לתרומות לחץ כאן

לומר סליחה: איך ועל מה עלינו לבקש מחילה?

 

לחודש אלול משמעות מיוחדת בהקשר לחזרה בתשובה, לתיקון דרכינו ולהתקרבות אל ה'. כחודש שמביא אותנו לימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור, אנו עוסקים בו בסליחות ובתחנונים, בהתבוננות פנימית ובחשבון הנפש.

כחלק מאותו חשבון הנפש, כמובן שאין לנו לפסוח על המעשים הנעשים בין אדם לחברו. ביחס אל עבירות שנעשו בתחום זה, עלינו להתייחס לא רק לתשובה בפני המקום, אלא גם לריצוי הנפגע: עד שלא זכינו למחילת הזולת, אין עבודת התשובה שבין אדם למקום מועילה.

הנטייה האנושית היא לדחות את מה שאינו נעים לנו עד הרגע האחרון. בהקשר הזה, הנוהג שבעולם הוא להתרוצץ בערב יום כיפור, ולבקש מחילה מאלו שבהם פגענו. אלא, שבקשות אלו יש בהן טעם לפגם –אדם המרגיש חרטה בעומק נפשו, ובכל מאודו מבקש את מחילת הנפגע, אינו ממתין עד הרגע האחרון. מכאן שראוי לנצל את חודש אלול אף לכך: לרצות את חברנו ולהכין לעצמנו דרכי תשובה גם בזאת.

במאמר השבוע נדון בעניין בקשת מחילה על עבירות אלו. על איזו חטאים צריך אדם לבקש מחילה? האם יש חובת ווידוי ותשובה אף כלפי שמיא, לבד מריצוי חברו? מה אופייה של חובת בקשת מחילה, והאם צריך לפרט את החטא? מה הדין ביחס למי שלא ניתן להשיג את מחילתו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

ריצוי החבר בעברות בין אדם לחברו

במסכת יומא נאמר במשנה (פרק ח, משנה ט) "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל) – עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

מכאן למדנו שמי שחוטא לחברו חייב לבקש את מחילתו. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים תרו, א): "עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו".

על אותה הדרך למדנו במשנה במסכת בבא קמא (צב, א): "אף על פי שהוא נותן לו [דמי החבלה], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): "ועתה השב אשת האיש".

חובת תשובה בפני המקום

מדברי המשנה (יומא הנ"ל) הקובעת שבחטאים שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו, משמע שלא די במה שמרצה את חברו, אלא צריך אף את כפרתו של יוה"כ כדי לכפר על עוונו.

כך עולה מדברי הרא"ש (פירוש למסכת פאה, פ"א מ"א) הכותב שהקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות ממצוות שבין אדם לקונו. ביאר דבריו בספר קובץ מאמרים (לגר"א וסרמן הי"ד, דף מב) שבכל מצוות ש"בין אדם לחברו" יש גם כן חלק "בין אדם למקום". זה הטעם בדברי הרא"ש הללו שמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, כיון שיש בהם הן פן של בין אדם לחברו, והן פן של בין אדם למקום.

גם רבנו יונה כתב (ביאור לאבות, פ"ד, משנה כט) שאם יזיק אדם את חברו אין לו לחשוב כי אליו חטא ולא לה' יתברך, "כי גם לה' חטא והוא תובע את ההיזק כבעל דין". על דרך זו הביא בספר 'בית שאול' (הרב יוסף שאול נתנזון, ב"ק פ"ב) בשם ספר חובת הלבבות.

ייתכן לדייק כן אף מדברי הרמב"ם (תשובה א, א), שכתב: "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: מכל חטאות האדם". כן כתב בספר 'תנופה חיים' (הרב חיים פלאג'י, ירמיה אות ס): "וכלשון הרמב"ם בהלכות תשובה דבעבירות שבין אדם לחבירו צריך שיעשה תשובה גם בנוגע למקום, ויתודה על חלק גבוה שעבר על מימרא דרחמנא".

מבואר אפוא מכל מקורות אלו שגם בעבירות שבין אדם לחברו, אין די בכך שירצה את חברו וישיג את מחילתו, אלא צריך האדם אף לחזור בתשובה בפני הקב"ה, כדרך ששב בכל שאר חטאות האדם.

דין אונאת דברים

גם פוסקי ההלכה נקטו שצריך אדם לחזור בתשובה כלפי שמיא גם לאחר שנתרצה לו חברו. כך מבואר ב'חיי אדם' (כלל קמד, וכן בצוואתו (חיי אברהם אות מט), וכן פסק החיד"א (נחל קדומים, אחרי מות ה), ועוד. וכן כתב גם ה'משנה ברורה' – ונביא את דבריו בשביל החידוש שנתחדש בהם.

בשולחן ערוך ׁ(או"ח תרז, ד) נפסק: "עונות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר, ולא שינה [שנה] עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם". כלומר, גם לאחר שזכה, לכאורה, לסליחה וכפרה ביוה"כ האחד, עדיין יכול להמשיך ולהתוודות על העוון ביוה"כ הבא.

במשנה ברורה (ס"ק יג) הוסיף: "אף בין אדם לחבירו, גנב וגזל וכדומה, אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה, מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם, דמ"מ בין אדם למקום חטא. אבל אם הקניט חבירו בדברים, או עני המהפך בחררה, יש לומר כי האי גוונא כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ אחד, אין צריך להתודות ביוה"כ שנית".

ב'שער הציון' (שם) הוסיף ה'משנה ברורה' בשם ה'פרי מגדים' שבנוגע למקניט את חברו ועני המהפך בחררה "אפשר שאפילו ביום הכיפורים הראשון אינו צריך להתוודות כיון שכבר פייס אותו". והוא לכאורה חידוש גדול, שלמרות שבאיסור גזל ומזיק חייב בתשובה לפני המקום, בנוגע למי שמקניט את חברו, אינו צריך להתוודות לפני המקום, ודי במה שמחל לו חברו. וצריך עיון מה בין זה לזה?

נראה שישנם עבירות שבין אדם לחברו שדי בהן בריצוי הנפגע. ייתכן שכאשר הפן היחיד של החטא הוא הצער שנגרם לזולת – אונאת דברים – אזי ריצוי החבר מתקן את הפגם, ואין צורך לתשובה וכפרה מעבר לכך. רק כאשר יש פנים אחרים של החטא, דהיינו נזק כלשהו, יש צורך לתוספת תשובה וכפירה בפני המקום.

ניתן למצוא רמז לכך בדברי חז"ל. בפסוק נאמר (שמואל א, פרק ב, פסוק כה): "אם יחטא איש לאיש ופללו אלוקים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו". בגמרא (יומא פז, א) ביארו חז"ל את כוונת הכתוב: "הכי קאמר: אם יחטא איש לאיש, ופללו, אלוקים ימחול לו; ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו? – תשובה ומעשים טובים".

ניתן להבין מדברי הגמרא שאם חוטא אדם בעבירות שבין אדם לחברו, די בכך שחברו ימחל לו כדי שאף הקב"ה ימחל על החטא. בניגוד לכך, בחטאים אחרים צריך לעסוק בתשובה ובמעשים טובים. לדברינו, יש לומר שהגמרא מתייחסת לדין אונאת דברים (הגמרא מיד מביאה את דין מי שהקניט את חברו), ולכן די במחילת חברו בלבד.

לפרט את החטא

עוד חידוש בדיני בקשת מחילה אנו מוצאים בדברי הב"ח בשם מהר"ש, כפי שהובאו להלכה ב'משנה ברורה' (סי' תרו, סק"ב), ואלו דבריו: "המבקש מחילה שפשע כנגדו צריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה".

מטעם זה הוסיף הב"ח שלכתחילה יש לחוטא עצמו ללכת ולבקש מחילה, "דלא כמו שנוהגים מקצת בני אדם לשלוח תחילה אמצעי [שליח] שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב". על האדם לפייס את חברו הפגוע, ולא לשלוח אחרים לעשות כן, אבל יש לו להביא עמו אנשים כדי שהלה יתפייס (שו"ע תרו, א). ב'משנה ברורה' מבואר שהלכה זו אינה מעכבת, והיא דין לכתחילה בלבד.

מתוך הלכה זו מבואר שעניין בקשת מחילה מאת הזולת אינו רק תיקון הפגם בלבד [ששוב לא יקפיד עליו חברו], אלא מעשה ממעשי התשובה: כמו שמי שחוזר בתשובה לפני המקום צריך לפרט את החטא בווידויו, כך מי שחטא לחברו צריך לפרט בפניו את החטא.

להיזהר מעלבון חברו

בהקשר זה יש לציין את מה שנחלקו לכאורה בעניין בקשת מחילה מחבר שאינו מודע לחטא כנגדו. ה'חפץ חיים' בספרו (הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף יב) כתב שכשמספר לשון הרע רוצה לחזור בתשובה, עליו לבקש מחילה גם ממי שאינו מודע לכך שסיפר עליו לשון הרע (עי' בבאר מים חיים שם שהמקור לכך ב'שערי תשובה' רז).

לעומתו, בספר 'תנועת המוסר' (ח"א עמוד 363) מובאת דעת רבי ישראל סלנטר, שבמצב כזה אין לאדם רשות בשביל טובתו האישית לפגוע בחברו ולומר לו שסיפר עליו לשון הרע, מפני שבקשה זו תגרום לו עלבון וצער. נראה לפיו שבמצב כזה אין תקנה למספר, אך יש שכתבו בדעתו (עי' מועדים וזמנים ח"א, סימן נד) שיבקש מהנפגע מחילה כללית, ודי בכך.

עם זאת, המחלוקת בין השיטות אינה רחבה, שכן ב'משנה ברורה' (ריש סימן תרו) הביא את דברי ה'מגן אברהם' שבשעה שמבקש מחילה מחברו צריך לפרט את החטא שחטא לחברו, אך אם חברו מתבייש בזה לא יפרט את החטא.

המוחל והנמחל

הלכה נוספת קובעת (תרו, א) שאם ביקש אדם מחילה, וחברו לא נענע לו, עליו לחזור ולבקש מחילה עד שלש פעמים. כיון שביקש שלש פעמים, שוב אינו חייב להשתדל בכך יותר (אך רשאי לעשות כן אם ירצה, אם אין בכך פגם בכבוד התורה – כן פסק הב"ח).

מצדו של הנפגע, כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב, הלכה י): "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור".

בהלכה הבאה מתייחס הרמב"ם למי שפגע בחברו, והלה נפטר לעולמו טרם ביקש את מחילתו: "החוטא לחבירו, ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו".

בכך שמוחל לחברו, הולך האדם בדרכי המקום, שהוא ית' רחום וחנון ומוחל לחטאים בשובם מדרכם – ויזכה בזה שאף הקב"ה ימחל לו על עוונותיו.

על איזו עבירות נדרש הריצוי

לכאורה, היה נראה שהצורך במחילת הנפגש נאמר בנוגע לכל עבירות שבין אדם לבין חברו.

אולם, ברמב"ם מצאנו חילוק בין עבירות שונות, כדבריו (הלכות חובל ומזיק פרק ה, הלכה ט): "אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו – שהמזיק ממון חברו, כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חבל בחברו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות, אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו".

דברי הרמב"ם לכאורה צריכים עיון: איזה הבדל יש בין החובל בחברו לבין המזיק את ממונו?  בשניהם נמצא החבר ניזוק, וצריך לכאורה לרצותו?

יתרה-מזו הקשה ב'לחם משנה' (שם), שהרי הרמב"ם עצמו פסק בדין הגזלן (הלכות תשובה פ"ב, ה"ט) ש"אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו, וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו". צריך עיון אפוא מה בין גזלן, שחייב לרצות את הנגזל, לבין מזיק שאינו חייב לרצותו?

ב'לחם משנה' ביאר שיש לחלק בין גזלן, שנהנה מן הגזילה, לבין מזיק שאין לו הנאה מן הגזילה.  חילוק זה לכאורה דחוק הוא – מה בכך שנהנה, הרי עניין בקשת מחילה לכאורה קשור לפגיעה בזולת ולא להנאה אישית?

עוד תירץ ה'לחם משנה' שגזלן חמור יותר, כי נטל מן הקרבן בעל כורחו, תוך גרימת צער וסבל. בהמשך הדברים נרחיב את היריעה בתירוץ זה.

פגיעה אישית ופגיעה עקיפה

נראה שיש לחלק בין פגיעה ישירה ואישית בחברו, לבין פגיעה שאינה ישירה ואישית, אלא פגיעה עקיפה בלבד.

נקדים לכך מקור אפשרי לדברי הרמב"ם. בכמה מקומות בש"ס (יומא פז, א; ב"ב קעג, ב; ב"מ קטו, א) מובאת אמירת ר' יצחק: "כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו". ר' יצחק לומד הלכה זו מדברי הכתוב בספר משלי (פרק ו , א-ג): "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך כו' עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך". מכאן אנו למדים: "אם ממון יש בידך – התר לו פיסת יד; ואם לאו – הרבה עליו ריעים".

רש"י מפרש (שם, וכן במשלי שם) שאם יש על האדם תביעת ממון, דהיינו "תקעת לזר כפיך", אז "לך התרפס – התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו". ואם לאו, שאין עליו עסקי ממון אלא "נוקשת באמרי פיך", אז "הרבה עליו רעים לבקש ממנו מחילה".

מכאן ניתן להבין שבמזיק ממון חברו אין צורך בבקשת מחילה, אלא די בכך שיחזיר לו את ממונו. כלומר, במקרים של נזק ממוני ("תקעת לזר כפיך") די ב"התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו". כך פסק הרמב"ם בנוגע למזיק, שאינו צריך לבקש מחילה, אלא משלם את הנזק ודיו. מנגד, בנוגע לגזלן הרי מבואר במשנה (ב"ק צב, א) ש"אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו", והוא מה שמחלק הרמב"ם בין מזיק לבין גזלן.

הסברא שבחילוק זה היא כאמור, שכאן מדובר על פגיעה ישירה ואישית – "המקניט את חברו" – ואילו כאן מדובר בפגיעה עקיפה: כיון שהבחין בנזק שאירע לרכושו, בוודאי שעלול האדם להצטער, אבל צער זה נגרם לו בדרך עקיפה, ולא בפגיעה ישירה.

בזה יובן גם עניין הגזלן, שחייב לבקש מחילה מחברו. הגזלן מוגדר כמי ש"לוקח אדם חברו בחזקה, כגון שהטף מידו מיטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים" (רמב"ם, הלכות גזילה פ"א, ה"ג) – בשוני מן הגנב, שהוא הלוקח מחברו בלי שהלה יהיה מודע לכך. נמצא שהוא פוגע ומצער את חברו בצער אישי, ולכן חייב לפייסו.

 

הלוואי שנזכה לחזור בתשובה על כל חטאותינו, ונזכה יחדיו לשנה טובה ומתוקה.

הצטרף לדיון

6 תגובות

  1. ב"ה סליחה הרב אם בעל אמר לאשתו אונאת דברים קשה שמגיע לה היסורים שלה בגלל חטאיה הקודמים לפני הנישואין. איך היא תסלח לו בליבה מחילה גמורה (הוא כבר לא בעלה היום) אבל היא רוצה לסלוח לגמרי. אגב מה שהוא אמר באותו הרגע לא נגע בה בלב מרוב קושי הדברים, אך לאחר שנים שהיא נזכרה בזה זה עזר לה לעשות תשובה ולהבין את מידת השם

  2. אפשר למחול בלב, לא חייבים ליצור קשר עם האדם ההוא, אדם עושה עבודה בעצמו של אמונה בכך שבסופו של דבר אף אחד לא יכול לפגוע בי והכל מאיתו יתברך וכפרת עוונות, ולאט לאט ככל שמאמינים בכך יותר הדברים מקבלים פרופורציה אחרת.

  3. בס"ד
    לכבוד הרב,
    יש בעלי תשובה ששואלים- אדם שפגע באדם אחר , למשל בתקופה בה היו מה שנקרא בימינו "חבר וחברה" ופגע בה או היא בו ועכשיו חזרו בתשובה- האם היא צריכה לפנות אליו בבקשת סליחה או שמטעמי צניעות יש להמנע ודרך אחרת לכפר?

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל