לתרומות לחץ כאן

קיום המצוות במקום חשש חולי

להיעשות בעל מום בשביל מצוות מילה

בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שכא) נשאל אודות תינוק שנולד עם רגל עקומה, והורה הרופא המומחה שיש לטפל ברגל וליישרה כל עוד שעצמות התינוק רכות וגמישות, ולדבריו טיפול זה חייב להיעשות קודם ברית המילה. דא עקא, שאם אכן יבוצע הטיפול כדבר הרופא, שוב לא יוכל הילד להימול ביום השמיני, מרוב חולשת הפרוצדורה.

על כך נשאל ה'אבני נזר': האם מותר לעבור את הפרוצדורה טרם יום השמיני, למרות שידוע לנו שבכך תידחה הברית מן היום השמיני, או שמא על הברית להתקיים בזמנה גם אם הילד יישאר בשל כך בעל מום.

בדרך אחת ביאר ה'אבני נזר' שמותר לעבור את הפרוצדורה מיד, ואין לחוש ממה שהברית תידחה בשל כך מן היום השמיני, כי מצוות הברית אינה רובצת על האדם אלא מן היום השמיני והלאה. טרם ליום השמיני אין מצוות הברית רובצת על האדם, ולכן אין שום מניעה מלעבור את הפרוצדורה המדוברת, גם אם נודע לנו שכתוצאה מכך לא יוכל התינוק להימול בשמיני.

בדרך אחרת, כותב ה'אבני נזר' שאין להימנע מן הפרוצדורה בשל קיום מצוות ברית מילה, שכן החובה לקיים מצוות מוגבלת בהוצאת ממון עד חומש (או"ח תרנו, א). אם אין חובה להוציא יותר מחומש מממונו על המצוות, בוודאי שאין חובה על האדם שיעשה את עצמו בעל מום בשביל לקיים את המצווה.

מכאן אנו באים לדיון כללי בחובת מצוות במקום חשש חולי: האדם חובת מצוות כוללת להיכנס למצבים של צער ואי-נוחות? האם אדם צריך לסבול נזק גופני בשביל לקיים את המצווה? אנו יודעים שאין אדם חייב להקריב את חייב למען קיום מצוות (למעט שלש); האם הוא חייב להקריב את בריאותו? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מצוות ד' כוסות במקום צער

דווקא מצוות הפסח, שרק לאחרונה קיימנו, מעמידים בפנינו צוהר להבין את דקדוקי הסוגיה של קיום מצוות במקום צער.

במסכת נדרים (מט, ב) מסופר על רבי יהודה ששתיית ארבעה כוסות יין של ליל הסדר גרמה לו לכאב בראשו מן הפסח ועד חג השבועות. ועל פי סיפור זה פסק הרשב"א (ח"א, סימן רלח) שגם מי ששונא יין, או ששתיית היין מזיקה לו, חייב בשתיית ד' כוסות. כמו כן הביא הרשב"א את דברי הירושלמי (פסחים פרק י, הלכה א) על רבי יונה, שאף הוא היה "חזיק ברישיה" מן הפסח ועד העצרת בשל שתיית ד' כוסות יין.

דברים הם היסוד לפסיקת השו"ע (או"ח תעב, י): "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות".

אולם, לא נתבאר בדברי ה'שולחן ערוך' ומקורותיו מהו שיעור הנזק והסבל שצריך כדי לקיים את מצות שתיית ד' כוסות (ושאר מצוות): האם חל חיוב לשתותם גם אם כתוצאה מכך יפול למשכב, או שיסבול בשל כך נזק בלתי הפיך?

בשאלה זו אנו מוצאים ב'משנה ברורה' (סי' תעב, ס"ק לה) שכתב על דברי השו"ע: "מפני שמזיקו, רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה". בשער הציון (ס"ק נב) הוסיף בטעם הדבר: "דאין זה דרך חירות".

מפורש בדברי ה'משנה ברורה' שאמנם חייב אדם לקיים מצוות ד' כוסות גם במצב שייגרם לו צער וכאב, אבל אין חובה לעשות כן במקום שייפול ומשכב. אולם, בטעם הדבר ביאר שהוא מפני ש"אין זה דרך חירות", דהיינו טעם פנימי הנוגע אך למצוות ארבע כוסות. מכאן משמע שבנוגע לשאר מצוות, שאינן תלויות ב"דרך חירות", חובת המצוות תחול אפילו במקום שקיומה תגרום לאדם ליפול למשכב.

אכילת מרור במקום צער וחולי

בשו"ת 'בשמים ראש' (סימן צד) דן בשאלת אכילת מרור במקום שהאכילה תגרום לאוכל ליפול למשכב. לדעת הכותב, אין חיוב לאכול מרור בתנאים אלו, וזאת משני טעמים:

א. הפטור שנאמר בגמרא בסוכה (כו, א) ל"חולים ומשמשיהם" מקיום מצות סוכה אינו מסויים למצות סוכה בלבד, אלא מדובר בפטור בכל מצוות התורה, שאם יחלה בגלל קיום מצוה [אפילו בחולי שאין בו סכנה] אינו חייב בקיומה. הסיבה לכך היא שהתורה לחיים ניתנה (כמאמר הכתוב "וחי בהם", וכפי שדרשו חז"ל "ולא שימות בהם"), ו"דרכיה דרכי נועם", ולא נדרש מהאדם לקיים מצוות ועל ידי כך ליפול למשכב. דין זה נלמד לפי שיטתו מלשון המשנה "חולים", שיש לפטור קיום מצוות הגורם לחולי.

ב. האדם מצווה לשמור על בריאותו, וכל פעולה של שמירה על הבריאות נחשבת כעסק במצווה, המחשיבה את האדם כ"עוסק במצווה". כיון ש"עוסק במצווה פטור מן המצווה", הרי שהאדם תמיד פטור מקיומן של מצוות המונעות ממנו את השמירה על בריאותו (שהיא מצווה שתמיד קודמת).

ברם, מדברי התוספות (סוכה שם, ד"ה הולכי) מבואר שפטור 'מצטער' הוא פטור מסוים בדיני סוכה, ואין ללמוד משם לשאר מצוות, וכבר דחה בשו"ת בנין שלמה (סימן מז) את דברי ה'בשמים ראש'. עוד ביאר שם שפטור 'עוסק במצווה' לא נאמר אלא במי שטרוד ועסוק בקיום מצווה, ומחמת זה לא יכול לקיים מצווה אחרת, ובוודאי שהחולה עצמו (בניגוד למשמשי החולה) אינו נחשב 'עסוק במצווה' באופן שיהיה פטור מקיום המצוות.

למרות זאת, כותב ה'בנין שלמה' בסוף דבריו שייתכן שאין לחייב מי שאכילת מרור מזיקתו לאכול מרור, שכן "אינו מחויב להכניס עצמו בחולי וצער הגוף בשביל מצות עשה, ואף דלא יגיע סכנה מזה, מהא דמבואר בשו"ע (או"ח סימן תרנו) שאינו מחויב ליתן כל ממונו בשביל מצות עשה – ואפשר דיש ללמוד מזה דהוא הדין דאינו מחויב להכניס עמנו בצער וחולי בשביל מצות עשה, דהא צער הגוף וחולי עדיפי לאינשי מממונא, ואם כן הדבר נלמד במכל שכן".

דעת ה'משנה ברורה' בדין אכילת מרור

גם ה'משנה ברורה' (סי' תעג, ס"ק מג) הכריע כי חולה שאינו מסוגל לאכול מרור בגלל בריאותו הרופפת אינו מחויב לדחוק עצמו כדי לקיים את המצווה באכילת כזית מרור, אלא יאכל מעט מרור 'זכר' לקיום המצווה, ולא יברך על אכילה זו.

בכך לכאורה סתר המשנ"ב את משנתו הנ"ל במצוות ד' כוסות, שם מבואר שגם אדם שיפול למשכב אינו פטור אלא מפני שאין שתייה זו דרך חירות, ואילו בנוגע למרור מבואר שאדם פטור במקום חולי גם בכל המצוות.

גם באופן שאין האכילה מזיקתו, אלא רק גורמת לו צער, משמע מדברי ה'משנה ברורה' (שער הציון שם) שאין חיוב גמור לאכלו, אלא ש"ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו כדי לקיים מצות חז"ל".

ייתכן להציע שאכילת מרור שונה בהלכה זו משאר מצוות, כי ייתכן שאדם מקיים מצוות אכילת מרור אפילו בפחות משיעור כזית, כמו שכתב ב'תרומת הדשן' (סימן רמה, בדעת הרא"ש) שדין אכילת כזית במרור אינו אלא בשביל ברכת המצווה, ואילו עצם המצווה מתקיימת אפילו בפחות משיעור כזית. אלא שמסתימת דברי ה'משנה ברורה' לא משמע כן, ומסתבר יותר שמצוות ד' כוסות שונה מכל המצוות, כמו שאמרו חז"ל שחייב אדם אפילו לחזר על הפתחים כדי לקיימה.

לעומת דעות אלו, בשו"ת מהר"ם שיק (סימן רס) כתב שרק אם אכילת המרור תביא את האדם לכלל סכנה נפטר מאכילתו, ואילו באופן שהאכילה תגרום לחולי שאין בו סכנה בלבד, יש חיוב לאוכלו.

מצוות דרבנן ודאורייתא

בנוגע לדינים דרבנן, אנו מוצאים בגמרא (כתובות ס, א) שמותר לאדם שגונח מרוב כאבו לינוק חלב עיזים בשבת, למרות שיש בכך איסור 'מפרק'. הגמרא מסבירה את סיבת הדבר שכן מדובר באיסור דרבנן – מפרק כלאחר יד – ובמקום צער לא גזרו רבנן.

כיון שלמדנו שבמקום צער לא גזרו רבנן איסורים דרבנן, הרי שקל וחומר שאדם פטור מלקיים מצוות דרבנן במקום צער, ולכאורה צ"ע אפוא על כל הדיון הנ"ל בנוגע לקיום מצוות דרבנן במקום חשש צער וחולי.

אך באמת אנו מוצאים ב'בית יוסף' (יו"ד סימן קכג) ששאר איסורים דרבנן לא הותרו במקום צער וחולי, כגון בנוגע לאיסור סתם יינם (שם) שאין להתירו לחולה שאין בו סכנה. ייתכן אפוא שאין ללמוד את מה שהתירו איסור אחד לשאר איסורים דרבנן, ועוד ייתכן שאין לדמות צער זה לחברו, כמו שכתב בשו"ת חות יאיר (סימן קסד) שדין זה איננו "כעיר פרוצה אין חומה", ואין להתיר אלא בצער קשה וגדול (על דרך "גונח יונק") ולא בכל צער וחולי.

לפי דרך זו ברור שצריכים אנו לבוא להיתרים מיוחדים בנוגע לקיום מצוות דרבנן במקום חשש חולי וצער, שכן אין ללמוד מדברי הגמרא הנ"ל לכל דינים דרבנן.

הרמ"א (יו"ד סימן קנה, ג, לפי הדעה הראשונה) מביא דעה לפיה יש היתר רחב יותר באיסורים דרבנן במקום צער וחולי, וכתב שיש להתיר להתרפאות באיסורים דרבנן גם לחולה שאין בו סכנה, אבל עיי"ש ב'פתחי תשובה' (ס"ק ח) שגם לפי דעה זו הרי שלא הותרו האיסורים לגמרי (מותר להתרפאות בהם אבל לא לאוכלם ממש), ועדיין יש לחלק בנוגע לקיום מצוות דרבנן.

סכנת אבר וחולי לעניין מצוות התורה

למדנו אפוא שלפי כמה דעות ניתן לפטור אדם מקיום מצווה – לכל הפחות מצווה דרבנן – בשל חשש חולי שאין בו סכנה, אך יש שחלקו וסברו שאין לפטור אדם בכך, וחייב לקיים את המצווה למרות שהיא תגרום לו ליפול למשכב. מנגד, מדברי הגמרא בעניין שתיית ד' כוסות למדנו שחשש לכאבים בלבד לא מהווה סיבה לפטור מן המצווה, ואדם חייב לקיים את המצווה גם במקום שייגרמו לו כאבים.

אך בנוגע לחשש של סכנת אבר יש להוכיח מדברי הגמרא (יבמות עב, א) שבוודאי אין חובה לסכן אבר לצורך קיום מצווה. הגמרא מביאה את דעת ר' יהודה לפיה 'משוך' [משוך בערלתו] פטור ממצוות מילה, מפני שסכנה היא שמא יעשה עצמו כרות שפכה. מבואר לכאורה בכך שאין חובת מילה עומדת במקום חשש לסכנת אבר (אלא שאולי יש לדחות שחשש כרות שפחה חמור אף מחשש סכנת אבר, אך עכ"פ מדובר במצב שאין בו סכנת נפשות).

ראיה זו תומכת בדברי ה'בנין שלמה' שכבר הבאנו, שכתב שאין אדם חייב להכניס עצמו למצב של חולי כדי לקיים את המצווה – אפילו מצווה דאורייתא. על דרך זו מבואר גם ב'ברכי יוסף' (תרמ, ה). ועי' גם ב'אשל אברהם' (תניינא, או"ח תרנו, א) שכתב שיש לאמוד אם מוכן האדם לשלם חומש נכסיו כדי להציל את עצמו מן החולי.

אולם, יש מקום לחלק בין חולי זמני לבין חולי כרוני וקבוע שהוא על דרך סכנת אבר. חילוק זה עולה מתוך דברי הש"ך (יו"ד קנז, ס"ק ג), שהעלה צד שיש לדמות סכנת אבר לחשש בנפש, ואפילו במקום איסור לא תעשה אין אדם חייב לסכן אבר מאברי הגוף – ונטה בשאלה זו לקולא. ברי שלא ניתן להקל במידה דומה במקום שיש חשש לחולי בלבד, ומכאן מתברר חילוק בין סכנת אבר לבין סכנת חולי.

על דרך זו כתב הרב אשר וייס (מנחת אשר, ויקרא סימן לט): "לגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך, ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצות עשה. ואפשר דאף חטא יש בזה, דאין האדם רשאי לחבול בעצמו. אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף, מידת חסידות יש, ולפעמים אף חיוב, להצטער כדי לקיים מצוה".

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דברי ה'אבני נזר' שהבאנו בפתח דברינו, לפיהם יש לפטור מן המצוות (בנידון של מצוות מילה) במקום חשש של הפיכה לבעל מום, והיינו על דרך סכנת אבר הנ"ל. כפי שביאר ה'אבני נזר', סכנה זו היא בוודאי שקולה או חמורה יותר מהפסד של חומש נכסיו (שאין אדם חייב להוציא יותר מחומש ממונו לשם קיום מצווה).

מכאן שבמקום סכנת אבר או חולי שיש בו צד בלתי הפיך בוודאי שאין אדם חייב לקיים את המצווה, ואילו במקום סכנת חולי השאלה תלויה בגישות שונות בין הפוסקים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *