לתרומות לחץ כאן

מצוות קבורת המת

תחילת פרשת חיי שרה עוסקת בקבורת שרה אמנו על-ידי אברהם. התורה מספרת על המאמצים שעשה אברהם כדי להביא את שרה לקבורה ראויה במערת המכפלה – ומכאן ניתן ללמוד את החשיבות של הבאת המת ל"קבר ישראל".

גם בהמשך ספר בראשית אנו ניתן ללמוד את החשיבות הרבה שמייחסת תורת ישראל לקבורה, כאזהרת יעקב את בנו: "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז, כט).

ואמנם, קבורת המת נמנית בין המצוות המרכזיות ביותר, עד שקבורת "מת מצווה" דוחה את כל המצוות – אפילו את קרבן הפסח שיש בו עונש כרת (עי' סוכה כה, ב).

במאמר הנוכחי נעסוק בעקרונות היסוד של מצוות קבורת המת. האם מדובר במצוות התורה או במצווה דרבנן? איך המצווה קשורה לחובת "ואהבת לרעך כמוך"? האם חובה לקבור גם חלקים מן המת? מתי עוברים על איסור הלנת המת? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

מקור הדין

המקור למצוות הקבורה מצוי בפרשת כי תצא: "ולא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג).

מדברי הפסוק ניתן להבין שלא נאמר האיסור של הלנת המת והחובה לקברו אלא בהרוגי בית דין – שעליהם מדבר הכתוב. אולם במשנה (סנהדרין מו, א) מבואר שיש חובת קבורה בכל מת: "ומתירין אותו מיד, ואם לן – עובר עליו בלא תעשה … ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה". למדנו מדברי המשנה שהלנת המת נחשבת לאיסור תורה, ובגמרא מבואר שלמדו זאת מדברי הכתוב "קבור תקברנו".

בהמשך הגמרא אנו מוצאים שיש בקבורת כל מת אף פן של מצוות עשה: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מנין? תלמוד לומר: 'כי קבור תקברנו' – מכאן רמז לקבורה מן התורה". מפשטות לשון הגמרא לא ברור מהי הכוונה ב'רמז' זה: האם מדובר באסמכתא בלבד, או שמא ניתן להתייחס למקור זה כמחייב מן התורה (עי' בשאלה זו בהשגות הרמב"ן לספר המצוות, שורש ג).

בדברי רבנו חננאל (שם) מבואר שהבין מלשון 'רמז' שקבורת סתם מתים היא אמנם חובה, אך אינה מן התורה ממש: "וקיימא לן מצווה זו מדרבנן היא". אך רבים מנגד סברו שמצוות התורה היא, כפי שיבואר בסמוך (ועי' ב'שדי חמד', כללים, מערכת ק, סימן לט, שהביא את שיטות האחרונים בנושא).

הרוגי בית דין ושאר נקברים

הרדב"ז (סימן שיא) נשאל מדוע לא נהגו לקבור את המת, שמת בשעות היום, קודם שקיעת החמה. וזו לשון השאלה: "שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו שימות המת בחצי היום ואין קוברין אותו עד חצי הלילה. ואמרו קצת משכילים כי דבר זה אסור משום דכתיב 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא' ואמרינן כל המלין את מתו עובר בלאו זה, ואם הלינו לכבודו מותר, וא"כ היכא משום כבוד המת, ניחא, אבל היכא דליכא כבוד המת על מה סמכו".

בתשובתו מבאר הרדב"ז שיש להבדיל במצוות קבורה בין הרוגי בית דין לבין שאר נקברים: "דדוקא לגבי הרוגי ב"ד איכא לאו ועשה, אבל גבי מלין את מתו אין שם אלא לאו לבד. וכן תמצא שלא הזכירו בתלמוד ולא הפוסקים אלא כל המלין את מתו עובר בלאו, והיה להם לומר ומצות עשה לקוברו ביום המיתה". לדעת הרדב"ז (עי' עוד להלן) עוברים על הלאו של הלנת המת רק בבוקר, ולכן יש אין דחיפות לקבור את המת עוד בשעות היום.

כנימוק לאבחנה זו, מבאר הרדב"ז שיש חילוק טכני בין המקרים: "וטעמא דמלתא, דבשלמא הרוגי ב"ד היו דנין אותם בבקר ויש שהות ביום לקוברם … אבל במיתה, איפשר שימות סמוך לשקיעת החמה, ואי איפשר לקיים בו 'כי קבור תקברנו ביום ההוא'". שני חלקי המצווה, האיסור על הלנת המת ומצוות קבורתו, קשורים זה לזה: בנוגע להרוגי בית דין, שהיו דנים והורגים אותם בבוקר, יש שהות לקבור את המתים ביום, ולכן חוץ מאיסור הלנת המת בלילה נצטווינו על קבורתם קודם הלילה. אבל בנוגע למתים רגילים, לא ציוותה כן התורה בגלל שלא ניתן לקבוע את זמן המוות, ואין בהם אפוא אלא לאו בלבד.

דעת הרמב"ם במצוות קבורה

גם הרמב"ם לכאורה מחלק בין הרוגי בית דין לבין כל המתים. בהלכות סנהדרין (טו, ח) כתב הרמב"ם: "מצוות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה … ולא הרוגי בית דין בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה". מלשונו משמע שרק על הרוגי בית דין קיימת מצוות עשה של קבורה מדאורייתא, אך הלאו של הלנת המת חל גם על מת שאינו הרוג בית דין.

אולם, מדברי הרמב"ם בספר המצוות נראה שאין הדבר ברור, שכן במצווה רלא כותב הרמב"ם: "הוא שציוונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו … והוא הדין בשאר מתים … ולכן יקרא המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו – מת מצווה". מבואר אפוא שמצוות קבורה נאמרה על כל אדם.

דווקא במצוות לא תעשה של "לא תלין נבלתו" (לא תעשה סו), שלפי דברי הרדב"ז קיימת בכל מת, משמע ברמב"ם שיש להגבילו להרוגי בית דין בלבד: "שהזהירנו מעזוב התלוי ללון על עצו כדי שלא יתחדש מזה פרסום ברכת השם … ולשון ספרי לא תלין נבלתו זו מצות לא תעשה".

גם בהלכות אבל לכאורה סותר הרמב"ם את משמעות דבריו הנ"ל. הרמב"ם דן בבקשת המת שלא יספדו לו ושלא יקברוהו, כמבואר בסוגיית הגמרא בסנהדרין (מו, ב). להלכה, פוסק הרמב"ם (אבל יב, א) שלעניין הספד יש למלאות אחר בקשת המת שלא להספידו. בניגוד לכך, אין לשמוע לבקשת המת שלא לקברו: "אבל אם צוה שלא יקבר, אין שומעין לו, שהקבורה מצוה, שנאמר: כי קבור תקברנו".

ב'שאגת אריה' (שו"ת חדשות, סימן ו) מבאר שיש להבדיל בין הלכות הרמב"ם ב'משנה תורה', בהן מטרת הרמב"ם לפרט את ההלכות (ושם המצווה חלה על כל המתים), לבין ספר המצוות שבו מטרתו לציין בקיצור כל מצווה ומצווה, ולכן הזכיר שם את חובת הקבורה רק ביחס להרוגי בית דין.

אולם, עדיין קשה שהרי דווקא בספר המצוות כתב הרמב"ם שמצוות עשה של קבורה כוללת גם מתים רגילים, ולא רק הרוגי בית דין.

מצוות קבורה כגמילות חסדים

הגמרא (סוטה יד, א) דנה בחיוב גמילות חסדים, ומבארת: "מאי דכתיב 'אחרי ה' א-להיכם תלכו'? – וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה?! אלא להלך אחרי מידותיו … מה הקב"ה קובר מתים – אף אתה קבור מתים". מבואר אפוא שמצוות קבורת המת היא תולדה של "הליכה אחר מידותיו" של הקב"ה.

הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) מביא את דברי הגמרא להלכה: "מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים … ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. ואלו הם גמילות חסדים בגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'". לפי דברים אלו מבואר שמדובר במצוות של דבריהם – מצוות דרבנן – אך יש בהן רובד של מצוות התורה, בהיותן כלולות בצו הכללי: "ואהבת לרעך כמוך".

בשורש הראשון של ספר המצוות כותב הרמב"ם שאין מונים מצוות דרבנן כגון ניחום אבלים, ביקור חולים וקבורת המת בכלל תרי"ג מצוות. כפי שהעיר הרמב"ן (בהשגותיו, שם), בכך אנו מוצאים סתירה נוספת בדברי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם עצמו סובר שמצוות הקבורה היא מן התורה, ממה שנאמר "כי קבור תקברנו", ואיך יכתוב שאינה אלא מצווה מדבריהם?

קבורה בו ביום ולאחר זמן

לדעת הרמב"ם כתבו כמה מפרשים (עי' פירוש 'לב שמח' לספר המצוות, סוף שורש א; 'עפרא דארעא', מערכת ק, אות עז; ס' 'גשר החיים' חלק ב, פרק יב; 'עינים למשפט', סנהדרין מו, ב) שיש לחלק בין קבורה בו ביום לבין קבורה לאחר זמן.

קבורת המת באותו היום שבו מת נחשבת למצווה דאורייתא, כפי שלמדים מדברי הפסוק "כי קבור תקברנו", שמתייחסים לקבורה ביום המיתה (שכן הציווי על הקבורה בא יחד עם האיסור להלין את המת עד הלילה). מנגד, קבורת המת לאחר זמן אינה מצווה דאורייתא, אלא מצווה מדבריהם הכלולה בחובה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך".

ואמנם, בכותרת להלכות סנהדרין כותב הרמב"ם: "לקבור הנהרג ביום הריגתו" (מצוות יא).

בכך ייתכן ליישב אף את הסתירה בדברי הרמב"ם באם מדובר במצוות התורה או במצוות חכמים: ביום המיתה אכן קיימת מצוות התורה לקבור את המת, ואילו לאחר מכן אין מצווה דאורייתא לעשות כן, אלא מצוות חכמים הכלולה בצו התורה "ואהבת לרעך כמוך". כך ייתכן לבאר שהחילוק היסודי בין הרוגי בית דין לבין כל מת הוא החילוק בין קבורה ביום המיתה לבין קבורה לאחר זמן – אך עדיין צריך עיון בכך.

שיעור החייב בקבורה

לדעת כמה פוסקים חל חיוב קבורה על שיעור 'כזית' מן המת – כלומר, גם אם לא נשתייר בידינו אלא כזית מגופתו של מת, חלה חובה לקברו מדין תורה (שו"ת תפארת צבי, אורח חיים סימן כז; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קיב; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קלד; ועי' בתוספות יו"ט, שבת י, ה). אולם, לדעת אחרים חיוב הקבורה הוא אפילו על פחות מכזית (שו"ת נודע ביהודה קמא, יורה דעה סימן צ; עי' ב'מנחת חינוך' מצוות תקלז, סק"א).

מנגד, יש אומרים שאין חיוב קבורה על כזית מן המת, וקל וחומר על פחות מכזית, ולא נאמרה חובת קבורה אלא על ראשו ורובו של מת (משנה למלך, אבל יד, כא; שו"ת עמוד הימיני סי' לד). ב'חזון איש' (יו"ד סי' רח, סק"ו) כתב להסתפק אם יש חיוב קבורה בחלקים קטנים מהמת.

ייתכן גם לחלק בין אדם המובא לקבורה חלקים-חלקים ר"ל, שאז החיוב הוא בשיעור ראשו ורובו, לבין מי שנקבר בחלקו, אך נותרו עוד חלקים בלא קבורה, שאזי הם חייבים בקבורה גם בשיעור כזית ('גשר החיים' ח"ג, פרק כח, אות ג). בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב, סימן קנ) כתב שיש חיוב מדין כבוד המת לקבור כל חלק מהמת, גם אחרי שנקבר ראשו ורובו.

שאלה חשובה נוספת מתעוררת במקום שיש אברים שנחתכו מן החי, כגון אדם שעבר כריתת רגל או חולה שעבר כריתת אצבעות, וכדומה: האם יש חובת קבורה על אברים אלו או שלא? בשאלה זו דן הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ג, סימן קמא), ומביא את דעת ה'נודע ביהודה' (יו"ד סימן רט) הסובר שאין באברים מן החי חובת קבורה.

ב'אגרות משה' שם כתב שיותר מסתבר (לאור הראיה שהביא שם) שיש חיוב קבורה באברים מן החי, אך הוסיף שכך הדין דווקא באברים שיש בהם בשר וגידים ועצמות (גם אם הוא אבר קטן). כך הדין גם בקבורת עובר שהפילה אמו: אם כבר נרקמו אבריו חייב הנפל בקבורה.

הפוסקים כתבו שאם אפילו לאחר חמישה חודשי הריון יש להחמיר בקבורה (שו"ת שואל ומשיב, מהדורא ג, ח"א, סימן טו; ב'משמרת שלום' אות ק, סקי"ג כתב שכך המנהג), ויש שכתבו שיש להחמיר כבר מהחודש הרביעי (שו"ת מהרש"ם, ח"ד, סימן קמו בסופו).

שו"ת שו"מ מהדורא ג' ח"א ס" ט"ו כתב שצריך חמשה חודשי הריון, ובמשמרת שלום אות ק' סקי"ג כתב ע"ז וכן עמא דבר, ומדברי המהרש"ם (ח"ד סי' קמו בסופו) נראה שכבר מהחודש הרביעי יש להחמיר בזה

המחויבים בקבורה

מי מחויב במצוות קבורת המת?

בהלכות סנהדרין (פרק טו) משמע מדברי הרמב"ם שמצוות הקבורה – בנוגע להרוגי בית דין – מוטלת על בית הדין, כשם שמצוות התלייה מוטלת עליהם. ביחס לקבורת מתים אחרים הרמב"ם אינו כותב מי מחויב בקבורתם.

בהשגתו לספר המצוות כותב הרמב"ן (שורש א) שמצוות הקבורה מוטלת על כל אדם ביחס לכל מת – כמצוות גמילות חסדים האחרות, המוטלות על כל אדם. הרמב"ן ממשיך וכותב שאם יש קרובים, בוודאי שהם אלו שצריכים לקבור את המת (בגמרא, יבמות פט, ב, מבואר שיש חובה מוגברת על יורשיו – ע"ש בתוספות ד"ה כיון דלא ירתי), אך אם אין למת קרובים מוטלת המצווה על כל אדם ואדם, והיא דוחה אף מצוות אחרות כמבואר בדיני מת מצווה.

בספרו 'גשר החיים' (ח"ב, עמ' קי-קטז) דוחה הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי את הדעה שמצוות הקבורה דאורייתא מוטלת על הקרובים בלבד, ושאר כל אדם מצווים בה רק מדרבנן. לפי דבריו גם אחרים מחויבים בקבורה מן התורה, אך לקרובים יש מחייב נפרד הנלמד מחובת כהנים להיטמא לקרוביהם: במקום מצוות הקבורה היא המתירה את הטומאה, ומכאן שיש חובה מיוחדת על קרובים לקבור את קרוביהם.

להלכה, מסיק הרב טיקוצ'ינסקי שחיוב שבעת הקרובים לקבור את המת נלמד מחובת הכהנים להיטמא, ולכן חיוב זה מוגבל למצב שהמת שלם – שאם לא כן אין הכהנים מחויבים להיטמא למת. לאחר חובת הקרובים מוטלת החיוב על כל ישראל מדין "כי קבור תקברנו". אך יש שחלקו על כך וסברו שעיקר המצווה מוטלת על כל ישראל, אלא שהקרובים קודמים במצווה, על דרך מצוות צדקה שפרנסת העני מוטלת על כל ישראל אך קרוביו או אנשי עירו קודמים בחיובם.

מתי עוברים על איסור הלנת המת

נחלקו הפוסקים בעניין זמן חלות איסור הלנת המת.

בשו"ת הרדב"ז הנ"ל כתב שאין אדם עובר על האיסור אלא עם הלין את המת כל הלילה, עד הבוקר – וכן נקטו כמה פוסקים (יראים השלם, סי' שפד; שו"ע הרב, סי' עב ס"ב).

מנגד, יש הסוברים שמיד עם שקיעת החמה עוברים על הלאו (יד רמה, סנהדרין מו, ב; גשר החיים, חלק ב, פרק ב, אות ד).

כאמור, ייתכן שאיסור הלנת המת אינו חל אלא ביום הראשון, ואינו חל בימים שלאחר מכן. יש לציין לדברי ה'שאגת אריה' הנ"ל, שכתב לבאר שאיסור הלנת המת ומצוות קבורה נאמרו בכל יום: בכל יום שעובר, עובר אדם על איסור הלנת ומבטל את מצוות התורה של קבורתו.

אולם בספר המצוות לרס"ג כתב הרב ירוחם פערלא (ח"ג, דף קעז, ג) לדחות את ראיותיו בכך, ולהלכה חלקו עליו בהעמק שאלה (שאילתא לד, אות ז) וב'אור שמח' (סנהדרין טו, ח).

מתי מותר להלן את המת

בגמרא מבואר שכאשר בא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, הלין בכך את קבורתה עיי"ש שרצו להוכיח מכך שבא ההספד על כבודו המת ולא על כבוד החי, ושוב דחו ששרה גופא הייתה רוצה בכבודו של אברהם.

מכאן למדנו שישנם אופנים שבהם מותר להשהות ולהלן את קבורת המת. ואמנם, מותר להמתין עם הקבורה כשהשיהוי הוא מפני כבודו של מת, ומותר לעשות כן אפילו לכתחילה ואפילו לכמה ימים (סנהדרין מו, א; רמב"ם, אבל ד, ח; שולחן ערוך, יו"ד שנז, א; ראה פסקי תוספות, סנהדרין סימן קה).

ברש"י (סנהדרין מז, א, ד"ה כי אמר) מבואר שכמו כן מותר להלן את המת לכבודם של קרוביו: "ורבינן נמי שאר כל המתים, היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא, דלא איכפת ליה ביה, דהיינו בזיון ודומיא דתלוי – אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה". כיון שנעשה ההלנה לכבודם של קרוביו, הרי שאין בכך ביזיון המת, ואינו נכלל באיסור.

מעבר לכך, ברמ"א (חו"מ סימן קז, סעיף ב) נפסק שיש לנושים כוח לעכב את הקבורה כדי לפרוע חוב ממון: "ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו". אולם, אין הכוונה ל"היתר", אלא לזכות ממונית שיש לאדם להפעיל לחץ על היורשים כדי לגבות את חובו.

למרות שיש היתרים מסוים, בוודאי ובוודאי שיש להיזהר מאד בכל היתר מעין זה, שכן ראינו כבר את גודל חובת קבורת המת וחומרת האיסור להלין את המת.

בירושלים המנהג שאפילו לכבוד המת אין מלינים את המת (בתוך חומות ירושלים המנהג מחייב, ובשאר שכונות העיר נוהגים להחמיר יותר משאר הארץ, אבל לצורך גדול מלינים את המת). בשאר מקומות המנהג הוא אמנם להלין את המת לכבודו, אך יש להיזהר שיהיה בכך כבוד אמתי, ולא סיבות שאין בהן ממש (כך הדגיש בשו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ג, סימן קלט).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *