אחד השיקולים המרכזיים בכל עסקה בין שני צדדים הוא שאלת הידע המוקדם. במסגרת סדרת המאמרים על דיני אונאה, נדון במאמר הנוכחי על הנושא של ידע מוקדם בהקשר לאיסור ודיני אונאה.
מול תביעה במסגרת דיני אונאה, לעתים קרובות תבוא התגובה ש"הרי היית מודע היטב לפערי המחירים". כאשר הקרבן היה מודע מלכתחילה שהוא משלם מחיר גבוה בהרבה ממחיר השוק, לכאורה קשה לבוא בטענות על הצד הפוגע – הרי הקרבן "סבר, וקיבל".
ואולם, כפי שיתברר הנחה זו בהחלט אינה פשוטה על-פי הלכה. האם ניתן אפוא לתבוע תביעת אונאה למרות מודעות מוקדמת של פערי המחיר? איך הדבר קשור למגבלת הזמן שקובעת ההלכה על תביעות אונאה? ואיך בכל אופן ניתן להסדיר שדיני אונאה לא יחולו על עסקה מסוימת? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
אונאה מדעת
הגמרא (בבא מציעא נא, א) דנה במקרה הבא. אדם מסוים הצהיר על מוצרים שביקש להעמיד למכירה, במחיר של ששה זוז ליחידה. מחיר השוק של המוצרים היה חמשה זוז, זוז אחד פחות.
עובר-ושב שהיה מעוניין לרכוש את המוצרים, אך לא במחיר מופקע, עשה לעצמו חישוב מהיר. הוא שיער שאילו היה מציע למוכר מחיר ממוצע של חמשה וחצי זוז, הלה היה מסכים לעסקה. ואולם, במקרה הזה הפער בין מחיר השוק לבין המחיר האמתי היה מגיע לחצי זוז בלבד, דהיינו פחות מששית ממחיר השוק. נסיבות אלו היו שוללות מן הקונה את הזכות לתבוע את כספו בחזרה, שכן בפחות מששית אין זכות ממונית על-פי דיני אונאה.
מכאן הסיק הקונה שעליו לשלם דווקא את המחיר המלא המבוקש של ששה זוז. כיון שדאג לכך שיהיה סך מדויק של אונאה – בדיוק ששית ממחיר השוק – הרי שהקונה שמר לעצמו בכך את הזכות לתבוע את עודף התשלום (זוז אחד) בחזרה. הוא גם יזכה במוצר המבוקש, ובסופו של יום ישלם לא יותר ממחיר השוק.
במקרה הספציפי של הגמרא, המסכנה היא שהקונה אינו רשאי לתבוע תביעת אונאה, מפני שמדובר באדם פרטי המוכר את חפציו, ולא במוכר מקצועי. בשל הממד האישי של המכירה, דיני אונאה אינם חלים. אך למעט סיבה זו, מבואר מדברי הגמרא שהטקטיקה של המוכר היא כדין: הוא יכול לשמור את המוצרים שקנה, וגם לתבוע בחזרה את עודף הכסף ששילם.
עולה אפוא שגם כאשר הקונה (או המוכר) מודע למחיר הבלתי-הוגן שהוא משלם, אין בכך שלילה לתביעת אונאה. הלכה זו נפסקה במרדכי (בבא מציעא סימן שז), והובאה ברמ"א (חושן משפט רכז, ז).
בעיית הגבלת הזמן
העיקרון האמור עומד בסתירה, כך לכאורה, עם עיקרון יסוד אחר של דיני אונאה. המשנה (בבא מציעא מט, ב) קובעת שיש הגבלת זמן על תביעת אונאה: ניתן לתבוע אונאה רק "עד שיראה [את הממכר] לתגר או לקרובו". הלכה זו נפסקה כלשונה ברמב"ם ובשולחן ערוך (רכז, ז).
ההיגיון שבהלכה זו, כפי שרש"י מבאר, הוא שלאחר הזמן של "עד שיראה לתגר או לקרובו" אנו מניחים שהקונה אכן הראה את הממכר למי שיכול לייעץ לו על המחיר האמתי שלו. מכאן אנו מניחים שהקונה נעשה מודע לעובדה שרימו אותו במחיר הממכר. אם, למרות מודעות זו, הקונה עדיין אינו תובע את האונאה, ניתן להסיק שהוא ויתר על התביעה, וכיון שכן שוב אינו יכול לתבוע.
למדנו אפוא מדברי המשנה שכאשר הקונה יודע שרומה, ואינו תובע את כספו כדין, הרי שיש להניח שהוא ויתר על זכותו לקבל את כספו בחזרה – ושוב אינו רשאי לתבוע. אם כן, איך ניתן לומר שכאשר אדם היה מודע לכתחילה לפערי המחיר שבמוצר, עדיין רשאי הוא לתבוע את האונאה? אם די בידיעה של בדיעבד לשלול את תביעת אונאה (בשל ההנחה שהוא ויתר על תביעה), הרי שקל וחומר שידיעה לכתחילה תשלול את זכות התביעה?
הב"ך (חושן משפט רכז, ט; הב"ך מגיע לשאלה נוספת) מציע פתרון לבעיה, כאשר הוא קובע כי הקונה רשאי לתבוע את כספי האונאה רק בתנאי שהוא הודיע מתחילה לעדים על כוונתו לעשות כן. אלמלא הצהרה זו בפני עדים, אנו אכן מניחים שמודעות הקונה למחיר המופרז מצביע על ויתור תביעה, ושוב אינו רשאי לתבוע אונאה.
יש להוסיף שהצהרה כאמור אינה יכולה לבטל את מגלת הזמן של "עד שיראה לתגר או לקרובו". חז"ל תיקנו את הגבלת הזמן כדין קבוע, שחל בצורה גורפת. למעט מקרים חריגים (שבס"ד נדון בהם בהזדמנות אחרת), הצהרה על כוונות לתבוע אינה מועילה להרחיב את הגבלת הזמן ביחס לתביעת אונאה.
ואולם, הפתרון של הב"ך דחוק משהו, שכן הגמרא אינה מזכירה כלל את העובדה שהקונה הצהיר מראש על כוונתו לתבוע את האונאה. הקצות החושן (רכז, ה) מוסיף שאם מניחים שהקונה מוותר על זכותו לתבוע את האונאה, הרי שלא יועיל הצהרת כוונות לתבוע. בנקודה זו יש מקום לדון (עי' בנתיבות המשפט רכז, ד), אך איך שיהיה הסכמת הפוסקים היא שלא כדעת הב"ך לעניין זה.
לשלם ולתבוע
פתרון נוסף, המועילה על-ידי הנתיבות (רכז, ד), הוא שקניין מוצר בתמורה למחיר גבוה, גם כאשר הפער ידוע לקונה, אינו מוכיח את ויתור הקונה על זכותו לתבוע אונאה. התורה הרי קובעת דיני אונאה, ומכאן שניתן לשלם את המחיר הגבוה בכוונה תחילה, ולתבוע שוב את הכסף בחזרה. אין כל הוכחה מהתשלום מרצון לוויתור על הזכות של תביעת אונאה.
מנגד, לאחר שהעסקה באונאה בוצעה, וכאשר עבר די זמן לקרבן לתבוע את כספי האונאה, ניתן להסיק מהעדר התביעה שהקרבן ויתר על זכותו לתבוע. חז"ל מניחים שאם אדם ירצה לקבל את כספו בחזרה, הוא יתבע את כספו בזריזות, והעדר התביעה מוכיח את ויתורו על הזכות (עי' מה שביאר בזה בנתיבות המשפט, שם).
לפי הבנה זו, תעלה השלכה לדין שאדם מודע הקונה במחיר מופרז שומר את זכותו לתבוע אונאה רק כאשר שיעור האונאה הוא בדיוק ששית ממחיר השוק. במקרה הזה, הקונה רשאי לתבוע את הפרש המחיר לאחר זמן, ובכך יזכה במוצר, במחיר השוק. כאשר הפרש המחיר הוא יותר מששית, הקונה אינו יכול לטעון שהוא התכוון לקנות ושוב לתבוע את הפרש המחיר, שהרי במקרים אלו (אונאה של יותר מששית ממחיר השוק) תביעתו אינה להחזר ההפרש אלא לביטול המכר. כמובן שלא הגיוני בעליל שאדם יקנה ממכר רק בשביל לתבוע בהמשך את ביטול המכר והחזר הכסף.
הט"ז (שדבריו מובאים ומוסברים על-ידי נתיבות המשפט, שם) קובע אפוא שכאשר מדובר באונאה של יותר מששית, הקרבן המודע מפסיד את זכותו לתבוע אונאה, ורק במקרה של ששית בדיוק הוא רשאי לתבוע את כספו לאחר המכר.
מנגד, הסמ"ע (רכז, יח) אינו מכריע בשאלה זו, וניתן להציע שגם במקרים של אונאה ביותר מששית המחיר, כאשר זכותו של הקונה תהיה לבטל את המכר, הקונה מניח שהמוכר לא ירצה לבטל את המכר, אלא יהיה מוכן לקיים את המכר במחיר השוק, ולהחזיר את העוף. לכל הפחות, ניתן לומר שהקונה מעלה את התרחיש הזה כאפשרי. כיון שיש כזו אפשרות, ניתן להציע שגם באונאה יתרה על ששית, אין הקונה מוותר על זכותו לתבוע אונאה.
לעקוף דיני אונאה
ברור אפוא שלפי רב דעות, ידיעה מוקדמת של מחיר מופרז אינה שוללת את הזכות לתבוע תביעת אונאה. המוכר אינו יכול לומר לקונה ש"היה לך לדעת טוב יותר" – אם שראינו כבר שכאשר סך האונאה עולה על ששית, יש דיון ביחס להלכה זו. אם ידע מוקדם אינו משנה את דיני אונאה, האם צדדים לעסקה יכולים לעקוף את דיני אונאה מרצונם? לכאורה, הם יכולים להתנות ביניהם שדיני אונאה לא יחולו – אך האם התנאה זו תקפה?
הגמרא (בבא מציעא נא, א) מציינת מחלוקת אמוראים ביחס למי שמתנה על דיני אונאה. לדעת רב, אין התנאי תקף. אמנם בדרך כלל בענייני ממונות אנו אומרים ש"מתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו קיים", בנוגע לאונאה אין התנאי קיים, מפני שהקרבן אינו יודע שיש במכר אונאה. כיון שהוא אינו מודע לכך, הרי שאינו מוותר על זכותו על-פי התנאי, ושוב אין התנאי מועיל. מנגד, לדעת שמואל התנאי מועיל להפקיע דיני אונאה מן המכר.
השולחן ערוך (רכז, כא), על-פי דעת רוב הראשונים, פוסק בדעת רב, כך שאין התנאי מועיל להפקיע דיני אונאה מן המכר. גם אם הותנה שלא יחולו, עדיין חלים על העסקה כל דיני אונאה. הקצות החושן (רכז, ט) מועיל שאמנם התנאי אינו מועיל, אך הוא נותן לצדדים את היכולת לבטל לגמרי את המכר, במידה ואחד הצדדים תובע את השני בתביעת אונאה (עי' בנתיבות המשפט יג; סמ"ע לח, על-פי רש"י וטוב). איך שיהיה, איסור אונאה נשאר בתוקף.
לפי ההסבר שניתן על-ידי הגמרא לכך שהתנאי בטל – שהקרבן אינו מודע לאונאה שבמכר – הגמרא (שם, בשם ברייתא) מביאה אפשרות של התנאה שכן תהיה קיימת. כאשר המוכר מודיע לכתחילה לקונה שיש שיעור מסוים של אונאה במכר (כגון שהממכר שהוא מוכר תמורה מאתיים שווה רק מאה לפי מחיר השוק), ורק לאחר מכן מתנה עמו שלא יחול בעסקה דיני אונאה, הרי שהתנאי יהיה קיים.
בשולחן ערוך (רכז, כא) פסק כהוראה זו, ומוסיף שיש להקפיד לציין שלא יהיה לקונה תביעת אונאה (וממילא הקונה מוותר על זכותו לתבוע) ולא שלא יחולו דיני אונאה – שכן לא ניתן להתנות על דיני התורה, והם יחולו למרות התנאי.
השולחן ערוך מוסיף עוד שיש לציין את סך האונאה, ולא רק לציין שיש אונאה במכר, שאין די בכך כדי שלא יחולו דיני אונאה במכר. אחרים חלקו על כך (עי' באמרי בינה, הלכות דיינים כ, יח), והציעו שניתן לציין באופן כללי שיש אונאה במכר, בלי לפרט את הכמות. סתימת הפוסקים מורה שלהלכה נקטו כדעת השולחן ערוך.
לוותר על הזכות
בנתיבות המשפט (רכז, יג) מוסיף אפשרות אחרת לפתור את בעיית האונאה כאשר שני הצדדים מסכימים שלא יחול במכר אונאה.
הוא מבאר שהתנאי של הגמרא הוא "תנאי" שלא תהיה תביעת אונאה מצד הקונה כנגד המוכר. אבל כאשר תנאי נעשה לפיו הקונה מוותר על זכותו לתביעת אונאה, יהיה די בכך כדי לבטל את זכותו לתבוע, בלי שיעבור המוכר על איסור אונאה.
הוא מבאר עוד שבמידה ויש במכר אונאה (לאחר שנעשה תנאי כאמור), הקונה יעמוד בפני בחירה: הוא יכול לוותר על זכותו לתביעת אונה, ולקיים את המכר, ולחילופין הוא יכול לתבוע תביעת אונאה, ובכך לבטל את המכר שכן המכר נעשה "בתנאי" שהקונה אינו תובע את זכותו.
תנאי זה, לפי הצעת הנתיבות המשפט, מאפשר דרך יותר נעימה של התנאה על דיני אונאה, דהיינו להתנות את המכר על תנאי שהמוכר מוותר על זכותו לתביעת אונאה. הקונה בדרך כלל אכן לא יתבע את האונאה, שכן הוא מעוניין בקיום המכר למרות המחיר הגבוה, ואילו יתבע את האונאה המכר יתבטל כליל. בדרך זו, אין צורך לציין את כמות האונאה, וכיון שהקונה מוותר על זכותו אין כל איסור מצד המוכר.
יש לציין שבשולחן ערוך הרב כותב שניתן להתנות על דיני אונאה גם במישור של "לכתחילה".
