התורה מבארת כי המבול בא על הארץ בשל רשעת דורו של נח. בפרט, הפסוק מציין את החטא של "חמס" כגורם הישיר שחרץ את גורלה של אותה ציוויליזציה למחייה מן העולם: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו, יג).
ניתן לפרש ולהבין את פירוש המילה "חמס" בכמה אופנים, אך חז"ל קובעים כי הפירוש הישיר הוא הפגיעה ברכושם של אחרים. הגמרא מציינת מכאן את המבול כהוכחה לחומרת עוון הגזל: למרות השפל המוסרי שאליו הגיע אותו הדור, שכלל גם השחתה בתחום העריות, לא נחתם דינם אלא בשל עוון הגזל (סנהדרין קח, א).
בהמשך הדורות, משתמשים פוסקים ומפרשים במילה "חמס" לעבירות שונות שיש בהן עיוות מוסרי ושחיתות. למשל, בספר חסידים (תתצג) כותב ש"בני העיר שרצו להרוויח, והחרימו שלא ליתן איש בזול יותר מכך וכך היין והתבואה, או שלא יביאוהו ממקום אחר כדי שימכרו להם ביוקר, עליהם נאמר: 'כי מלאה הארץ חמס'". אין אמנם איסור רשמי ומפורש על יצירת קרטל (למרות שחז"ל בהחלט מבהירים שאין להעלות מחירים באופן מלאכותי), אך ה'ספר חסידים' מניח שהדבר מונח בשחיתות המוסרית של "חמס".
עם זאת, בהקשר התלמודי המילה "חמס" זוכה לפירוש מסוים, המתייחס למי שלוקח את רכושו של אחר נגד רצונו, אך נבדל מן הגזלן בכך שהוא אינו נוטל את החפץ באלימות מידו של הבעלים, וגם משלם את מחיר הרכוש (בבא קמא סב, א). הוא בפועל גורם לבעלים למכור את רכושו נגד רצונו.
במאמר הנוכחי נדון באיסור חמס. האם גם אדם המשלם עבור חפץ שהוא נוטל עובר על איסור תורה? כיצד הדבר קשור לאיסור "לא תחמוד" של תורה? מה הדין במי שחומד ואינו נוטל, ומה דינו של מי שמפציר בחברו למכור ומפעיל עליו לחצים עד שלבסוף הלה מסכים למכור?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
חמס כאיסור תורה
איסור התורה שלכאורה גלום במעשה חמס הוא איסור "לא תחמוד". הגמרא (בבא מציעא ה, ב) מתייחסת למקרה שבו שומר מבקש להימנע משבועה של תורה ביחס לפיקדון שנאבד – שבועה שהייתה פוטרת אותו מתשלום – ומעדיף במקום זאת לשלם את מחיר הפיקדון למפקיד. הגמרא מבארת שעל השומר להישבע "שבועה שאינו ברשותו", כדי לוודא שהוא אינו לוקח את הפיקדון לעצמו, תוך שהוא משלם עליו לבעליו.
הגמרא ממשיכה להקשות איך ייתכן שהשומר יישבע אותה "שבועה שאינו ברשותו". הרי עצם העובדה שאנחנו משביעים אותו בשבועה זו מוכיחה שהוא חשוד לעבור על האיסור – איסור "לא תחמוד", כפי שמבאר ר' אחא מדיפתי. כיון שהוא חשוד לעבור על האיסור, איך ניתן לסמוך על שבועתו? תשובת הגמרא לכך היא ש"לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו". אנשים מאמינים שכאשר אדם נותן תשלום על החפץ המדובר, אין בכך עבירה על איסור "לא תחמוד". מסיבה זו, גם החשוד על האיסור אינו נפסל לשבועה, כיון שלפי דעתו הסובייקטיבית אינו עובר על איסור.
עולה מתוך דברי הגמרא שגם כאשר אדם משלם על החפץ שהוא חומד ונוטל לעצמו, יש בכך איסור תורה של "לא תחמוד" – אלא שאינו נפסל בכך לעדות. כך עולה גם מדברי הגמרא במקום אחר (בבא קמא קיט, א).
מנגד, ממקור אחר בדברי הגמרא משמע שאין במעשה חמס איסור תורה. הגמרא בסנהדרין (כה, ב) דנה בפסול לעדות של גזלנים וחמסנים. ביחס לחמסן, הגמרא מבארת שחכמים פסלו את החמסן לעדות כאשר ראו שאנשים הורגלו לחטוף את של חבריהם: "מעיקרא סבור: דמי קא יהיב, אקראי בעלמא הוא. כיון דחזו דקא חטפי – גזרו בהו רבנן". אילו היה במעשה החמס איסור תורה, לא היה צורך בפסול לעדות שיגזרו חכמים על החמסן.
דעת התוספות והרמב"ם
לפי פירוש אחד שכתבו התוספות (בבא מציעא ה, א), איסור "לא תחמוד" נאמר רק במקום שאדם חומד ונוטל את של חברו ללא מתן תשלום. כלומר, מה שאמרו בגמרא "לא תחמוד בלא דמי משמע להו לאינשי" כך הוא האמת, שאיסור זה תלוי במה שמקבל את החפץ ללא תשלום. ביחס לגמרא בבבא קמא (קיט, א), בה משמע שיש בחמס איסור גמור, ביארו התוספות שמדובר באסמכתא – הישענות על המקרא, אך לא איסור גמור מן התורה.
מנגד, בפירוש אחר של דברי התוספות (סנהדרין כה, ב) מבואר שיש איסור גמור אפילו במקום שהחמסן משלם על החפץ. שיטה זו עולה מדברי המכילתא, בא נאמר בפירוש שהחמסן נפסל לעדות מן התורה (מכילתא דבי רבי ישמעאל, מסכתא דכספא, סימן כ; בגמרא, סנהדרין כז, א, מובאת גרסה אחרת של מקור זה). כן גם דעת הרמב"ם (ספר המצוות רפו), המציין את דברי המכילתא.
מכאן כתבו הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה ט) והשולחן ערוך (חושן משפט שנט, י) שיש איסור גמור מן התורה במעשה החמס: "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תחמוד".
מי שחומד ואינו נוטל
הרמב"ם מדגיש שכדאי לעבור על איסור חמס, שהוא הוא איסור "לא תחמוד", על האדם לעשות מעשה ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר (דברים ז, כה): לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך – חימוד שיש בו מעשה". מדברי הרמב"ם מבואר שאין אדם עובר על איסור "לא תחמוד" אלא במקום שהוציא לפועל את חמדתו, וקנה את אותו הדבר מיד בעליו.
ואולם, אין הכוונה שמי שחומד ואינו נוטל הוא חף מחטא ועוון. ברמב"ם (גזילה ועבדה פרק א) ושולחן ערוך (חו"מ שנט, י) מפורש שיש שני איסורים חלוקים הנוגעים לכך, האחד "לא תחמוד" (כלשון הכתוב בפרשת יתרו), והשני "לא תתאווה" (כלשון הכתוב בפרשת ואתחנן).
איסור "לא תחמוד" מותנה אמנם בנטילת החפץ עצמו על-ידי החומד, אך איסור "לא תתאווה" הוא בלב בלבד, ואינו מותנה במעשה. כן מבאר בלשון הרמב"ם: "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו, וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד".
מבואר בדבריו שאדם עובר על איסור "לא תתאווה" במחשבה בלבד. אולם, עוד מבואר שלא די במחשבת קנאה בלבד כדי לעבור על האיסור, אלא צריך אדם לחשוב על תכנית קונקרטית של השגת הדבר הנכסף. רק באופן שחשב "איך יקנה דבר זה" עבר איסור מן התורה.
ב'ערוך השולחן' (חו"מ סימן שנט, סעיף ח) הוסיף על כך שאין אדם עובר על האיסור אלא אם גמר בלבו והחליט שגם יעשה השתדלות גדולה והפצרה מרובה כדי להשיג החפץ: לא די בתכנית לבד, עד שיגמור אדם בדעתו להוציאה אל הפועל בביצוע מעשי. עם זאת, כתב שם שממידת חסידות יש להימנע גם מכך.
הפציר בו למכרו או לתת במתנה
בין אם מדובר באיסור תורה גמור, ובין אם לאו, איסור חמס מעלה דילמה מוסרית שנתקלים בה לא מעט. כאשר אנו רואים חפץ שיש לנו צורך או רצון להשיגו – בית עם גישה המתאימה להורים מזדקנים, רכב שמור שנדמה שכמעט ואינו בשימוש, או חברה עסקית שהייתה משגשגת יותר תחת ניהול חדש – אנו חושבים בטבעיות על האפשרות של רכישת אותו חפץ, ועד כמה שהדבר אפשרי אף נגיש הצעה לרכישה. מתי הדבר הופך להיות איסור של חמס?
לשון הרמב"ם הנ"ל מדגיש שעובר אדם על איסור "לא תחמוד" אחר ש"הכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו". בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן מג) כתב שאין אדם עובר על האיסור אלא במקום שדחק במוכר למכור לו את החפץ שלש פעמים, ע"ש שכתב להוכיח מדברי הסמ"ע (רכח, ח) שמי שביקש פעמיים עדיין אינו בכלל 'מפציר'.
בספר 'שערי תשובה' (שער ג, אות מג) כתב רבנו יונה שמידה זו תלויה בכל אדם באשר הוא, שכן באדם נכבד וידוע אפילו בקשה מנומסת יכולה להפעיל לחץ משמעותי על המוכר, כמו שביאר: "והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון, אסור לשאול מעם רעהו".
במי שאינו "איש נכבד" – כלומר, באופן שהבקשה אינה מכניסה את הבעלים למצב של לחץ (בשל היותו אדם חשוב, או מכל סיבה אחרת, כגון ביחס של עובד-מעביד) – נראה אפוא שלא יהיה שום איסור בשאלה בלבד אם יהיה בעל החפץ מוכן למכרו.
בתוך דבריו כותב רבנו יונה ש"אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו". מפורש בדבריו שאיסור "לא תחמוד" נאמר לא רק במכירה, אלא אף במתנה.
מתוך כך כתב ה'חפץ חיים' בחתימת ספר 'שמירת הלשון' (סוף ח"ב) לעורר על דבר המצוי כאשר מחותן אחד מפציר ברעהו שיוסיף עוד לנדוניה (אחר שכבר כתבו את תנאים), שלכאורה עובר בכך משום איסור "לא תחמוד". על אותה הדרך כתב ב'ספר המצות הקצר' (ל"ת מצווה מ): "ומצוי זה בחתן שמכביד על חותנו קדם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, ואף על פי שחותנו ממלא מבקשו, עובר החתן על לאו זה דלא תחמד".
בשו"ת 'בצל החכמה' (ח"ג, סימן מג, אות יא) כתב כלימוד זכות על חתנים שמעיקר הדין אין קפידה על "לא תחמוד" בדרך של מתנה, ודברי רבנו יונה הם "ממידת חסידות" בלבד – אלא ששוב הביא מדברי הסמ"ג (לאוין קנח) שיש איסור גמור אפילו בדרך מתנה, וסיים בצ"ע.
החומד להיות עשיר כמו חברו
האם איסור "לא תחמוד" נאמר על כל דבר ועניין, כגון מי שחומד את עושרו של חברו, או שמא לא נאמר אלא במקום שחומד חפץ ורכוש ספציפי של חברו, כלשון הכתוב "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"? לפי הצד השני, הרי שבמקום שחומד שיהיה עשיר כמו רעהו, או אפילו שרוצה שיהיה לו חפץ כמו של רעו (אך לא החפץ הספציפי של חברו), אינו עובר באיסור – למרות שיש בכך מידה מגונה של קנאה.
בספר דרך פיקודיך (לבעל ה'בני יששכר', מצווה לח, חלק הדיבור אות ב) כתב ש"אפילו חומד שיהיה לו חפץ דוגמת חפץ של חברו, ואינו חומד ליקח החפץ שיש לחברו מידו, גם כן עובר [על איסור] לא תחמוד". על דרך זו ניתן להבין בדברי המלבי"ם (שמות כ, יג), שהזכיר את חמדת "עושר של חברו", אך יש לדחות דיוק זה.
אולם, בשו"ת 'בצל החכמה' הנ"ל הוכיח מסתימת דברי הראשונים והפוסקים שאין אדם עובר אלא אם חומד חפץ ספציפי של חברו. כך בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם אנו מוצאים ש"האזהרה היא על איזה חפץ שיש ברשותו של חברו, לא על מה שדומה לאותו חפץ", והיינו כאמור שאין איסור אלא בחמדת חפץ מסוים שנמצא אצל חברו.
הלכה זו נאמרה בפירוש בספר 'אורח מישרים' (הגר"מ טרויוש מזלצבורג, סימן יג), וזה לשונו: "מי שהוא רעב ובא לבית חברו ומוצא שולחן ערוך במיני מאכל ומשתה, בלי ספק שיתאווה תאווה חזקה להשביע רעבונו ולהשקיט צמאונו, וכי סלקא דעתך שיעבור בזה על לאו ד"לא תחמוד" שהרי כל אשר לרעך כתיב? אבל נראה מפשטות הכתובים שלא אסרה תורה אלא להתאוות מה שהוא לרעהו דווקא, אבל אם חושב ומתאווה מי יתן ויהיה לי כזה אינו עובר, שהרי כתיב "לא תחמוד בית רעך וכו' וכל אשר לרעך, נראה בהדיא שהוזהרנו דווקא להתאוות מה שהוא לרענו, אבל לא הוזהרנו שיהיו גם לנו כאלו".
גם בשו"ת 'דברי יציב' (חו"מ סימן סה) כתב "כשרוצה להיות עשיר כפלוני לא הוי בכלל הלאו, אפילו לפי מה שכתב ה'דרך פיקודיך', ורק כשחלות החמדה הוא על חפצו של חברו שרוצה כמותו ממש שלפי דעתו ודמיונו אין יופי והפלאה כשל חברו ורוצה ג"כ חפץ כזה ממש, אז הוי בכלל האיסור".
לפי דעות אלו יש להבהיר שחתן הדורש איזה דבר מחותנו לא יעבור על איסור "לא תחמוד", גם לפי דעת רבנו יונה (שיש איסור אפילו במתנה), אלא אם דורש ממנו דבר ספציפי השייך אליו – שכן לא נאמר האיסור במי שמפציר ברעהו לקנות לו מתנה מן השוק או לתת לו מתנה כספית. כך מסתבר, שכן לא סביר שכל ילד המפציר בהוריו לקנות לו איזה מתנה עובר באיסור "לא תחמוד"!
חפץ שמצוי לקנותו
יתרה-מזו, בספר 'ארץ צבי' (סימן ד) הביא בשם האדמו"ר מגור (ה'אמרי אמת') שלא שייך איסור "לא תחמוד" בכל דבר שמצוי לקנותו בשוק. בספר 'ארץ צבי' לא ביאר הלכה זו, אך לכאורה כוונת הדברים היא שכיון שהחפץ מצוי לקנותו בשוק, אין לייחס את החמדה לחפץ הספציפי, אלא לאותו סוג של חפץ בכלליות (שאפשר לקנות גם בשוק), ולכן אין בכך איסור גמור. אולם עדיין חידוש הוא, וצ"ע בזה.
"לא תחמוד" בתרומת אברים
הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל נשאל (שו"ת אבן ישראל ח"ח, סימן קה) אם אדם מחויב לתרום כליה לאחיו או לאחותו, ובפרט כאשר הוריו לוחצים עליו שיעשה כן. בתוך דבריו הוא דן שמא אסור להורים ללחוץ על בנם משום שעוברים בכך על איסור "לא תחמוד".
בהקשר זה מחדש הרב פישר "דבודאי אין הלאו דלא תחמוד, אלא על דבר שרואה אותו וחומדו, אבל על דבר שאין אדם יכול לראותו, בודאי לא שייך לא תחמוד ע"ז". עוד כותב שם "דבודאי לא נאמר לא תחמוד, אלא על דבר שחומדו לעצמו, אבל חומד שלאחרים יהיה, לא שייך בזה לא תחמוד".
חידושים אלו צריכים עיון לדינא.
אולם לעניין השאלה של השתלת כליות אפשר לומר שאיסור "לא תחמוד" לא נאמר אלא על רכוש, כלשון הכתוב "וכל אשר לרעך", ואילו על עשיית פעולה כלשהי כמובן שלא שייך איסור "לא תחמוד". ייתכן אפוא שלא שייך איסור לא תחמוד על תרומת כליה, שכן הכליה אינה רכושו של התורם, ותרומת הכליה נחשבת לפעולה, ולא למכר או למתנה.
