גר שמל ולא טבל

כתוב בהלכה גר שמל ולא טבל לו מזמנים עליו וגר גמור מזמנים נכון. בלי קשר אליי סתם להבין שייך לומר על גר שרק מל ולא טבל ביכלל שהוא גר? מה הכוונה מה ההווה אמינא ביכלל הודה אים תאפשארו לי וגם מזה מו"ץ שאלתי אברכים אחד אמר לי מו"ץ זה מורה צדק ואחד אמר לי זה מורה צדק בדברים מסוימים זראיתי שכתוב שהרב שאמרתם מוץ מזה בידיוק אומר הודה מראש

תשובה:

מורה צדק הוא רב המשמש בהוראת ההלכה לרבים, הלכה למעשה.

לעיונך אעתיק לך פרק מתוך הספר משנת הגר של הרב משה קליין שליט"א.

דין גר שמל ולא טבל – או טבל ולא מל

"המל ולא טבל כאילו לא מל" (יבמות מו ע"א). והיינו, דכיון שהליך הגירות מורכב ממילה וטבילה, כל שנחסר אחד מפרטי הגירות דינו כנכרי לכל דבר. ומכל מקום כתב הרשב"א (יבמות שם עא ע"א): "וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. קשיא לי, א"כ היינו גוי, ואע"פ שמל הרי הוא כערל – דהוי ליה כערבי מהול, וליתא, דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואע"פ שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה". ומבואר מדבריו, שאף שגרותו אינה נשלמת עד שיטבול, מ"מ אחר שנימול כבר נכנס קצת בדת יהודית, וכן מוכח מדברי התוס' ישנים (שם מח ע"ב) יובאו הדברים להלן.

כעין זאת כתב הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תתקיז), שהמילה מוציאתו מטומאת עכו"ם שעליו, והטבילה מכניסתו לקהל ישראל. והוסיף עוד, שגם עצם קבלתו את המצוות אף שלא די בה כדי להחיל עליו קדושת ישראל, מ"מ מעלה יתירה יש בה, שמגלה דעתו שחפץ להסתופף תחת צל השכינה ומתעלה ע"י כך יותר משאר נכרים. הנה גם מדבריו למדנו שהגירות מתחלת מיד בשעה שנימול, אלא שאינה נשלמת עד שיטבול.

נפק"מ רבות מצינו בדברי הפוסקים בהלכה זו, יתבארו הדברים בסמוך. (ואין דברינו אמורים במי שנימול בגיותו, ואפי' לשם מצוה, שכן מילה זו אינה עולה לו לשם גרות. וגם למצדדים להקל בזה באופנים מסוימים (ראה לעיל פרק ד), מכל מקום כיון שלא נימול לשם גרות לא התחיל הליך הגרות, ופשיטא שאינו נכנס ע"י כך במקצת לדת יהודית).

 

דין גר שמל ולא טבל

א. גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל, אינו גר עד שימול ויטבול[1], לפיכך, אף שנימול לשם גרות פטור הוא מכל מצוות התורה.

ב. יש שכתבו[2], כי אף שגר שמל ולא טבל פטור מכל מצוות התורה, מכל מקום חייב הוא בשביתה ביום השבת, ולא נתקבלו דבריהם[3].

ומכל מקום יש שהורו, כי אף שפטור הוא מלשבות ביום השבת, מכל מקום אינו נחשב לענין זה כגוי לגמרי, ומותר בשביתתה מיד כשמקבל עליו להתגייר כהלכה אף אם טרם מל או טבל[4], ויש שהחמירו גם בזה. לפיכך, כדי לצאת מידי ספק, גר שנימול קודם השבת יש לו למהר ולטבול קודם כניסת השבת (אם כבר נתרפאת מכתו), ואין לו לדחות הטבילה בחינם.

ג. לדעת הסובר שגר שמל ולא טבל מצווה על שביתת השבת, יש להסתפק האם גם חובת השביתה ביום טוב בכלל[5], לפיכך, כדי לצאת מן הספק יש לו להדר ולטבול לשם גרות קודם כניסת יום טוב.

ד. מחלוקת דומה מצינו לענין מגעו ביין האם פוסל הוא את היין בשתיה כדין יין נסך, שיש שהורו[6] שמגעו פוסל, ויש שהקלו בזה, ויש שהחמירו לאוסרו אפי' בהנאה[7].

ה. נפקא מינה נוספת יש במחלוקת זו בגדרו של גר שמל ולא טבל, האם מחללין את השבת לצורך הצלתו[8]. אמנם יש שהקלו בזה בלאו הכי ובטעם הדבר ראה הערה[9], ויש שהקלו בזה רק לענין אמירה לנכרי[10]. אכן, רופא ישראל בזמן הזה שמצויים אנו בין האומות ודאי מותר לחלל את השבת לצורך זה, כיון שאם ימנע מכך יגרום הדבר לאיבה[11].

ו. גר שמל ולא טבל, וקידש לו אשה בת ישראל – יש אומרים[12] שקידושיו תופסין בה וצריכה הימנו גט, ויש חולקים[13].

ז. כמו כן יש שכתב[14], שגר שמל ולא טבל הבא על בת ישראל בנו נכרי לכל דבר ואסור לישא בת ישראל.

ח. גר שמל ולא טבל שחיטתו פסולה[15].

ט. גר שנימול לשם גרות ומת טרם שהיה סיפק בידו לטבול, יש שהתירו לקוברו בקבר ישראל[16], ויש חולקים[17].

י. אמנם לענין שיעור ההרחקה בין קברו לקברות ישראל, יש מקום להקל בהרחקת ד' אמות, או העמדת מחיצה בגובה עשרה טפחים[18].

יא. גר שמל ולא טבל שנגע במת צריך הזאת מי חטאת[19], ואם מת מטמא באוהל ככל ישראל[20].

יב. אף שגוי אינו בתורת שליחות[21], גר שמל ולא טבל נעשה שליח ככל איש ישראל[22].

 

דעת הסוברים שאחר שטובל נעשה גר למפרע משעת המילה

יג. אמרו חז"ל: "מל ולא טבל כאילו לא מל". כוונת הדברים היא, שגר שמל ולא טבל דינו כנכרי לכל דבר. אמנם, יש מן האחרונים[23] שכתבו, שאף שהגר אינו בא לכלל ישראל עד שימול ויטבול, מ"מ אחר שטבל נעשה גר למפרע משעת המילה[24]. אלא שמדברי הרמב"ם[25] נראה שאין הדבר כן[26].

 

הנודר מן הערלים האם אסור בגר שמל ולא טבל

יד. יש מן האחרונים שכתבו, כי אף שהנודר מן הערלים אסור גם בעכו"ם שנימול[27], מ"מ אם מל לשם גרות אף שטרם טבל אינו בכלל זה[28].

 

דין גר שטבל ולא מל

טו. יש שכתב[29], שגר שטבל ולא מל אסור בכל הלאוין שבתורה, ומוטלת עליו חובה גמורה להשלים את הליך הגרות ע"י מילה, ויש לבית דין לכפותו על כך, ולא נתקבלו דבריו[30].

 

[1] רמב"ם הל' איסורי ביאה (פי"ג הל' ו), ובהל' קרבן פסח (פ"ו הל' ז).

[2] שו"ת בנין ציון (סי' צא), ובאבני נזר (יו"ד סי' שנא). וטעמם בזה, דכיון שנצטוו ישראל על שביתת השבת בהיותם במרה והיה זה אחר שנימולו ביציאתם ממצרים, קודם שטבלו למעמד הר סיני, כך הוא גם לדורות, דגר שמל ולא טבל מחוייב בשביתת השבת כישראל אף שטרם טבל, וראה עוד באמרי אמת (פרשת משפטים).

[3] ראה עיונים סי' לב.

[4] תוס' ישנים ביבמות (מח ע"ב). וטעמם בזה, שע"י שקיבל עליו עול מצוות נכנס לקהל ישראל במקצת. כדבריהם נראה  מדברי הרשב"א שם בחידושיו דכתב וז"ל: "שאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואע"פ שלא נגמר גרותו, מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך רק טבילה".

ועיין עוד שו"ת בנין ציון (סי' צא וסי' קכו), ובשומר ציון הנאמן (גליון  קמד קמו), בדבר מעשה שהיה בירושלים (בשנת תרח), בגר שנימול ביום שישי ולא הספיק לטבול עד שבת, והורה לו הגאון רבי אשר לעמיל לעווי (ממלא מקום הגר"ש סלנט כראב"ד עדת האשכנזים בירושלים, ואחיו של הגר"נ משאדיק), שאסור הוא לשמור את השבת, דדינו כגוי עד הטבילה, ורבו עליו גדולי דורו וביניהם רבה של ירושלים הגר"ש סלנט, שהתירו זאת מחמת דברי התוס' ישנים הנ"ל וראיות נוספות (הובאו הדברים בס' דברי יוסף לרבי יוסף שווארץ).

מקור לדבריהם אלו מצינו בדברי המדרש (דברים רבה פ"א הכ"א), דאיתא שם: "ויאמר ה' אל משה ראה החילותי" – אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גוי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה. ומשמע דעיקר הקפידא היא על שלא בא בברית, אבל אם נימול לשם יהדות, אף שלא בא לכלל ישראל לגמרי, אינו בכלל איסור זה, כן למד מדברי המדרש בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שנא), וע"ע מש"כ בזה בשו"ת ארץ צבי (סי' מא), ומאמרו של הגרי"ש אלישיב בקובץ בית הלל (חלק כ עמ' מב).

ויעויין שם באבני נזר שכתב עוד, שאף שמדברי הראשונים משמע שגר שמל ולא טבל דינו כנכרי לכל דבר ואסור לשבות ביום השבת, מ"מ נראה שאילו היו רואים את דברי המדרש המורים היפך הדברים היו חוזרים בהם מדבריהם. ועיין בזה עוד בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמה), חמדת ישראל (נר מצוה אות נח), דובב מישרים (סי' ז). משמיה דמהרי"ל דיסקין הובא, שהורה לגר שמל ולא טבל לחלל שבת לצורך הצלת חולה שיש בו סכנה.

במקור הלכה זו דגוי ששבת חייב מיתה, עיין סוגית הגמ' בסנהדרין (נח ע"ב), וברמב"ם (הל' מלכים פ"י הל' ט), (וע"ע בתשובת הרמב"ם פאר הדור שחייב מיתה בידי שמים).

[5] נידון זה תלוי בשורשה של חובת השביתה ביו"ט, האם אף בה נצטוו ישראל כבר קודם מתן תורה או לא. ולכאורה שאלה זו נתונה במחלוקת האחרונים: הפני משה בבאורו לירושלמי בביצה (פ"א ה"ג) נקט כדבר פשוט שחובת השביתה ביו"ט נחשבת כ"עשה שלפני הדיבור", ולדבריו גם גר זה שמל ולא טבל מחוייב לשבות ביום טוב, וכמו שמחוייב בשביתה בשבת. לעומת זאת, בשו"ת הריב"ש (סי' צו) נקט להדיא שלא נצטוו ישראל על השביתה ביום טוב עד לאחר שהוקם המשכן, וממילא חלוק דינו משבת לענין זה. ויש לדון מה יהא דינו לענין יו"ט שני דהוי דרבנן, האם כעין דאורייתא תיקנו ושווה הוא בדינו ליו"ט הראשון לכל מילי, או לא.

[6] נחלקו הראשונים, בגר שמל ולא טבל האם מגעו אוסר את היין כדין יין נסך. בטור (יו"ד סי' קכד) כתב בשם הרשב"א שמגעו אסור, ואילו התוס' בעבודה זרה (סד ע"ב ד"ה מפקידין) וברא"ש (שם סי' ה) כתבו להקל.

בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתקיז) כתב לחלק לענין זה בין גר תושב לגר שמל ולא טבל, ונקט, דאף שמגעו של גר תושב אוסר את היין, בגר שמל ולא טבל יש להקל.

ובטעם הדבר פירש, שהליך הגרות מורכב משני מעשים שכל אחד מהם פועל את פעולתו – המילה שנימול לשם גרות מוציאתו מטומאת עכו"ם, ואילו הטבילה מכניסתו לקדושת ישראל. ונמצא לפי זה, דאף שבמילה לבד טרם נתקדש בקדושת ישראל, מ"מ כבר פקע מיניה טומאת עכו"ם שהיתה שורה עליו, וכיון שכך יש להקל ולומר שמגעו אינו אוסר את היין.

[בעיקר הגדרה זו כבר הקדימו הרשב"א ביבמות עא ע"א, דכתב, דאע"פ שלא נגמרה גרותו עד שיטבול, כבר נכנס לדת יהודית במקצת, שאינו צריך אלא טבילה, וכן איתא במשנת רבי אליעזר (לה ז): דמילה הוי "אתחלתא דגרות"].

כמו כן יש לדון עפ"ז, בגר שמל ולא טבל ועשה כלי ומכרו לישראל, האם כלי זה צריך טבילה, דלכאורה כיון שכבר פקעה הימנו טומאת העכו"ם י"ל שאינו צריך לטבול כלי זה. (ביסודה של מחלוקת זו בגדרו של גר שמל ולא טבל אי חשיב כישראל במקצת ראה בהרחבה בעיונים סי' לב).

ולענין הלכה בזה נחלקו הדעות, בשו"ע (יו"ד סי' קכד סעי' ב) כתב: "גר תושב דהיינו שקיבל עליו ז' מצוות, וכן גר שמל ולא טבל מגען אוסר בשתיה". וברמ"א שם הוסיף: "וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי שלא טבל, ויש מקילין אפי' במגע גר תושב", עכ"ד. וכתב הש"ך שם (ס"ק ד), דלדעת אותם המקילים במגע גר תושב גם בגר שמל ולא טבל יש להקל. נמצא, דהשו"ע פסק בזה כדעת הרשב"א, ואילו הרמ"א ציין לדברי התוס' והרא"ש שהקלו בזה.

ולכאורה נידון זה תליא בנידון הנ"ל גבי איסור שביתה בשבת, דלהצד דע"י מילתו נחשב שכבר בא לכלל ישראל במקצת אפשר שאין מגעו ביין אוסר, וראה מש"כ בזה בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' קלו), שו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' יד). ובשו"ת להורות נתן (יו"ד סי' לז, לח).

והנה, לענין יין מפוסטר נחלקו אחרוני זמנינו האם דינו כיין מבושל שאינו נעשה יין נסך במגעו, בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' כה) כתב להחמיר, ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' סא) כתב להקל, לפיכך, לגבי נידון דידן יש להקל בזה טפי דהוי ספק ספיקא – שמא כלל אינו אוסר יין במגעו, וגם אם יש בכך איסור, אפשר שיין מפוסטר נחשב כמבושל לענין זה.

[7] ר"ן שם.

[8] בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קל) כתב לחלק בזה, בין אם נסתכן מחמת המילה עצמה, לבין אם בא לו בשבת חולי אחר, דאף אם נאמר שמחמת חולי אחר אין לחלל עבורו את השבת, מ"מ אם נסתכן מחמת המילה יש לחלל את השבת לצורך הצלתו, עיי"ש מילתא בטעמא.

[9] ש"ך (סי' רסו ס"ק יח) עפ"ד התשב"ץ (ח"ב סי' כא). וע"ע מש"כ בזה בחלקת יואב (תנינא סי' ח), ובשו"ת אמרי יושר (שם). ובטעמו של דבר כתבו שם ע"פ סוגית הגמ' ביומא (פה ע"א): "מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי ישמעאל ואמר וכו', רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת' – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל, אי הויא התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו – 'וחי בהם' ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא לבר משמואל דלית ליה פירכא". עכ"ל הגמ'.

והיינו, דאף שגר זה שמל ולא טבל אינו בכלל "וחי בהם", דהלכה זו לישראל נאמרה ולא לנכרי, מ"מ שייך הוא בכלל טעמו של רבי שמעון בן מנסיא – "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", וראה בהרחבה בעיונים סי' לג.

[10] שו"ת מחזה אברהם (או"ח סי' נד). וטעמו, דלא סמכינן על טעמו של רבי שמעון בן מנסיא לבד לבטל דינא דאורייתא. ועיי"ש עוד שנתן עצה להטבילו בשבת לשם גרות, או אז יהיה מותר לחללה לצורך הצלת נפשו. דאף שלכתחילה אין מטבילין גר בשבת במקרה זה שהצלת נפשות יש בדבר יש להקל.

[11] שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קלא וחו"מ סי' קצד), שו"ת דברי חיים (ח"ב או"ח סי' כה), ובתפארת ישראל על המשניות (עבודה זרה פ"ב אות ו). והנה אף שמדברי המשנ"ב (סי' של ס"ק ח) נראה שהחמיר יותר ולא הקל גם ברופא אלא במלאכות דרבנן, נראה דבגר שמל ולא טבל דבלאו הכי סברו רבים שדינו בזה כישראל, ודאי יש לסמוך על כל הנהו אחרונים לכל הפחות לענין רופא שמצטרף לזה חשש איבה. אכן, בנכרי הבא להתגייר בדרך כלל לא שייך חשש זה, שכן הגר עצמו יודע ומכיר בהלכות אלו, ומכניע רצונו לרצון התורה, אלא שלעיתים יבוא הדבר לידי כך אם יוודע הדבר לאחרים והכל לפי הענין.

[12] שו"ת דובב מישרים (ח"א סי' ז). וטעמו בזה, עפ"ד הרשב"א (יבמות מה ע"ב) בשם בה"ג, שהסיבה לכך שקידושי נכרי אינם תקפים היא משום שהנכרי אינו "בר הוויה", וסבר, שטעמה של הלכה זו הוא משום שהנכרים "בשר חמורים בשרם", וכמש"כ התוס' בכתובות (ג ע"ב) גבי נכרי הבא על בת ישראל שאינו אוסרה על בעלה מטעם זה, אבל זה שבא לכלל ישראל במקצת אינו בכלל זה.

ועיי"ש עוד שדימה גר זה שמל ולא טבל להא דאמרינן בפרק הנזקין (גיטין פה ע"א) גבי קטן, דכיון שיבוא לכלל "הויה" לכשיגדיל נחשב הוא כבר בקטנותו "בר הויה", וה"ה בגר שמל ולא טבל, כיון דאומדנא דמוכח הוא שלא יקבל עליו צער המילה לחינם וודאי יטבול נחשב הדבר שכבר בא לכלל הויה, ומשום כך גם קידושין שיעשה קודם טבילתו יש להם תוקף.

[13] שו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קעח) ע"פ דברי הרדב"ז בתשובותיו (סי' תתקיז), דכתב וז"ל: "ולענין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולענין אי חיישינן לקידושיו, הדבר ברור שאינו כישראל לשום דבר, דקיי"ל מל ולא טבל כאילו לא מל, אלא שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו וכו'", עכ"ד.

הנה להדיא מדבריו שקודם שטבל אין קידושיו קידושין. וראה שם עוד שהאריך בראיות שלא כדברי הדובב מישרים בזה, וראה מש"כ בזה בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג סי' נד), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' יד).

ומ"מ נראה, שאם אמר הרי את מקודשת לי אחר שאטבול קידושיו תופסים בה, שהרי מה שאינו יכול לקדש אשה לאחר שיתגייר הוא משום דלא הוי "בידו", דמי יימר דמיזדקקי ליה רבנן (קידושין סב ע"ב), וא"כ כאן שכבר נימול ע"י בי"ד מועילה טבילתו שלא בפניהם (עיין לעיל פרק ג), ובידו לטבול לכשירצה.

[14] שו"ת דובב מישרים (שם). וטעמו בזה הוא, דאף דאמרינן מל ולא טבל כאילו לא מל מ"מ נעשה ישראל במקצת, וכיון שכן, אינו בכלל מה שאמרו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, דשאני גוי דרחמנא אפקריה לזרעיה ואינו מתייחס אחריו, משא"כ זה שכבר נימול לשם קדושת ישראל ופקע מיניה תורת נכרי במקצת, ומ"מ כיון שדינו כגוי גם בנו המתייחס אחריו אינו בא בקהל ישראל עד שיתגייר כהלכה.

[15] פרי מגדים (הל' שחיטה סי' ב שפתי דעת ס"ק ד). מיהו אכתי פש גבן לברורי האם שחיטתו פסולה מדאורייתא או מדרבנן. ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים. דיעויין שם בט"ז (ס"ק ב) שציין למקורו של איסור האכילה משחיטת עכו"ם, דלהרמב"ם הלכה זו נלמדת מדכתיב "וקרא לך ואכלת מזבחו", ואילו להרא"ש (חולין פ"א סי' ה) מקורה של הלכה זו הוא מדכתיב "'וזבחת ואכלת אותו' – מי שהוא בר זביחה אכול מזיבחו", וללמדנו בא דנכרי שאינו "בר זביחה" ששחט בהמה אין היא מותרת לאכילה בשחיטתו.

וכתב הט"ז, דנפק"מ איכא בינייהו, לענין אכילה משחיטת גר תושב, שמכלל עכו"ם יצא ולכלל ישראל לא בא, דלהרמב"ם שכל הילפותא נאמרה רק בשחיטת עכו"ם – שחיטת גר תושב כשרה, ואילו להרא"ש דכל שאינו בר זביחה שחיטתו פסולה, כיון שגר תושב מותר באכילת נבילה אין לאכול מזבחו. ע"כ דברי הט"ז.

ולדבריו אלו י"ל, דה"ה דנפק"מ בזה לענין שחיטת גר שמל ולא טבל, דלשיטת הרמב"ם, כיון שכבר יצא מכלל עכו"ם שחיטתו אסורה רק מדרבנן, ואילו לשיטת הרא"ש כיון שאינו בר זביחה שחיטתו פסולה דבר תורה (וכ"כ בשמלה חדשה שם ס"ק א). וראה מש"כ בעיונים סי' י.

[16] כ"כ בס' עקרי הד"ט (יו"ד סי' לה ס"ק מ) ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ח), עיי"ש טעמו, דכיון שכבר מסר נפשו ביסורי המילה להתקדש בקדושת ישראל, וכבר פקע מיניה שם עכו"ם במקצת, אין לנו להתאכזר אליו לקוברו בקברי העכו"ם.

(וע"ע שהאריך שם הרבה, דישראל שנולד לו בן מן הנכרית אף שמלו לשם גרות, כיון שמעשיו מוכיחים שאין דעתו לחנכו כישראל ועשה זאת בכדי שלא יוקיעו אחיו את מעשיו הרעים, דינו של בן זה כגוי לכל דבר, ואין לקוברו בקברותינו, והוסיף עוד שגם גדר וסייג יש בדבר, למנוע מאותם המתבוללים להיות חלק מקהל ה').

[17] אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קמט).

[18] אגרות משה שם. ועיי"ש בדבריו שציין לגליון מהרש"א ע"ד שו"ע (יו"ד סי' רסב), שהצריך להרחיק בין קברי עכו"ם לישראל ח' אמות, שלא יגעו תפוסות הקבר (המת תופס כל ד' אמות שסביבו) זו בזו, מיהו כתב, דבגר שכבר מל לשם גרות יש להקל שדי בריחוק ד' אמות מעיקר הקבר, ואפשר דמהני גם לשיטת הגליון מהרש"א.

[19] ס' מקרא מפורש (פ' מטות לא יט).

[20] בס' תפארת יהונתן (פ' מטות) כתב, דגוי המקיים ז' מצוות בני נח מטמא באוהל ככל ישראל, ולדבריו ק"ו הוא בגר זה שכבר נימול לשם יהדות.

[21] קידושין (מא ע"ב).

[22] שו"ת חתם סופר (או"ח סי' קטז). וטעמו, ע"פ דברי הגמ' בקידושין שם: "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית", וגר זה שמל לשם יהדות חשיב אף הוא כ"בן ברית". ואף אם נאמר ש"בן ברית" האמור שם אין הכוונה ל"מילת בשר" אלא שישנו בתורת "ישראל", מ"מ כיון ששווה לישראל בדבר מה חשיב כבן ברית.

מיהו יש להסתפק לאידך גיסא, האם גר זה נעשה שליח לגוי, דאף דנקטינן דגוי לגוי נעשה שליח, אפשר דאחר שכבר בא לכלל ישראל במקצת אינו נעשה שליח לגוי חבירו.

[23] שו"ת צפנת פענח (דף מג).

[24] ע"פ סוגית הגמ' בשבת (פו ע"א) שם נתבאר שבני ישראל נצטוו לפרוש מן האשה ג' ימים קודם מתן תורה בכדי שלא יטמאו בשכבת זרע. והדברים צ"ב, שהרי הלכה פסוקה היא ששכבת זרע של נכרי אינה מטמאת (כמבואר ברמב"ם (הל' שאר אבות הטומאה פ"ה הל' יז), וא"כ כיון שטבלו לשם גרות רק ביום מתן תורה עצמו, נמצא שקודם לכן היה דינם כבני נח שאין שכבת זרעם מטמאת. וע"כ, שאחר הטבילה נעשו ישראל למפרע מעת המילה.

[25] הל' שאר אבות הטומאה (פ"ה הל' יח).

[26] שכתב שם: "גוי שהרגיש ונתגייר וירד וטבל ויצאה ממנו שכבת זרע שהרגיש בה אחר שטבל, הרי זה ספק טמא". ומוכח שאם יצאה הימנו קודם הטבילה, אף שכבר נימול קודם לכן לשם גרות, אין שכבת זרעו מטמאתו, וע"כ מוכח שאינו נעשה ישראל למפרע מזמן המילה וכמו שנתבאר, וכן נראה מדברי הר"ן בשבת שם.

מיהו, מדברי הירושלמי בערובין (פ"ד ה"ה) יש להוכיח שלא כדברי הצפנת פענח, שם איתא: "גר שטבל לאחר שהאיר המזרח, מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה וכו'". והיינו, דכיון שהיה יכול לטבול מאתמול והיה דינו כישראל, אין חסרון בכך שטבל בעיצומה של שבת, וקנה לו שביתה ויש לו אלפיים אמה לכל רוח. ודברים אלו מיוסדים על דברי רבי יוחנן בן נורי דהתם, דסבר שאין חילוק לענין קביעת השביתה בשבת בין אם היה ער בזמן בין השמשות והיתה כוונתו לשבות שם, או שהיה ישן באותה שעה ולא היתה כוונתו לכלום. וטעמו בזה, דאין צריך לקנות השביתה בפועל בדעת גמורה, אלא די בכך שנמצא במקום באותה שעה, וסבר הירושלמי, דכיון שא"צ בזה לכוונתו והחלטתו אין חסרון בכך שהיה נכרי בעת בין השמשות.

ולכאורה, לשיטת הצפנת פענח לא צריך להכי, דתיפוק ליה שע"י טבילתו שטבל בשבת נעשה ישראל למפרע מזמן המילה, וממילא פשיטא דשביתה ששבת בין השמשות מועילה לו, שהרי נתברר עתה שהיה ישראל באותה שעה.

ונראה, דלא מיבעיא שאין מכך פירכא אלא גם ראיה יש משם לדברי הצפנת פענח, דלכאורה קשיא מה דמיון יש בין מי שהיה ישן בכניסת השבת לגר שנתגייר בשבת, הרי ישראל שהיה ישן בעת כניסת השבת אינו מופקע מענין השביתה אלא שמאחר שישן לא כיוון בדעתו לשבות באותו המקום, ובזה אמרו שאין צריך כוונה בפועל ודי בעצם השביתה, אבל גר שנתגייר בשבת, הרי בעת כניסת השבת היה מופקע לגמרי מענין השביתה, ומאן יימר שבזה יתיר רבי יוחנן בן נורי. אולם לשיטת הצפנת פענח אתי שפיר, דכיון שנעשה ישראל למפרע, תו לא חשיב שהיה מופקע משביתה בכניסת השבת, אלא שלא היתה כוונתו לשבות, ושווה הוא בדינו לזה שהיה ישן בכניסת השבת.

(הן אמת, דאף לדברי הצפנת פענח יש לחלק, שהרי אף שנתברר עתה שהיה ישראל מזמן המילה מ"מ מחשבת השביתה בכניסת השבת נחשבת כפעולת חלות, וסברא פשוטה היא דלכו"ע חלות שנפעלה על ידה קודם טבילתו לא תחול למפרע אחר הטבילה, שהרי בעת פעולת החלות היה מופקע מקיומה, ודו"ק). וע"ע מש"כ בזה בדבר אברהם (ח"ג סי' יט).

[27] רמב"ם (הל' נדרים פ"ט הל' כב), טור ושו"ע (יו"ד סי' ריז סעי' מא).

[28] כן מוכח מדברי הגמ' ביבמות (עא ע"א): "והני מולין נינהו".

[29] חלקת יואב (תנינא סי' ח), ושו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שמד). וטעמם בזה הוא, דהטבילה היא עיקר מעשה הגרות ואילו המילה אינם אלא תנאי לה, ועיין עוד מש"כ אור שמח הל' איסורי ביאה (פי"ג הל' ו).

[30] שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' נה). בבאור הדברים וסברת החולקים ראה בעיונים סי' לב.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

חפשו מאמר

מדריכים הלכתיים

חפשו מדריך הלכתי

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל