לתרומות לחץ כאן

תמורה על מצוות השבת אבידה: האסור והמותר

 

בחלק רביעי ואחרון של הסדרה על דיני השבת אבידה, נדון במאמר הנוכחי על התמורה שמותרת לקבל עבור קיום המצווה.

אדם שמגביה אבידה בכוונה להשיב אותה לבעליה, ירצה לדעת שהוא יזכה לפיצוי על הוצאות שהוא מוציא או הפסדים שהוא סובל כחלק מהליך השבת האבידה לבעלים.

לדוגמה, אדם שנקלע לסערת גשמים, ויכול להציל את הרכוש הזול שלו או הרכוש יקר-הערך של שכנו, ירצה להציל את רכוש החבר השווה יותר, אך יחשוש שמא יפסיד בכך את רכושו. האם הוא רשאי לתבוע את בעל האבידה שיפצה אותו על הפסד רכושו, או שמא אין זה מעניינו של הבעלים?

כן, האם אדם שמפסיד הכנסות בשל קיום המצווה של השבת אבידה, רשאי לתבוע את הפסד ההכנסה מן הבעלים?

נדון בשאלות אלו, וועד, בהמשך הדברים. כפי שנראה, יש גם השלכות מעבר לעולמה של מצוות השבת אבידה.

השבת אבידה בחינם

החיוב לקיים מצוות הוא דווקא בחינם. כפי שהמשנה מלמדת (אבות ב, א), הקב"ה נתן שכר מיוחד וייחודי לכל מצווה ומצווה. אנו עובדים אותו במעשנו, וסומכים על בעל השכר לשלם את שכרנו. הכוונה לקבלת שכר ארצי בתמורה לקיום מצווה מהווה אפוא פגם מהותי בקיום המצווה עצמו. במקום הקב"ה המצווה עליה, המצווה מכוונת אל האדם המשלם את השכר.

במובן ההלכתי, אנו מוצאים ביטוי לכך במצוות הטעינה – שהיא היוצא מן הכלל המוכיח על הכלל. הגמרא (בבא מציעא לא, ב) מציינת מחלוקת תנאים ביחס למצוות טעינת בהמה – או טעינת רכב במצבים של חירום – המהווה מצווה דאורייתא (דברים כב, ד). לפי דעת חכמים, אדם מקיים את המצווה גם כאשר הוא מקיים אותה בתמורה לתשלום, ואילו לדעת רבי שמעון חובה לקיים את המצווה בחינם, כדין כל המצוות.

לעניין זה נפסקה הלכה כדעת חכמים, וניתן לקיים את המצווה גם בתמורה לשכר אנושי. אין חובה, ביחס למצוות טעינה, לעבוד בחינם. אך כאמור, מצווה זו היא היוצאת מן הכלל, כפי שנלמד מלשון הכתוב. ביחס לשאר המצוות, כולל מצוות פריקת בהמה, יש לקיים את המצווה בחינם (שולחן ערוך, חושן משפט רעב, ו).

השבת אבידה אף היא בכלל, ולמדנו אפוא שאסור ליטול שכר על קיום המצווה (רא"ש, בבא מציעא ב, כד; שולחן ערוך, חושן משפט רסה, א).

תביעת הפסדים

ואולם, המשנה (בבא מציעא ל, ב) מלמדת שכאשר אדם מפסיד הפסדים במהלך השבת אבידה לבעליה, מותר לו לתבוע פיצוי, עד גבול מסוים, מהבעלים: "היה בטל מסלע, לא יאמר לו: תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין, מתנה בפני ב"ד. אם אין שם ב"ד, בפני מי יתנה? שלו קודם".

ההלכה הראשונה במשנה מורה שיש לפצות את המוצא אבידה ומחזירה לבעליה על הפסד הכנסות, אך רק כ"פועל בטל". הביטוי "פועל בטל" מתפרש על-ידי המפרשים בשתי דרכים. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך (רסה, א), הכוונה היא שיש לשלם למשיב אבידה את השכר שהוא היה מוכן לקבל אילו היה יושב ובטל. לדעת הרמ"א (שם, בשם הרא"ש והטור) אין הדבר כן, ומותר למשיב אבידה ליטול שכר כפי שהיה נוטל להתבטל ממלאכתו ולעבוד בהשבת האבידה. סך זה הוא כמובן גבוה יותר מהסך שאדם היה מקבל כדי להיות בטל לגמרי.

למשל, כאשר איחור עולה לפועל 200 ₪ בהכנסה אבודה (או בקנסות), ייתכן שהוא יהיה מוכן לקבל סך של 150 ₪ כדי שלא יצטרך לעבוד כלל, ויהיה יושב ובטל. הבטלה שווה לו סך 50 ₪. ואולם, אילו בזמן שהוא אינו עובד במלאכתו הקבועה יהיה האדם חייב לעסוק בהשבת אבידות לבעליהן, ייתכן שלא יהיה מוכן לעשות כן אלא תמורת 180 ₪, בהפסד של 20 ₪ כיון שמלאכת השבת אבידות קלה יותר ממלאכתו הרגילה.

ההלכה השנייה של המשנה מלמד שכאשר הוא עומד מול הפסדים, ראשי המוצא אבידה להתנות בפני הבעלים או בפני בית הדין שהוא יקבל את שכרו השלם. למה מותר לעשות כן?

"שלו קודם"

ניתן להסביר את ההלכה על-פי הסיפא של המשנה: "שלו קודם".

במצוות רגילות, ההנחה היא שחייב אדם להוציא הוצאות כדי לוודא את קיום המצווה. למשל, מצוות כמו בניין סוכה, מצה בפסח, הנחת תפילין, וכדומה, כרוכות בדרך כלל בהוצאה כספית כדי לוודא שיהיה לאדם סוכה, מצה ותפילין.

אך המקרה של השבת אבידה שונה הוא. התורה מחייבת אותנו לדאוג לרכושם של אחרים, אך רק במידה שדאגה זו אינה פוגעת ברכושו של מקיים המצוות. "שלו קודם". מכאן שמותר לתבוע את ההפסד שהוא מפסיד.

ברמה הבסיסית, רשאי משיב האבידה לתבוע את הסך שהוא היה מוכן לקבל כדי שלא יצטרך לעבוד במלאכתו הקבועה. אך כאשר אין די בכך, מותר לו להתנות כל סכום שיכסה את הפסדיו – אך לא יותר מזה, כי הכלל הוא שמותר לכסות הפסדים, אך לא להרוויח מקיום המצווה. כלל זה נפסד בפירוש בסמ"ע (שם, יט-כ).

לתבוע הפסדים ברכוש

ראינו לעיל מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש לעניין שכרו של משיב אבידה. לדעת הרא"ש, חז"ל קבעו למשיב האבידה שכר הכולל התחשבות במלאכת השבת האבידה. מנגד, לדעת הרמב"ם לא ניתן לקבל שום שכר פוזיטיבי על השבת האבידה, אלא רק כיסוי להפסדים הכרוכים בהשבת האבידה לבעליה.

נראה שמחלוקת זו משליכה על הלכה נוספת של השבת אבידה: תביעות על הפסדי רכוש.

הרא"ש, הטור והרמ"א (רסד, ג) פוסקים שכאשר הבעלים אינו נוכח במקום, באופן שאין אפשרות לתאם בין הצדדים, על בעל האבידה לפצות את המשיב על הפסדיו. דבר זה מהווה חלק מתקנת חכמים שרצו לתמרץ אנשים להשיב אבידות לבעליהן.

מנגד, לדעת הרמב"ם אין ולא תיתכן תקנה כגון דא. ככל שהתמורה לא נקבעה מראש, אין המוצא רשאי לקבל שום תמורה על הפסדיו ברכוש.

השבת גופו

העיקרון של התנאה על שכרו נוגע לא רק לתחומים הצרים של השבת אבידה. הגמרא (סנהדרין עג; בבא קמא פא) לומדת מצווה נוספת מדין השבת אבידה של תורה: השבת גופו. הכוונה היא שבכל פעם שאנו מוצאים אדם במצב של סכנה, אם לחיים עצמם ואם לאיבד בלבד, יש מצוות עשה של תורה לסייע לו ולהצילו מהיזק. אם כך בממונו, קל וחומר בגופו.

העיקרון של "שלו קודם" חל אף ביחס להצלת גופו. באופן עקרוני, על האדם לקיים את המצווה בחינם: אם אני היחידי בסביבה שיודע להעניק טיפול רפואי נחוץ, עלי לעשות כן בחינם.

מכאן עולה שאלה על מטפלים ורופאים: האם חובה עליהם ליישם את הידע הרפואי שלהם בחינם, כיון שיש בכך מצווה? האם נהג מונית חייב להסיע מקרי חירום רפואיים בחינם, כיון שיש בכך מצווה?

הגמרא (בבא קמא קטז) מלמדת עוד שכאשר אדם בורח מן השבי או מן הכלא (בוודאי כאשר מדובר בכליאת שווא), והוא צריך לעבור את הנהר, מותר לו להבטיח תשלום מופרז לסיראי כדי שהלה יסכים להעבירו את הנהר. כאשר אדם מבטיח הבטחה תחת לחץ כבד, ההבטחה אינה מחייבת.

כן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט רסד, ז), ונמצא שמצבי לחץ וחירום, רשאי האדם להבטיח תשלום (למשל, לרופא), ולבסוף להתחמק מהתשלום.

שוב: "שלו קודם"

למזלם של רופאים ונהגי מוניות (ואחרים), העיקרון של "שלו קודם" חל אפילו על מקרים אלו: האדם אינו חייב להציל את רכושו של אחר כאשר הדבר בא על חשבון הרכוש שלו, וכן הדבר אף לעניין גופו. אם הסיראי הוא סיראי מקצועי, והעברת האסיר הבורח כרוך בהפסד כספי (שכעת לא יכול להעביר אדם אחר), בוודאי שהוא יכול לתבוע את התשלום הרגיל שהוא לוקח מלקוחותיו.

בנוסף, גם כאשר אין הפסד ישיר של הכנסה, עדיין רשאי הרופא או נהג המונית לתבוע את שכרם המלא, שכן אם יעניק הרופא את שירותיו בחינם אין כסף, דעת לנבון נקל שהוא יוצף בפניות, ושוב לא יוכל לעבוד בשכר. מסיבה זו, אין חובה לעבוד בחינם, גם במקרי חירום (סמ"ע רסד, יט), ומותר לו ליטול את שכרו הרגיל.

כן, נהג המונית רשאי לדרוש את התשלום הרגיל וההולם, גם כאשר הנוסע חייב להגיע לבית החולים בדחיפות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *