרוב, לפי שהמיעוט מצוי בעולם.

ומחמת קושיא זו דחה הירושלמי סברא זו, ואמר, שעיקר טעמו של רבי אלעזר שהחמיר בזה לענין דמאי, אינו מחמת מיעוט הנכרים המצוי לפנינו ומשום דבכהאי גוונא חיישינן למיעוטא, אלא להיפך, לפי שסבר שרוב ארץ ישראל נתונה ביד הנכרים, ולכן הגם שברוב הימים אינו לוקח פירותיו מהם, מכל מקום רוב הפירות בארץ ישראל משלהם הם. ע"כ דברי הירושלמי.

ובראבי"ה (סי' קנא) הקשה, מה הועילו דברי התרצן בירושלמי, הרי סוף סוף לדעת רבי מאיר דחייש למיעוטא בכל מקום הדרא קושיא לדוכתא, היאך סומכין על הכרעת הרוב ומקבלים גרים בזמן הזה, ואין אנו חוששים שמא מבני עמון הם האסורים לבוא בקהל [להלכה אין בכך קושיא, שהרי הכרעת הפוסקים היא שאין לחוש למיעוט, ומכל מקום לרבי מאיר קשיא].

ויעויי"ש שכתב בשם מורו רבי משה הכהן, דלולי דברי הירושלמי היה נראה לפרש, שכשם שדרשו חכמים (קידושין עג ע"א): "ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק", כך יש להקל אף לענין שאר פסולי הקהל – כגון ספק עמוני ומואבי – ומשום כך לא חששו בזמנינו לאיסור זה.

כדבריו אלו כתב גם בספר תשב"ץ קטן (סימן תקמב): "ורבי מאיר דחייש למיעוטא, היאך מקבלים גרים בזמן הזה, ניחוש שמא עמוני ומואבי הוא וכתיב לא יבא עמוני ומואבי, נראה דלא אסרה תורה אלא עמוני ודאי ומואבי ודאי, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף עג ע"א) – ודאי ממזר הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא".

מיהו, בשער המלך (איסורי ביאה פט"ו הל' ט) כתב בשם אליה רבה, שרק ספק ממזר הותר לבוא בקהל, ואילו ספק עמוני ומואבי אסור כשאר ספקא דאורייתא דאזלינן ביה לחומרא. והביא ראיה לדבריו מסוגית הגמ' בברכות הנ"ל, שם נתבאר שמקבלים גרים בזמן הזה רק משום שסומכים על הכרעת הרוב שאינם מבני עמון ומואב, ומשמע, שאם היה הספק שקול, מן הדין היה להחמיר בכך ולמנוע את קבלתם. אכן, במסקנתו דחה השער המלך ראיה זו, דאפשר שהוצרכו להכרעת הרוב כדי להתירם אף מדרבנן, ואה"נ דמדאורייתא בלאו הכי נמי שרי.

ודבריו צ"ע לכאורה, שהרי חכמים אסרו על ספק ממזר לבוא בקהל משום שחששו שמא ישא את אחותו כמבואר בקידושין שם, ובגר לא שייך חשש זה, שהרי הגר מותר באחותו וכדקיי"ל ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ואם כן, בהכרח הוזקקו לגביו לדין זה של "כל דפריש מרובא פריש" לעצם דינו דמדאורייתא ולא משום האיסור דרבנן האמור בספק ממזר, וצ"ע.

היאך אזלינן בתר רובא דעלמא באדם הנחשב "קבוע"

בס' משנת חכמים (?????) הקשה, היאך אמרו בגמ' שמותר לקבל גרים בזמן הזה ולא חוששים שמא מעמון ומואב הם ומשום דאזלינן בתר רובא דעלמא שמותרים לבוא בקהל, הרי אדם נחשב כ"קבוע" [ראה כתובות טו ע"א, נזיר יב ע"א, סנהדרין עט ע"א], וקיי"ל בכל דוכתא "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" [ראה כתובות וסנהדרין שם, ב"ק מד ע"ב].

ובהגהות כק"ז הגה"ק רבי עמרם חסידא לירושלמי שם כתב ליישב, שאין כוונת הגמ' כאן לדין "הלך אחר הרוב", שענינו הכרעה ובירור שאותו המצוי לפנינו מן הרוב הוא ולא מן המיעוט, אלא לדין "ביטול ברוב" הנאמר בתערובות. והיינו, שכאשר בלבל סנחריב את האומות בטלו העמונים והמואבים בשאר אומות וה"איסור נהפך להיתר". ונמצא, שאף אם כלפי שמיא גליא שאותו גר הבא לפנינו מבני עמון ומואב הוא, אין בכך כלום, לפי שכבר בא לכלל היתר על ידי שנתערב באומה אחרת ואין מוצאו ידוע.

בתערובות אדם באדם – אם שייך דין ביטול ברוב

מיהו הדברים צ"ע טובא, וכבר עמד בזה כ"ק אאמו"ר זצוק"ל בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קו), שכן ידועים דברי הפלתי (סי' קי ס"ק יב, והובא לעיל הערה….), דבתערובות אדם באדם לא שייך דין ביטול ברוב, לפי שכל אדם חשוב לעצמו, וכעין מאי דאמרינן ד"בריה" אינה בטלה [וראה שו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' מב) שעיקר מקורו מסוגיא דידן, והיינו, דבדוקא נקטה הגמ' דטעם ההיתר הוא משום דין "כל דפריש מרובא פריש" ולא אמרו שמיעוט העמונים ומואבים בטלים ברובא דעלמא דהיא סברא דאלימא טפי, משום דבתערובת אדם באדם לא שייך דין "ביטול ברוב", וע"ע ס' חקרי לב (יו"ד סי' פט)].

טעם נוסף נראה ליתן בדין זה, ע"פ מש"כ בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסד) לענין ס"ת פסול שנתערב בכשרים, דלא שייך בזה דין ביטול ברוב, לפי ש"הפסול אינו הויה, רק העדר – שאינו בהכשר – והעדר אי אפשר להתבטל". כלומר, הפסול והכשר הם מן אחד אלא שבפסול חסר חלות דין הכשר וחסרטן בעלמא לא ניתן להתבטל מחמת תערובתו. ולפי זה, ה"ה נמי בפסולי קהל, שאינם שני מינים אלא דין פסול בעלמא שחל עליו שאינו כשר להנשא לישראל מחמת שמחוסר קדושה, ודבר זה לא ניתן להתבטל.

ובישוב קושיא זו, כתב בשו"ת משנה הלכות שם כמה דרכים:

א. ביבמות (סא ע"ב) אמרו: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". ולפי זה, אפשר שאף על פי שישראל חשיבי ומעלי טפי ולא שייך דין ביטול ברוב בתערובות אדם באדם, אומות העולם ש"בשר חמורים בשרם" בטלים ברוב. ועיי"ש שהביא מקורות רבים לכך שעכו"ם חלוקים בהגדרה זו מישראל. [מיהו, תירוצו זה תלוי לכאורה במה שנחלקו אמוראי בזבחים (עב ע"א) אם בעלי חיים בטלים ברוב, דלשיטת רב אשי שאף בעלי חיים אינם בטלים ברוב כל שכן דנכרי אינו בטל].

ב. אף על פי שאדם אינו בטל ברוב עד שיחשב כמי שאינו, מכל מקום, לאחר שבלבל סנחריב את האומות, מן הדין ליתן דין אחד ותואר אחד לכולם, ותואר זה נקבע על פי רוב התערובת לבטל מן המיעוט דין עמוני ומואבי [וכעין המתבאר מדברי הרמ"א יו"ד סי' צח סעי' ב לענין תערובת מין במינו ולדרכו של החוות דעת שם ס"ק ג, וע"ע חי' חתם סופר חולין צח ע"ב, ודו"ק]. ועיי"ש שייסד דבריו על המרדכי ריש מסכתא סנהדרין, והמאירי בברכות (כח ע"ב).

ג. עוד כתב, דאף שלדעת הפלתי אין דין "ביטול ברוב" בתערובות אדם באדם, רבים מן הפוסקים ראשונים ואחרונים נקטו שלא כדבריו, וכפי שמבואר בקרבן העדה (שבת פ"ז ה"א) בבאור דברי הירושלמי שם, ובפירושו לירושלמי (פסחים פ"ז הלכה ז), מהרי"ט אלגזי (בכורות פה), וחקרי לב (יו"ד ח"א ריש סי' קג) בשם ס' משאת משה, ועיי"ש שהוכיח דאף למ"ד דבעלי חיים לא בטלי אדם בטל, וצ"ע טעמו.

[באופן אחר היה נראה לומר, דדין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" אינו נוהג אלא בישראל ולא בנכרים, וכן מצדד המנחת חינוך (מצוה עח), דכיון שדין זה נלמד מן הכתוב (דברים יט יא) "וארב לו וקם עליו", אפשר שאינו אמור אלא בישראל, וע"ע מגיד משנה (הל' מאכלות אסורות פ"ח הי"א), וממילא קושיא מעיקרא ליתא. מיהו, בקצוה"ח (סי' רצב ס"ק ב) נקט בפשיטות דאף לענין נכרי נאמרה הלכה זו, וכן נראה מרהיטת דברי השו"ע (יו"ד סי' קי סעי' ג), עיי"ש ודו"ק, וראה מש"כ בזה בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' יז), שו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' ס) ובס' דעת תורה למהרש"ם (יו"ד סי' כז), ולפי זה שפיר צדקו דברי המשנת חכמים], וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' לט).

לפוסלו מדין "סמוך מיעוטא לחזקה"

בקונ' תורה מציון (שנה יא סי' א) הובא מדברי האחרונים שהקשו, היאך ניתן לקבוע על פי הרוב שגר זה הבא לפנינו אינו מבני עמון ומואב, אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא [שמבני עמון ומואב הוא] לחזקתו דמעיקרא [שהיה נכרי] ונפסול את גרותו [ועל דרך מה שאמרו בקידושין פ ע"א וחולין פו ע"ב, עיי"ש].

ותירצו, ע"פ מה שכתב בס' בית אפרים (הל' טריפות דיני ראיה סי' ג), דלא אמרינן "סמוך מיעוטא לחזקה" אלא באופן שהמיעוט והחזקה נובעים שניהם מאיסור אחד, אולם, כאשר סיבת האיסור בשניהם שונה, וכגון כאן, שחזקתו שהיה נכרי והמיעוט הוא שמא עמוני הוא ולא מהניא ליה גרות, אין המיעוט מצטרף עם החזקה לאוסרו להנשא לישראל [מיהו, בס' חקרי לב (יו"ד ח"א סי' פט) הוכיח מסוגיין דלא בעינן תרי רובי ביוחסין].

באופן אחר היה נראה לומר, לדרכם של הסוברים דדין זה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא חומרא דרבנן [ראה פמ"ג יו"ד סי' יח שפתי דעת ס"ק א, שב שמעתתא ש"ד פ"ב, שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' קג, ופני יהושע כתובות קו"א סי' מו], דהם אמרו והם אמרו, וכיון דלפי הלכה זו בטל דין גירות לגמרי – לא סמכינן מיעוטא לחזקה.

הטעם שלא חששו למעלה שעשו ביוחסין דבעינן תרי רובי

התפארת ישראל (ידים פ"ד משנה ד) הקשה, היאך התירו לקבל גרים מעמון ומואב מדין "כל דפריש מרובא פריש", הרי מעלה עשו חכמים ביוחסין שאין מכריעין בענינים אלו על פי הרוב אלא במקום דאיכא "תרי רובי" [וכגון "רוב סיעה ורוב אנשי העיר" בכתובות טו ע"א].

ובישוב קושיתו כתב, שהואיל ובני עמון ומואב הם "מיעוטא דמיעוטא", ואף רבי מאיר דחייש למיעוטא אינו חושש לכך באופן זה כמבואר בגיטין (ב ע"ב), אף לענין יוחסין סגי ברוב אחד לבד [הן אמת, דהפמ"ג (שפתי דעת סי' לו ס"ק ה) נוקט, דהא דלא חייש רבי מאיר למיעוטא דמיעוטא היינו מדאורייתא, אולם מדרבנן מיחש חייש].

בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' נז) הוסיף, דבני עמון ומואב נחשבים "מיעוטא דמיעוטא", משום שאף בקרב בני עמם לא נאסרו אלא הזכרים ולא הנקבות, ואם כן יש לסמוך מחצה הנקבות שמותרות לבוא בקהל לרובא דעלמא שאינם בכלל איסור זה [ודבריו צ"ב, שהרי הנקבות כלל אינן בכלל הספק והיאך שייך לצרפן לרוב, וכנראה דס"ל כעין הסברא האמורה לעיל בשם רבי עמרם חסידא, דאין מכשירים אותם מחמת דין "כל דפריש" אלא משום דין "ביטול ברוב", ולזה שפיר יש לצרף אף את הנשים. אלא שאם כן קושיא מעיקרא ליתא, דלא בעינן "תרי רובי" אלא באופן שמכריעין את הספק על פי הרוב, ולא לענין "ביטול ברוב", וצ"ע].

באופן אחר מיישב החזון איש (סי' ז ס"ק ז) קושיא זו, על פי מה שנחלקו אחרונים בדין זה, אם מה דבעינן תרי רובי הוא משום "מעלה עשו ביוחסין" והלכה כללית היא בדיני היוחסין, שכן סבר הבית שמואל (סי' ו ס"ק לד), או שאין דין זה אמור אלא באופן שהרוב מתייחס לכשרותו של הבועל, ומשום דחיישינן דלמא אזלא איהי לגביה והו"ל "קבוע", ולכך הצריכו חכמים תרי רובי, שכן סבר הבית מאיר (שם). דלדעה זו, אין דין זה נוהג בדידן דליכא למיחש למידי.

Join the Conversation

1 Comment

  1. שאלתי שלכתי לכם מן הפסוקים בנחמיה.

    חשבתי תירוץ. במתניתין קא שקיל וטרי ר"ג ור"י והטענה הסופית היא "והלא כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו." אולי בזמנו של נחמיה חשבו ששבו, וכשנחרב בית שני תהו על זה כי כבר לא התקיימו מן ההבטחות שבטחו אותם הנביאים שיהיו לפי סברתם בשעת ושבתי. ולפיכך חזרו לומר עדיין לא שבו ומשום הכי יש לנו המשנה. ודו"ק.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

חפשו מאמר

מדריכים הלכתיים

חפשו מדריך הלכתי

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל