לתרומות לחץ כאן

בדיקת חמץ בבית כנסת

שלום

בתי כנסת שיש בהם תאים למתפללים. בפשטות התאים האלה הוא רכושם של המתפלל שהשכיר את הכסא לא? וא"כ על מי חלה חובת הבדיקה, עליו או על הגבאים, ואם הגבאי בודק את התא הוא עושה זאת רק מטעם שליחות לבעל התא?

תודה רבה

תשובה:

שלום רב

לענין תאי האכסון שבבית הכנסת המיוחדים לכל אחד מן המתפללים, ובמקצת מקומות נותנים מפתח לכל אחד שיוכל לנעול ולפתוח את התא כרצונו כמנהג הבעלים, נראה לצדד ולומר שהחובה לבודקו מוטלת על בעל המקום בעצמו ובברכה, וזאת משני טעמים:

א. כאשר ניתנת הזכות לבעל המקום לנעול את התא מן הסתם כוונת הגבאים למכור לו תא זה בקנין גמור וכביתו הוא לכל דבר, ואפשר שבזה גם הערוך השולחן המובא במקורות יודה שצריך לברך.

ב. אף שהמנהג הוא שהשמשים נעשים שלוחים לכל המתפללים לבדיקת החמץ בבית הכנסת, כיון שתאים אלו נעולים אפשר שהחמץ הנמצא בתוכם לא הופקר מעולם, שכן בתחילה נתנו במקום המשתמר לדעתו ונמצא שלא בטלה בעלותו על חמץ זה ומחוייב לבערו .

מקורות:

איתא בשו"ע (סי' תלג סעי' י): "בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסין בהן חמץ".

מקורה של הלכה זו הוא בדברי הירושלמי (פסחים פ"א ה"א), שם איתא: "רבי ירמיה בעי, בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה, (ומקשינן): מה צריכה ליה, (ומשני): שכן מכניסין לשם בשבתות ובראשי חדשים. (ומקשינן): ותהא פשיטא ליה הכן, (ומשני): היא צריכה ליה הואיל ואורן מרובה, מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה ביום לאור הנר".

והיינו, דכיון שרגילות להכניס חמץ לבית הכנסת בשבתות שהאורחים אוכלים שם, ובראשי חודשים לסעודת ראש חודש ועיבור השנה – נעשה בית הכנסת כמקום שמכניסים בו חמץ וצריך בדיקה.

ופריך, כיון שרגילות להכניס חמץ לבית הכנסת, מה חידוש יש בכך שצריך בדיקה, ותי', דהואיל ובית הכנסת ובית המדרש אורן רב – שיש להם חלונות רבים[א], ס"ד שלא יהיו נבדקים בליל י"ד כתקנת חכמים, אלא ביום י"ד – לאור החמה, וכדין אכסדרה שלאורה נבדקת, ולא איפשיטא בעיא זו. ע"כ מדברי הירושלמי, הוה"ד במהר"ם חלאווה (פסחים ח ע"ב) בשם הראב"ד, ובר"ן (ד ע"ב מדפי הרי"ף).

בזמנינו יש לחוש לדברי הירושלמי מחמת חמצם של התינוקות

והנה, אף דהטעמים השנויים בירושלמי אינם מצויים כ"כ בזמנינו, דאין דרך שיהיו האורחים אוכלים בבית הכנסת[ב], וברבים מבתי הכנסיות נמנעים מלקיים סעודות מצוה וכדו', מ"מ, כיון שלעיתים מביאים לבית הכנסת מיני מאפה ביום יארציי"ט וכדו' שפיר יש לחוש ולבדוק שם את החמץ כדין.

יתירה מזו כתב הר"ן (שם) ע"פ דברי הירושלמי אלו, דכיון שהתינוקות באין לבית הכנסת ופיתן בידם, יש לחוש ולבדוק שמא הותירו מן החמץ בבית הכנסת, וכ"כ הריטב"א (ח ע"ב) והרוקח (סי' רסו), וכ"ה בטור ושו"ע (שם)[ג].

הטעם דחייבו חכמים לבער חמצם של קטנים שאינם בני חיובא

היוצא לן מדברי הראשונים, דטעם חיוב בדיקת החמץ בבית הכנסת הוא משום חמץ של קטנים שנשאר שם.

ולכאורה הדברים צ"ע, דהנה שיטת רש"י (פסחים ב ע"א), דהטעם דתיקנו חכמים לבדוק את החמץ ולבערו הוא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וא"כ צ"ב, כיון דחמץ זה של קטנים הוא דאינם בני חיובא, מפני מה צריך לחזר אחריו ולבערו, דהא ניחא לשיטת התוס' (פסחים שם) דטעם חיוב בדיקת חמץ הוא בכדי שלא יבוא לאוכלו, שפיר י"ל, דאף דחמץ זה של קטנים הוא, יש לחוש שמא ימצא תוך ימי הפסח ויבוא ישראל לאוכלו, אבל לשיטת רש"י קשיא.

חמץ של ישראל בבית ישראל חבירו – האם עובר עליו בל יראה ובל ימצא

הן אמת, דכבר נחלקו האחרונים, בדין חמץ של ישראל הנמצא בבית ישראל חבירו האם עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, דיעויין ברש"י (פסחים ה ע"ב ד"ה לפי) שכתב: "לפי שנאמר ולא יראה לך – דמדכתב לך משמע מינה: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי ושל גבוה, אם הקדישם לבדק הבית".

ומבואר מדבריו, שרק אם היה של גוי או של גבוה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אבל אם היה החמץ של ישראל ונמצא בבית חבירו, עובר עליו בעל הבית באיסור זה אף שאינו שלו ואינו חייב באחריותו, כ"כ הפני יהושע (שם)[ד], וכ"ה בבאור הגר"א לשו"ע (סי' תמג ס"ק ב). ולדבריהם י"ל, דאף דחמץ של קטן הוא, כיון דנמצא בבית הכנסת שהיא רשות המשותפת לכלל בני הקהילה, הם שעוברים עליו באיסורא דבל יראה ובל ימצא.

אמנם, המג"א (סי' תמג ס"ק ה) פי' בדעת רש"י, דהלכה מיוחדת היא לחמץ הנפקד בבית ישראל ומחוייב לשומרו מן ההפסד, והיינו משום, שמדיני השמירה מחוייב הנפקד למכור את החמץ לגוי קודם הפסח, כדי שלא יאסר בהנאה בהגיע חג הפסח ונמצא המפקיד מפסיד פקדונו. וכל שלא עשה השומר כן, חשבינן ליה כפשיעה בשמירה ומחוייב לשלם לו מעותיו כפי שהיה שווה החמץ להמכר קודם הפסח. אלא שאם היה החמץ בעין, אף שאסור בהנאה ואין לו דמים יכול השומר לומר לו הרי שלך לפניך.

וסבר רש"י, דכיון שהנפקד רוצה בקיומו של חמץ זה, שהרי אם יאבד או יגנב (אף דשומר חינם הוא הפטור בגניבה ואבידה) יתחייב לשלם דמיו משום פשיעתו הראשונה שלא מכרו לגוי קודם הפסח, די בכך כדי לחושבו כדידיה, ומחוייב לבערו. אבל אם היה חמצו של חבירו ברשותו בלא שקיבל עליו לשומרו כלל – אינו עובר עליו.

ולדבריו אלו, חמץ הנמצא בבית הכנסת שלא נתחייב השמש לשומרו אפי' כשומר חינם, אין צריך לבערו, ד"שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", והדרא קושיא לדוכתא מפני מה חייבו חכמים לבדוק את החמץ בבית הכנסת מחמת חשש חמץ הקטנים שאינם בני חיובא.

ולפי פשוטם של דברים נראה לומר, דהקטן אינו זוכה בפת זו שקיבל מאביו, שלא הקנה לו פת זו קנין גמור אלא נתנה לו לאכילה בעלמא[ה], וממילא, מה שנותר מן הפת בבית הכנסת ברשות אביו הוא ומחוייב לבערו[ו].

מיהו בחמץ שאינו חשוב דאמדינן דעתו שודאי הפקירו ושכחו, אין נראה לחייב את האב מטעם זה, דהא כבר הפקירו זמן רב קודם הפסח, אלא שבכה"ג יש להחמיר בדינו יותר מטעם אחר, דכיון שבית הכנסת נחשב כחצר השותפין, זוכים בו כל בני הקהילה ועוברים עליו בבל יראה ובל ימצא (ראה אריכות דברים בזה להלן סי' ג).

ב

זמן הבדיקה בבתי כנסיות

שיטת המרדכי

והנה, בהכרעת ספקו של הירושלמי האם בית הכנסת נחשב כאכסדרה שלאורה נבדקת, יעויין במרדכי (פסחים פ"א סי' תקלה) דכתב וז"ל: "ומסיק, שלא לחלק בין ביעור לביעור דצריך לבדוק בלילה לאור הנר, וגם אם כיבדו וטאטאו את הבית מקודם לכן אפי' הכי צריך לחזור ולבדוק שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה וכו', מיהו בתלמוד שלנו אכסדרה לאורה נבדקת".

ומבואר מדבריו דנקט, דמסקנת דברי הירושלמי שאף שבתי כנסיות ובתי מדרשות אורן רב, עדיף טפי לבודקן בליל י"ד לאור הנר, ולא יאחר בדיקתו ליום י"ד שתהא נבדקת לאור החמה כאכסדרה. ובשיירי הקרבן על הירושלמי שם הקשה, דהא בירושלמי הוי איבעיא דלא איפשטא ומנין למד המרדכי הכרעה זו.

זאת ועוד, סיום דברי המרדכי צ"ב, דכתב "מיהו בתלמוד שלנו אכסדרה לאורה נבדקת", דנראה מדבריו דהירושלמי פליג בזה אתלמודא דידן, ולא מצינו כזאת בירושלמי.

ובאחרונים כתבו לבאר דבריו בשני דרכים:

ביאור דבריו לדרכו של הבגדי ישע

א. מדברי הבגדי ישע (על דברי המרדכי שם) נראה שלמד, דהדבר תלוי בפלוגתת הראשונים בעצם גדרה של אכסדרה שלאורה נבדקת.

דהנה רש"י שם כתב: "אכסדרה לאור שלה נבדקת, ואין צריך להביא לה אור הנר בלילה אלא בודקה ביום". ומוכח מדבריו, דאף לכתחילה יש לסמוך על אור החמה בבדיקת האכסדרה ואין צריך להמתין ללילה ולבודקה לאור הנר.

אולם הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב הל' ד) כתב: "אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה – דיו". ומבואר מדבריו, דלכתחילה מעיקר הדין יש לבדוק גם את האכסדרה לאור הנר, אלא דכל שבדקה לאור החמה יצא ידי חובתו בדיעבד, ואינו צריך לשוב ולבודקה בלילה לאור הנר. כן פי' דבריו בכסף משנה ורבינו מנוח שם[ז], וכן הובא בפוסקים בשם סמ"ג וסמ"ק, ועי' שו"ע (סי' תלג סעי' ד) ובברכי יוסף שם.

ומעתה יתיישבו דברי המרדכי בפשיטות, כי מה שנסתפק הירושלמי לגבי בית הכנסת שמרובים בו החלונות ואורו רב האם שווה הוא בדינו לאכסדרה, אין זה אלא לענין דיעבד, כשעבר ובדקו לאור החמה, דבזה נסתפק אי יצא בזה ידי חובתו, או שמא מחוייב הוא לשוב ולבודקו בלילה לאור הנר, אבל לכתחילה, מילתא דפשיטא היא שצריך לבודקו לאור הנר דלא גרע דיניה מאכסדרה, ובהא איירי המרדכי.

וסבר המרדכי בשיטת הירושלמי, דמאחר והבדיקה לאור החמה אינה מועילה אלא בדיעבד, כל שלא בדק את האכסדרה בליל י"ד צריך לכתחילה לבודקה ביום י"ד לאור הנר ולא לאור החמה, "שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה", ובזה הוא שכתב דמדברי הבבלי נראה שאין הדבר כן, שכן מלישנא דגמ' "אכסדרה לאורה נבדקת" מוכח לכאורה, שאחר שפשע ולא בדק אכסדרה זו בליל י"ד יכול לכתחילה לבודקה ביום י"ד לאור החמה, וא"צ נר.

נמצא לפי דבריו, דהא כו"ע מודו שבדיקת האכסדרה נעשית לאור הנר בליל י"ד. ונחלקו בבלי וירושלמי כשלא בדקה בליל י"ד האם בודקה ביום לאור הנר או די באור החמה לבד, ומיהו בדיעבד כו"ע מודו שאם בדקה לאור החמה יצא ידי חובתו.

ביאור דבריו לדרכו של הברכי יוסף

ב. בברכי יוסף (שם ס"ק ה וס"ק יא) פירש דברי המרדכי באופן אחר. דיעויין שם שכתב בשם החק יעקב, דלדעת המרדכי כל שלא בדק את בית הכנסת בליל י"ד לאור הנר יכול לכתחילה לבודקו ביום י"ד לאור החמה – דאכסדרה לאורה נבדקת.

והקשה, היאך למד כן החק יעקב בדברי המרדכי, הא להדיא נתבאר מדבריו שזמן הבדיקה הוא בליל י"ד, ומוכח דנקט דבעיא דירושלמי איפשיטא לחומרא – דחלוק דינו של בית הכנסת מאכסדרה, ויש לבודקו בלילה דוקא.

וכתב ליישב, דלדעת המרדכי עיקר דינה של אכסדרה נתונה במחלוקת הבבלי וירושלמי, דספקו של הירושלמי גבי בית הכנסת אי בעינן בדיקה לאור הנר אינו אמור בבית הכנסת דוקא, אלא גם באכסדרה, וכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא נקטינן לחומרא.

ולפי"ז, אף כשלא בדק את בית הכנסת או האכסדרה בליל י"ד לאור הנר, אינו יכול לבודקם לאור החמה, אלא יבדוק ביום י"ד לאור הנר, ואם בדקה לאור החמה לא יצא ידי חובתו אפי' בדיעבד.

אבל לשיטת הבבלי דסבר דאכסדרה לאורה נבדקת, מלתא דפשיטא היא דאף בתי כנסיות דינם הכי. אלא שלא תחלוק בין ביעור לביעור סבר דלכתחילה ראוי יותר לבדוק בליל י"ד לאור הנר.

נמצא לפי"ז, דהכרעת המרדכי דלא כירושלמי בזה, וזאת היפך הבנת האחרונים דלעיל, ועיי"ש שציין לכמה מן האחרונים שפי' דברי המרדכי בדרך זו.

[ועי' שם עוד שהאריך לפלפל בסברא זו, ולדינא נקיט דחלוק דין אכסדרה מבית הכנסת, ואף אי אכסדרה נבדקת לאורה לכתחילה בית הכנסת אינו נבדק אלא לאור הנר, והטעם בזה משום דאכסדרה אין לה מחיצות כלל, ואורה רב מבית הכנסת המואר ע"י חלונות בלבד].

הכרעת ההלכה בזה

ולענין הלכה נקטו הפוסקים כדברי המרדכי דזמן הבדיקה הוא בליל י"ד לאור הנר, מיהו אם עבר ובדקו ביום לאור החמה יצא ידי חובתו, כ"כ מג"א (סי' תלג ס"ק יט), עולת שבת (שם ס"ק ז), פרי חדש (שם ס"ק י), חק יעקב (שם ס"ק כב), אליה רבה (שם ס"ק טו), שולחן ערוך הרב לבעל התניא (שם סעי' לו), ובמשנ"ב (ס"ק מג).

כמו כן יש לעורר, דבבתי כנסיות שבזמנינו מצוי פעמים רבות שאין החלונות גדולים ורחבים כ"כ[ח], ובהא פשיטא דלא מהני בדיקה לאור החמה ביום י"ד, ויש לקיים המצוה כתיקונה בליל י"ד לאור הנר.

מלבד זאת, עצם גדרה של הלכה זו לדמות בית הכנסת בעל חלונות רחבים לאכסדרה הנבדקת לאורה צריך בו זהירות רבה, שכן כל שמתרחק מעט מן החלונות שוב אין אור החמה מאיר כ"כ, ולא דמיא לגמרי לאכסדרה שאין לה מחיצות ואור השמש מבהיק בכולה, ע"כ המנהג הנכון בזה להדר ולבדוק בית הכנסת בליל י"ד, דבזה יצא ידי חובתו לכתחילה לכל השיטות.

 

 

סימן ב

כיבוד בית הכנסת במקום בדיקה

כתב הפרי חדש (סי' תלג ס"ק י): מה שנהגו הגבאים לסמוך על הכיבוד בלא בדיקה, לאו שפיר קעבדי, וזאת משני טעמים:

א. הכיבוד אינו מועיל לחמץ הנמצא בחורים ובסדקים.

ב. עיקר מצות בדיקת החמץ כך הוא שיעשה הדבר בלילה ולאור הנר, ולא בכיבוד לבד.

ועי' בחק יעקב (שם ס"ק כב) שהעיר דכן הובא כבר בדרשות מהרי"ל (הל' בדיקת חמץ סעי' יא), וכתב דראוי להזהיר את הגבאים על כך לבל יתרשלו במלאכתם, הובאו הדברים בדע"ת למהרש"ם (שם) ובמשנה ברורה (ס"ק מג).

והנה, מקורה של הלכה זו הוא בדברי השו"ע שם (סעי' יא): "המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוון לבדוק את החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד".

כיבד ביתו ג' ימים קודם החג – האם צריך בדיקה

אמנם, בהגה' חכמת שלמה לשו"ע שם כתב לחדש, דדברים אלו אמורים במי שכיבד ביתו בי"ב או י"ג בניסן, דכיון שביתו מוחזק בחמץ לא די בכיבוד בעלמא ויש לו לבודקו בליל י"ד ולאור הנר. אבל אם בדקו ג' ימים קודם החג, "בתלת יומי הוי חזקה", וכיון שהוחזק ג' ימים כמקום שאין מכניסין בו חמץ שוב אין צריך בדיקה.

ולדבריו נמצא, שאם כיבדו את בית הכנסת ג' ימים קודם החג שוב אין צריך לבודקו.

מיהו הסברא בזה צ"ב, דממה נפשך, אי סבר שדי בכיבוד לבד כדי להפקיע חזקתו הראשונה שהיה מוחזק כמקום שמכניסים בו חמץ, א"כ מה צריך לכל אותם הימים, בלא זה נמי כיון שיודע שלא הכניס לתוכו חמץ מעת הכיבוד שוב לא הוי כמקום שמכניסים בו חמץ, ואי סבר כפרי חדש דכל שלא נבדק לאור הנר יש לחוש שמא לא נתכבד יפה, מה מועיל מה שלא הכניס לתוכו חמץ כל אותם הימים, הא מ"מ יש לחוש שנותר בו חמץ מימים הראשונים.

ביאור דברי החכמת שלמה

ונראה לבאר, דלעולם קסבר דכיון שנתכבד יפה אין לחוש יותר שמא נשאר בו חמץ, אלא שלא חילקו חכמים בתקנתם, וכיון שנחשב הוא כמקום שמכניסים בו חמץ נכלל הוא בתקנת חכמים לבודקו בליל י"ד לאור הנר, ורק לאחר ג' ימים שכבר הוחזק כמקום שאין מכניסים בו חמץ נשתנה דינו, ושוב אינו מחוייב בבדיקה.

ובאמת, קצת מקור לדבריו מצינו בטור (שם) בשם ראב"ן (ח"א סי' ז) דכתב, דאין לסמוך על כיבוד הבית לבד בלא בדיקה, "משום דלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה". ומבואר, דמעיקר הדין כיבוד מהני כבדיקה, אלא שלא חילקו חכמים בתקנת ואחר שתיקנו לבדוק בליל י"ד לאור הנר אף זה בכלל.

ונפק"מ נמי לפי דבריו, במי שכיבד ביתו יפה, ונאנס ולא יכל לבודקו בליל י"ד, אי מחוייב לבודקו תוך ימי החג, דנראה לומר, דאף שחלה עליו חובת הבדיקה בליל י"ד, כיון שכבר עברו ג' ימים מעת שנתכבד – נשתנה דינו, ושוב חשיב כמקום שאין מכניסים בו חמץ ופטור מן הבדיקה.

ומה דאיתא בשו"ע (סי' תלה סעי' א) דמי שלא בדק ביתו קודם החג יבדקנו בחול המועד איירי שלא כיבדו יפה[ט].

ושמא יש לדחות, דאחר שכבר חל עליו חיוב הבדיקה בליל י"ד תו לא פקע, וצ"ע.

אכן יש מן הראשונים דמדבריהם נתבאר להדיא כסברת הפרי חדש, דיעויין במרדכי (פסחים סי' תקלו) דכתב דכיבוד גרידא לא מהני משום חמץ הנמצא בגומות, וכ"ה באגודה ובס' הרוקח (סי' רסה) ובתרומת הדשן (סי' קלג), וכ"ה במג"א (שם ס"ק כ).

בשערי תשובה (שם ס"ק יא), כתב, דכיון דנהגו ישראל לנקר כל החורים והסדקים ולכבד הבית היטב, סמכו המון העם לבדוק את הבית דרך העברה בעלמא בלא עיון רב. ומפשטות דבריו נראה דלשיטתו די בכיבוד לבד, אף אם לא עברו ג' ימים אחר הכיבוד.

מיהו עצם דבריו צ"ב, דממ"נ, אם אכן יש לסמוך על הכיבוד, א"כ מהיכי תיתי לברך על בדיקה זו הנעשית בליל י"ד, ואם לא די בכיבוד לבד מפני מה לא הצריכום בדיקה גמורה. ואפשר דסבר דמשום "לא פלוג" אין מקום לפטור מן הבדיקה לגמרי, אלא שא"צ בדיקה בחורים וסדקים ודי בהעברה בעלמא לתור בכל הבית לראות אם לא נשתכחה פינה אחת שלא נתכבדה וכדו', ואף זה מחובת הבדיקה הוא וראוי לברך על כך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סימן ג

בית הכנסת – האם דינו כחצר השותפין

 

לעיל סי' א נתבאר מדברי הפוסקים, דהטעם לחיוב הבדיקה בבית הכנסת הוא מחמת שהתינוקות באים והפת בידם, ולעיתים נותר בבית הכנסת משיורי מאכלם. ומפשטות הדברים נראה, שבית הכנסת נידון כרשות השותפין ומצוי תחת רשות כל בני הקהילה, ולכך, כל שנמצא חמץ בבית הכנסת זכו בו כל בני הקהילה ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא[י]. הן אמת, דכד נעיין בסוגיא דא נמצא דהדבר תלוי בפלוגתא דקמאי, כפי שיתבאר לפנינו.

א

גדר דין בית הכנסת

כתב האגודה (ריש הל' מעילה): "מצא דבר בבית הכנסת – זכה בו, ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש, דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש".

ומקור דבריו מסוגית הגמ' בבבא בתרא (עט ע"א): "כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית – מועלין בהן ובמה שבתוכן. כיצד, הקדיש בור מלאה מים, אשפות מלאות זבל, שובך מלא יונים, שדה מלאה עשבים, אילן נשוי פירות – מועלין בהן ובמה שבתוכן. אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואח"כ נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים – מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, דברי רבי יהודה".

ופי' רשב"ם (ד"ה הכי קאמר): "דלא אלים רשות הקדש לקנות מן רשותו כיד הדיוט, דאילו בהדיוט אתרבאי רשות מ'ואם המצא תמצא בידו' (שמות כב ג), אבל לא בהקדש". והיינו, דהא דחצר קונה, חידוש הוא שחידשה תורה בהדיוט ולא בהקדש.

ומ"מ חזינן מדבריו, דנקט בפשיטות שבית הכנסת נחשב כחצר הקדש ולא כחצר השותפין, וכדבריו הובא להלכה במגן אברהם (סי' קנד ס"ק כג).

לעומת זאת במהרי"ל (הל' ערובי חצרות) כתב, דבית הכנסת חשיב כחצר השותפין, וכ"כ הבית שמואל (אבהע"ז סי' ל ס"ק ט), וקצוה"ח (סי' ר ס"ק א).

בשו"ת הריב"ש (סי' רה) נראה דנקט בפשיטות דבית הכנסת נחשב כמקום המופקר לכל, דיעויי"ש שכתב, דאם זרק הבעל גט לאשתו בבית הכנסת תוך ד' אמותיה – זוכה בו ומתגרשת על ידו, דבית הכנסת נחשב כסימטא דמהני ביה קנין ד' אמות.

ולכאורה נראה דנידון דידן תלוי במחלוקת הפוסקים זו, שכן להצד שבית הכנסת נידון כחצר השותפין, שפיר י"ל דמחוייבים לבודקו מן החמץ שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אבל להצד שדין בית הכנסת כרשות הקדש או כסימטא, אין כל טעם לכאורה לבודקו מן החמץ, דבלאו הכי אין עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא.

ובאמת, יעויין בערוך השולחן (שם ס"ק יב) דנקט, שאין לברך כלל על בדיקת החמץ בבית הכנסת, ואפי' לא כיבדו מבעוד יום. ונתן טעם לדבר ע"פ הנ"ל, דהא שיטת רש"י (פסחים ב ע"א) דהטעם דתיקנו חכמים לבדוק את החמץ ולבערו הוא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וכיון דהחמץ בבית הכנסת הפקר גמור הוא, דחצר הקדש היא ואינה בבעלות בני הקהילה, אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, וממילא א"צ לחזר אחריו ולבערו.

אבל לשיטת התוס' דטעם התקנה הוא בכדי שלא יבוא לאוכלו, מעיקרא כך תיקנו שיהיו בודקים את החמץ בכל מקום שישראל מצויים בימי החג, גם אם אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

ומבואר מדבריו, דלשיטת רש"י שהטעם לחובת הבדיקה הוא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אין הלכה כירושלמי, וצ"ע לדבריו מנין למד רש"י דהבבלי חולק בזה.

ביאור שיטת הסוברים דבהכ"נ נידון כרשות הקדש או סימטא

הן אמת, דבקצוה"ח (שם) הביא את תשובת הריב"ש זו כמקור לכך שבית הכנסת נחשב כחצר השותפין, והדברים צ"ע טובא, דהא להדיא נתבאר בדבריו שאין הדבר כן, וכדלעיל.

וביותר צ"ע, דלכאורה גמ' מפורשת היא דבית הכנסת חשיב כחצר השותפין, דהא בסוגית הגמ' בנדרים (מז ע"ב) שנינו: "הריני עליך חרם – המודר אסור וכו', ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל, כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים".

ופי' שם הר"ן: "ואסורין בדבר של אותה העיר שהם דרים בה, מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן, שהם יכולין למכרן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה", וכ"ה בתוס' ובמאירי שם.

ומבואר מדבריהם, דהטעם דבני העיר יכולים להדיר הנאה האחד חבירו מבית הכנסת, משום שכולם נחשבים כשותפין בו, וא"כ צ"ע היאך יתיישבו הדברים לשיטת האגודה והריב"ש.

ויעויין בבית שמואל שם שהרגיש בזה, וכתב, דלעולם אף הריב"ש מודה דבית הכנסת דינו כממון השותפין, אלא דהיות ורגילים למסור בו גיטין וקידושין נחשב הוא לענין זה כסימטא. (וכנראה טעמו, דכשם שסימטא נחשבת כרשותו מחמת שמותר לו להניח בה חפציו כך הוא נמי בבית הכנסת בדברים שרגילים בהם). ועי' בית מאיר ובית הלל שם.

ודבריו צ"ב, דלכאורה מה בכך שהיו רגילים בכך, הא מ"מ קשיא, היאך קונה האשה גיטה ע"י קנין ד' אמות בחצר השותפין שדינה כרשות היחיד.

ב

גדר דין רשות בני העיר

והנראה לבאר בכל הנ"ל, בהקדם ביאור סוגית הגמ' בבבא בתרא (מג ע"א): "בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן – אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. (דמקשינן): ואם איתא, ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו".

ולכאורה קשיא, דאי בני העיר נחשבים כשותפין בספר התורה מה מועיל בזה סילוק בעלמא, הא בעינן בזה הקנאה גמורה, שיקנו חלקם לשאר אנשי העיר.

ויעויין באבן האזל (הל' שכנים פ"ב הל' י) שדן בזה, וכתב, דחלוק גדר קנינם של אנשי העיר בבית הכנסת וספר התורה מקנין שותפין דעלמא. דבכל שותפות דעלמא יש לכל אחד חלק מסויים בנכס המשותף, כך שאם יסתלק ממנו או יפקירו לא יזכה שותפו בחלק זה מאיליו, אלא צריך לזה כל גדרי ההקנאה.

משא"כ בשותפות בני העיר בנכסי העיר, דאין לכל אחד חלק מסויים בנכסים אלו, אלא יש כאן רשות כוללת הנתונה לבעלות ושליטת כל אנשי העיר, וכעין "ממון השבט"[יא], והיינו, דאין זו "בעלות" גמורה בגוף הנכסים אלא "זכות ממון" לבד, ומשום כך א"צ בזה הקנאה ודי בסילוק בעלמא, דעי"ז שמסלק עצמו מרשות משותפת זו, ממילא זוכים שאר בני העיר בחלקו.

ראיה לדבר, דלכאורה אם היה דינם של בני העיר ככל שותפין דעלמא, מן הדין היה שיהיו נכסי העיר מתחלקים בשווה בין מייסדי העיר ובוניה, וממילא אם היו לאחד מהם בנים הרבה ומת ולחבירו היה בן אחד, לאחר מיתת אביהם יהיה חלקו של בן זה שירש כל זכותו של אביו גדול מחלקם של בני השני שחולקים כולם יחד בירושת אביהם, והא לא שמענו, וע"כ הטעם, דמעולם לא היה לאבותיהם חלק מסויים בבית הכנסת, אלא שותפים הם באותה רשות כללית, וכולם שווים בה.

כמו"כ נראה פשוט, שאם מת אחד מאנשי העיר ובניו דרים בעיר אחרת, פקע חלקו בנכסי העיר ואין לבניו חלק ברשות זו.

כדבריו אלו יש להוכיח מדברי הר"ן בסוגיא דנדרים שם, דיעויי"ש שכתב, דמתניתין דנקטה דבני העיר יכולים להדיר הנאה האחד את חבירו מן השימוש בבית הכנסת, אתיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב (שם מה ע"ב), שכן לשיטתו השותפין אינן יכולים לידור לאסור הנאה זה על זה בנכס המשותף, דזה לתוך שלו נכנס וזה לתוך שלו נכנס.

ועיי"ש דתמה עפ"ז, היאך פסק הרמב"ם (הל' נדרים פ"ז הל' ב) כרבי אליעזר בן יעקב, ומאידך פסק כמשנתנו דבני העיר יכולים לאסור הנאתם על חבריהם בנכסי העיר[יב].

ובישוב שיטת הרמב"ם עי' בס' ידות נדרים (סי' רכד יד שאול ס"ק א, ג), דכתב לפרש ע"פ הנ"ל, דרבי אליעזר בן יעקב דאמר 'זה לתוך שלו נכנס וזה לתוך שלו נכנס', דברים אמורים בשותפין דעלמא, שלכל אחד מהם יש חלק מבורר בנכס, אבל לענין נכסי העיר שאין בהם חלק מבורר ומסויים לכל אחד, אלא זוהי רשות ציבורית כללית המשותפת לכל, אף שכולם שותפין בהם לא שייך בזה דין 'ברירה' (דא"א לברר שנכנס לתוך שלו כאשר ע"פ אמת אין לו בה כל חלק מסויים), וכיון שנאסר בהנאת אחד מאנשי העיר שוב אינו יכול להנות מנכסיה.

ועי' שו"ת צפנת פענח (סי' קפד) שדן בארוכה בגדרם הממוני של נכסי העיר, ודעתו נוטה ג"כ לומר שרשות ציבורית אינה הצטרפות של יחידים רבים לשותפות אחת, אלא זוהי מהות חדשה המכונה "נכסי ציבור"[יג], עיי"ש לשונו, דאין זו שותפות "שכנית" אלא "מיזגית" – דהציבור כולו נחשב כישות אחת שבבעלותה מצויים נכסים אלו[יד].

ומ"מ נתבאר בנדרים שם, דכיון שיש לכל אחד מבני העיר חלק באותה הרשות המשותפת, יש כח ביד כל אחד להדיר את חבירו הנאה מחלקו.

ביאור עפ"ז בדברי האגודה

ומעתה יבוארו דברי האגודה, דלעולם כו"ע מודו דבהכ"נ חשיב כחצר השותפין, אלא דמ"מ סבר, כי מה שחצר השותפין נחשבת כרשות היחיד לענין קנינים, זהו דוקא בחצר שיש בה חלק מסויים לכל אחד מהם, שעי"ז נחשבת החצר כ"ידא אריכתא" לכל אחד מהם, וכל המונח בה כמונח ברשותם. ובפרט למאי דקיי"ל כרבי אליעזר בן יעקב דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, דבשעה שמשתמש בה לצורך קנין דיינינן לה כאילו היתה כולה שלו מדין ברירה. משא"כ בחצר הנתונה לרשות כל בני העיר שאין בה חלק מיוחד ומסויים לכל אחד מהם, דלא חשיבא כידא אריכתא לשום אחד מאנשי העיר, ואינה נחשבת כרשות היחיד לקנין.

ויתירה מזו אמר, דהואיל ונכס זה אינו מיוחד לשום אחד מבני העיר, אלא נתייחד לקדושת בית הכנסת לכל דיניו, דיינינן לה לענין זה כחצר ההקדש (ומ"מ כיון דאין יד להקדש – לא קניא).

כעין זה י"ל נמי בשיטת הריב"ש דסבר דדין בית הכנסת לענין קנין הוא כסימטא דקונים בה בד' אמות, דאף שבית הכנסת משותף לכל אנשי העיר, מ"מ כיון שאין להם בעלות מסויימת בגוף הקרקע, דיינינן ליה לענין קנינים כסימטא, ודינו כמקום המופקר לכל.

גדר דין בעלות ממשלתית

והנה, עד עתה עסקנו בגדרו של בית הכנסת שנבנה מכספי הציבור שהוקדשו לשם כך, האם נחשב הדבר כ"ממון השותפין" או כ"ממון ציבור". ומעתה שומה עלינו לברר מה גדרו של ממון ממשלתי, האם נחשב אף הוא כממון הציבור, כיון שנלקח הוא מכספי מיסים וכדו' הניתנים לצורך הציבור כולו, או שמא יש לחלק וכפי שיתבאר.

ונפק"מ בזה, לענין בדיקת חמץ במבני ציבור, כגון בתי ספר שכונתיים שלא נבנו ישירות מכספי הציבור הדר במקום אלא מכספי הממשלה.

דין ריבית הניתנת בבנקים

ובהקדם בירורה של הלכה זו, יעויין בשו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' ג) שדן, בריבית הניתנת בבנקים, האם יש לחוש בזה לאיסור ריבית ולהנהיג שיהיה הדבר בהיתר עיסקא, או שמא חלוק דינו של בנק המאגד בתוכו שותפים רבים מדינם של לווה ומלוה וכמו שיתבאר.

ויעויי"ש שהביא מדברי רבו הגדול מהר"ם שיק שצידד להקל בשאלה זו, ונתן טעם לדבריו.

דהנה, רשות בנקאית מעצם מהותה לכאורה אינה נתונה תחת בעלות שום אדם, שהרי מנהלי הבנק הממונים על עסקיו נוטלים שכרם מכלל הציבור כשכירים בלבד, ואינם בעלים על נכסי הבנק, שכן הם אינם ערבים על עסקאותיו, ומשכורתם ניתנת להם מידי חודש בלא כל קשר לרווחי הבנק ומהות המסחר המתנהלת בו.

ציבור המשקיעים כולו אף הוא אינו נחשב כשותף בבעלות על הבנק, שכן כספי המפקידים אינו מצוי בבנק בכל עת, אלא הבנק לווה את הכספים מן המשקיעים ומלווה אותו לאחרים, ונמצא שאין כאן אלא שעבוד בעלמא לפרוע להם הלוואה זו שנתנו לבנק.

כמו כן, אין לומר שהכסף הנכנס לבנק בכל עת יזכה בו הממונה עבור כלל ציבור המשקיעים, לפי שממונה זה הוא גוי ואינו שייך בתורת שליחות לזכות בנכסים עבור ישראל, אלו דבריו.

והנה, אף שבמציאות כיום בארץ הקודש רוב עובדי הבנק הם ישראל השייכים בתורת שליחות, מ"מ נראה שאין כוונתם לזכות בכסף עבור כולם, אלא עבור הבנק (שכן גם מבחינת משפט האומות נחשב הבנק כישות בפני עצמה ואינו נתון תחת בעלות המפקידים), וממילא אין כאן אלא שעבוד בעלמא להשיב למשקיעים איש כספו בכל עת שיחפוץ.

עפ"ז כתב, שהריבית הניתנת מן הבנק ללווה אינה נחשבת כריבית הניתנת מלווה למלוה, שהרי אין כאן ישות פרטית אלא רשות כללית שאינה בבעלות שום אדם, ואין בכך כל איסור.

כדבריו אלו הסכים להלכה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' סב, סג), אלא דיעויין שם שדן, דשמא דוקא ריבית הבאה מן הבנק ללווה מותרת, שאין כאן שיעבוד הגוף אלא שיעבוד נכסי הבנק בלבד, אבל ריבית הבאה מן הלווה לבנק אסורה, שכן הלווה משתעבד שעבוד גמור לתשלום חובו.

לעומת זאת בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קכו) נקט, דאין לחלק בזה בין ריבית הבאה מן הבנק ללוה או להיפך, שכן בנק ממשלתי אינו בבעלות כל אדם, ואין כאן ריבית הבאה ממלווה ללווה.

חברה בע"מ

בס' מועדים וזמנים (ח"ג סי' רסט בהערה) כתב לחדש, שהלכה זו תקפה גם לגבי חברה בע"מ, שאף שיש בעלים לחברה ומנוהלת היא ע"י אדם פרטי, כיון שלענין כל עסקי החברה מנהג האומות לדון חברה זו כישות עצמאית שאינה בבעלות ובאחריות כל אדם, כל העוסקים עמה במסחר באו על דעת כן, ולפיכך, בעלי המניות בחברה זו אינם שותפים בה, אלא זוהי רשות כללית שיש להם זכות ושעבוד ברווחיה[טו].

מיהו כבר כתב כ"ק אאמו"ר שליט"א (שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קמג) לחלק בזה בין בנק לחברה בע"מ, דכיון שמנוהלת היא ע"י אדם פרטי אין היא נחשבת כישות עצמאית, אלא זוהי הגבלה בערבות שנותן בעל העסק לעסקים הנעשים בחרה שתחת ניהולו, ומ"מ לענין בנק יודו הכל שדינו כנכסי ציבור וכמש"נ (וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"י סי' קיד).

ומעתה יש לצדד ולומר, דאף דלענין בית הכנסת של אנשי אותה העיר מצינו שנחלקו האחרונים האם נחשב הוא כממון השותפין או כנכסי ציבור, לענין נכסים ממשלתיים הכל יודו שדינם כנכסי ציבור ולא שייך בהם שותפות כלל, שכן בתחילה נתנו איש כספו לקופה הממשלתית ובזאת פקעה בעלותם בממון, ורק לאחר מכן ניתן הכסף מן הקופה הממשלתית לצורך בניית מוסדות הציבור, וכסברת מהרש"ג דלעיל. שהרי כספם של בני מקום זה ניתן לבני מקום אחר ולהיפך.

ג

נפק"מ בזה לענין חמץ בבהכ"נ

ומעתה, אחר שנתבאר בשיטת האגודה והריב"ש דבהכ"נ נמי חשיב כרשות המשותפת לכלל הציבור, י"ל נמי גבי נידון דידן, כי אף שבני העיר אינם זוכים בחמץ הנמצא בבית הכנסת, דאין הוא נחשב כחצר הראויה להם לקנין, מ"מ חובה מוטלת עליו לבדוק את החמץ שמא יבואו לאוכלו, דכך היתה תקנתם מתחילה, שיהיו בודקים את החמץ בכל מקום שהוא 'רשותו', אף שאינו ביתו הראוי לקנין.

נמצא לפי"ז, דלשיטת קצוה"ח והבית שמואל דין בית הכנסת כחצר השותפין ממש, וחמץ הנמצא בו נקנה לכל בני הקהילה ועוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, אבל לשיטת האגודה והריב"ש אין בני הקהילה זוכים בחמץ ואעפ"כ מחוייבים לבדוק אחריו ולבערו[טז].

מדברי הב"ח והפרישה (שם) מוכח לכאורה דנקטו בזה כקצוה"ח והבית שמואל, דהא בביאור החידוש שבדברי הירושלמי יעויי"ש שכתבו: "דלא תימא שא"צ לבער דהוי בכלל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה או של הפקר, דמדאיצטריך בדיקה ש"מ שהוא בכלל שלך". ומבואר דפשיטא להו דמהא דמחייבינן לבדוק את החמץ בבית הכנסת מוכח שנחשב הוא כחצירו של אדם לענין קנין, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

האם לחלק בזה בין בית כנסת של כרכים לשל כפרים

אמנם לכאורה יש לעיין טובא בכל זה, דהנה, בסוגית הגמ' (מגילה כו ע"א) נתבאר דהא דיכולים בני העיר למכור את בית הכנסת שבעיר, היינו דוקא בכפרים, אבל בכרכים לא. ובפשטות טעם הדבר, דבכפרים נבנה בית הכנסת ע"י אנשי המקום לצורך שימושם לבד, וכממונם חשיב, אבל בכרכים, כל הנותן מעות לבנין בית הכנסת אדעתא דכולי עלמא נתן, וכמי שהפקירו דמי ואין לו כל בעלות בדבר, וכן נראה מדברי הר"ן שם.

כמו כן כתב רש"י ביומא (יב ע"א) גבי דיני נגעים: "בית הכנסת של כרכים – שהוא מקום שווקים, ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים. (אבל) דכפרים – כל בעליו ניכרים, והרי הוא כבית השותפין".

ומבואר מדבריו, דבית הכנסת של כרכים נחשב כמקום הפקר ולא כחצר השותפין. וא"כ לענין חמץ נמי מן הדין היה לחלק בזה בין בית הכנסת של כרכים המסור לכל, לבית כנסת של קהילה מסוימת הנבנה כולו מחלקם וממונם, וצ"ע דלא מצינו למי שחילק בזה.

אכן, בסוגית הגמ' במגילה שם כתב רש"י: "אבל של כרכין – הוי להו בתי כנסיות דרבים, והכל בעליהן, ואין בני העיר לבדם בעלים להם". ומבואר מדבריו דאין הכוונה דבית הכנסת של כרכים נחשב כמקום המופקר לכל, אלא שאינו מסור לבני העיר לבד והכל בעלים בו, ולפי"ז אפשר דחלוק דינו מרשות הרבים (ולפי"ז מה שאמר ביומא דאין לו בעלים מיוחדים כוונת הדברים שאינו מיוחד לאנשי עיר זאת לבד).

יתירה מזו כתב הר"ן (שם ז ע"ב מדפי הרי"ף), דהטעם שא"א למכור בית כנסת של כרכים, הוא משום דחיישינן שמא נתנו מעות לבנייתו אנשים הדרים בעיר אחרת, ונמצא שאף הם שותפין בו, וא"א למוכרו בלא רשותם, ולדבריו ודאי אתי שפיר, דכל שנתן מעות לבניית בית הכנסת נחשב שותף בו אפי' בכרכים, וצריך לבער החמץ הנמצא בו[יז].

מיהו לשיטת הסוברים דאין חייבים בדיקה אלא חמץ המצוי בחצר דמהניא לקנין, לכאורה מוכרחים אנו לחלק בזה בין בית כנסת של כרכים לבית כנסת של כפרים, וצ"ע.

בדיקת חמץ במבנים ממשלתיים ועירוניים

נמצא, דלענין בדיקת חמץ בבית הכנסת כו"ע לא פליגי דבעינן, וכמבואר בדברי הירושלמי הנ"ל, אלא דבטעם החיוב יהיה הדבר תלוי בפלוגתא דלעיל. לשיטת קצוה"ח ודעימיה, בית הכנסת נחשב כחצר השותפין ומחוייבים הכל לבער את החמץ הנמצא בו מדין תורה, ואילו לשיטת האגודה והריב"ש חיוב הבדיקה נובע מכך שבית הכנסת נחשב כנכס ציבורי הנתון לרשות הכלל.

ולכאורה הנפק"מ במחלוקת זו היא לענין בתי הספר וכדו' הנבנים מכספי ממשלה, שהרי בנכסים אלו כו"ע מודו שאין בני המקום שותפים בו ממש, ואין עוברים על החמץ הנמצא שם משום בל יראה ובל ימצא, וכסברת מהרש"ג. וממילא, אף שיש לחוש לדעת הסוברים שגם נכסי ציבור מחוייבים בבדיקה (והיינו לדרכם של האגודה והריב"ש דלעיל), מ"מ מילתא דפשיטא היא שאין לברך על בדיקה זו.

החייב בבדיקת מבנים אלו

עוד יש לדון, כיון שמבנים אלו שייכים לכלל הציבור השותף בקופה הממשלתית או העירונית, מיהו הוא המחוייב בבדיקה זו, האם כל יושבי העיר או שמא רק אלו המשתמשים בהם.

ועי' בשו"ת מהרי"א הלוי שדן בשאלה דומה לענין חיוב בדיקת חמץ לבעלי מניות (הובאו הדברים בהערה), והעלה, דכל שנמנע מן האדם לבדוק את החמץ מחמת שאין לו רשות להכנס לבית העסק וכדו', לא חייבתו תורה לבער את החמץ משם, ואינו בכלל "לא יראה לך", ולפי"ז חובה זו מוטלת על מנהלי המקום והממונים על הפעילות בו.

מכירת חמץ בנכסי עיריה

עוד יש לעיין, במוסדות גדולים שנבצר ממנהלי המקום לערוך בו בדיקה כיאות, האם יכולים הם למוכרו לגוי לימי הפסח, שהרי מבנים אלו אינם ניתנים לשליטת מנהלי המקום באופן גמור, אלא עודם תחת סמכות ופיקוח העיריה, וממילא אפשר שלענין מכירת המקום לא ניתנה להם הרשות, ועל העיריה לערוך את המכירה עבור הציבור כולו.

מקור לדברינו בדברי מהר"ם שיק

קצת מקור לדברינו דלענין בדיקת חמץ והחובה לבערו א"צ דוקא רשות המועילה לקנין, מצינו בתשובת מהר"ם שיק (או"ח סי' ר). שכך שנינו בירושלמי (פסחים פ"א ה"ב): "לא יראה לך – אפי' בפלטיא". (ועי' רש"י שבת ו ע"א: "פלטיא – רחבה של עיר, ששם מתקבצין לסחורה"). ומשמעות הדברים לפי פשוטם, שהמוציא חמץ אחר זמן איסורו מביתו לרשות הרבים עובר עליו באיסורא דלא יראה (מלבד מה שמבטל עשה ד"תשביתו"). ולכאורה הדברים צ"ע, שהרי החמץ אינו מצוי בביתו וברשותו ומפני מה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

ובריש דבריו סבר מהר"ם שיק לומר, דרה"ר חשיבא כחצר השותפין לענין חמץ כיון שיש רשות לכל להשתמש שם, וייסד דבריו ע"פ מש"כ מג"א (סי' תרלז ס"ק ג) דהעושה סוכתו ברה"ר אינו יוצא יד"ח, דסוכה גזולה היא, משום שיש לכל העולם חלק בקרקע רה"ר ומונע מהם להשתמש בה. וממילא ה"ה נמי לדידן, מאחר ורשות הרבים משותפת לכל חשיב דאכתי מצוי החמץ ברשותו.

ולכאורה הדברים צ"ע טובא, שהרי גם אם נקבל שיש לכל העולם חלק ברה"ר, מ"מ לענין קניני ממון ודאי מקום הפקר הוא ורשות זו אינה נחשבת לו כביתו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, היאך יתכן לחייבו בזה משום "לא יראה לך". [ומה שהוכיח מדברי המג"א יש לדחות לכאורה, דאף שרשות הרבים אינה נחשבת להם כביתם, מ"מ כיון שמונע מהם את זכות ההשתמשות במקום דינו כגזלן].

אולם לפי הנ"ל יתבאר שפיר, דאפשר דלחיוב בל יראה א"צ שיהיה החמץ במקום הראוי לקנין, אלא כל שיש לו חלק במקום ונחשב הוא לו כרשותו מחוייב לבערו (ומ"מ אם נתנו שם קודם זמן איסורו אינו עובר עליו, שהרי כבר נעשה הפקר קודם לכן, דלענין קניני ממון אינו נחשב לו כביתו), ונמצא לפי"ז, דלא מיבעיא שמחוייבים לחזר אחר חמץ הנתון ברשות כעין זו ולבערו משום דלמא אתי למיכלא, אלא גם חיוב תורה יש בזה לשיטת מהר"ם שיק, משום איסורא דבל יראה ובל ימצא.

אלא דלדבריו יתחדש, דהטעם שאין אנו מחוייבים לבער את כל החמץ הנמצא ברה"ר אינו משום שאינו מצוי בבית, אלא משום שממון הפקר הוא, "ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".

(מיהו יעויי"ש דלמסקנת דבריו כתב לפרש באופן אחר, דאחר שהיה החמץ בביתו בזמן איסורו ונתחייב לבערו, עשאו הכתוב כאילו הוא שלו וברשותו בכל מקום שיהיה. ומבואר שלא לענין בעלותו על החמץ לבד עשאו הכתוב כברשותו, אלא דחשיב נמי שנמצא בביתו)[יח].

ד

חצר השותפין האם קונה לכולם או למוצא לבדו

הן אמת, דאף אם נקבל שדין בית הכנסת כחצר השותפין וכסברת קצוה"ח, אכתי י"ל דאין בני העיר זוכים בכל הנכנס לתוכו. דהא כבר איפליגו קמאי בחצר השותפין גופא מי הוא הזוכה במציאה הנכנסת לתוכה, דשיטת הרמ"ה (ב"ב פ"א אות קמד) והרא"ש (כלל א סי' א), דחצר משותפת קונה לכל השותפים בה, וכן פסק הטור (סי' רס).

אבל בקצות החושן שם (ס"ק א) כתב בשם מהר"ם בן ברוך (דפוס פראג סי' שכה) דחצר השותפין זוכה למי מהם שימצא בה את המציאה. וטעמו בזה, דחצר קונה מטעם יד ואין יד זוכה לשני בני אדם כאחד.

והא דאמרינן בגמ' (ב"מ ח ע"א) דשנים שהגביהו מציאה כאחד זכו בה שניהם משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, היינו דוקא התם שכל אחד מגביה עבור חבירו, אבל בחצר שאינה אלא יד אחת, אין בכוחה לזכות במציאה עבור שנים, שכן אין היא מיוחדת לשום אחד מהם, ורק כשמצאה אחד בחצר ומכוון לזכות בה חשבינן לה כחצירו דידיה מדין "ברירה", וזוכה בה לעצמו. ועי' בנתיבות המשפט (שם ס"ק ט) שהאריך לקיים שיטת הרמ"ה והרא"ש בזה.

ונפק"מ בהא גבי נידון דידן, דלכאורה, אם החובה לבדוק בבית הכנסת נובעת מכך שדינו כחצר השותפין וזוכים בו כל בני הקהילה בקנין חצר, א"כ יתיישבו הדברים רק לשיטת הרמ"ה והרא"ש, אבל לשיטת מהר"ם בן ברוך דפסק קצוה"ח כוותיה אין החצר זוכה אלא למי שימצא את החמץ ויכוון לזכות בו, וממילא אין כל טעם לבדוק את החמץ הנמצא שם.

וכבר עמד בזה מהרש"ם בדעת תורה (שם), ועיי"ש שצידד לומר מחמת כן דאין לברך על בדיקה זו וכסברת ערוך השולחן דלעיל.

וצ"ל, דמהר"ם בן ברוך ס"ל כמש"נ לעיל אליבא דתוס', דכל מקום שהוא רשותו של אדם תיקנו חכמים שיהיה בודק אחר החמץ ומבערו, אף שאינו זוכה בו בקנין חצר. ונמצא, דאף לשיטת קצוה"ח מוכרחים אנו לסברא זו.

ה

איסורא לא ניחא ליה דליקני

בערוך השולחן ומהרש"ם (שם) עוררו, דלכאורה אף אם נאמר דבית הכנסת נידון כחצר השותפין לכל דבר, מ"מ אין בני העיר זוכים בחמץ הנכנס לשם. דהא אומדנא ברורה היא, דהיתרא ניחא להו דליקני, איסורא לא ניחא להו דליקני. ואין חצרו של אדם קונה שלא לרצונו וטובתו.

מיהו דבריהם צ"ע טובא, דהא לא איירי שנכנס החמץ שם בהגיע זמן איסורו דוקא, אלא חיישינן שכבר בא לשם ימים רבים קודם לכן, כשהיה הדבר לטובתם ובהתרצותם.

ומ"מ נפק"מ איכא בהא, דאם אחר שכיבדו את בית הכנסת מן החמץ קודם זמן הבדיקה נכנס לשם קטן ופיתו בידו וכדו', סברא פשוטה היא לומר דאינם זוכים בחמצו, דודאי לא ניחא להו שיהיה חמץ זה ברשותם ויהיו נצרכים לשוב ולכבד את בית הכנסת ולבודקו כבתחילה[יט].

ו

חמץ בבית הכנסת – אי בעי שיעור כזית לכל אחד מבני הקהילה

טעם נוסף מצינו בדברי האחרונים לומר, דאף אי נימא דבית הכנסת דינו כחצר השותפין וזוכים הכל בחמץ הנמצא בו, מ"מ לית לן לחייב בו בדיקה לשיטת רש"י.

דיעויין בס' קהלת יעקב למהרי"ט אלגאזי (תוספת דרבנן סי' קלט) דנקט, דכזית חמץ הנמצא בחצר השותפין אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, משום דבעינן שיהיה בחמץ כזית לכל אחד מהם[כ]. עפ"ז כתב מהרש"ם (דעת תורה שם), דכיון דלשיטת רש"י חיוב הבדיקה הוא בכדי שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, כאן דמילתא דפשיטא היא שאין כזית לכל אחד – א"צ לבדוק.

אלא דמ"מ צידד לומר, דכיון דמדרבנן צריך לבער גם חמץ פחות מכזית, אפשר שגם זה נכלל בתקנתם, דכל דאסור בקיומו תוך ימי הפסח, תיקנו שיחזר אחריו קודם הפסח ויבערנו קודם זמן איסורו, ומ"מ מטעם זה אין לו לברך על בדיקתו, וע"ע להלן.

דין חצי שיעור באיסורא דבל יראה

והנה, כל דברי מהרי"ט אלגאזי הן רק לשיטתו שם דלא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה באיסורא דבל יראה.

כדבריו נקט בשו"ת חכם צבי (סי' פו), יעויי"ש שפירש, דאיסור חצי שיעור לא נאמר אלא במידי דאכילה דחזי לאיצטרופי, שע"י שיאכל חצי כזית נוסף יתברר שכבר אכילתו הראשונה היתה חשובה, משא"כ באיסורא דבל יראה, שגם אם יביא לביתו חצי כזית נוסף לא יעבור על איסור זה אלא מכאן ולהבא, וכ"כ בשאגת אריה (סי' פא) ובספרו גבורת ארי (יומא עד ע"א).

טעם נוסף נתן בשו"ת חכם צבי שם להלכה זו דלא אסרינן חצי שיעור אלא במידי דאכילה, דהנה, שיעור כזית ענינו בחשיבות האיסור, דכל שאינו בכלל שיעור זה – בטל וכמי שאינו דמי, משא"כ כשמחזר אחריו לאוכלו דהרי הוא מחשיבו באכילתו, ועובר עליו גם בפחות מכזית. וממילא לענין איסורא דבל יראה שלא עשה בו מעשה המורה על חשיבותו, כל שאין בו כזית – לא חשיב ובטיל. וע"ע ס' הקובץ (הל' חמץ ומצה פ"א הל' ז), חלקת יואב (יו"ד סי' ט ד"ה ויותר נראה) ובברוך טעם (שער עשה דוחה לא תעשה דין ג פ"א).

דעת המחמירים בזה

מיהו, רבים מן הפוסקים פליגי עליהו בזה, עי' מהר"ם חלאווה (פסחים מה ע"א) דסבר דהוקשה השבתה לאכילה, מה אכילה אסורה מן התורה בחצי שיעור אף השבתה כן. וע"ע חידושי רבינו דוד (ו ע"ב), שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קלה), ט"ז (או"ח סי' תמב ס"ק ה), פרי חדש (סי' תמב סעי' ז, תסא סעי' א, תסו סעי' א), פתיחה לפמ"ג (הל' פסח פ"א אות ח, סי' שמ א"א ס"ק ב, ובסי' תמז א"א ס"ק מב), דגול מרבבה (סי' תמב, עיי"ש שצידד לחלק בין מידי דאכילה דבהא אסרו להשהותו, לבין מידי דלאו בר אכילה, דלא אמרינן בהא חצי שיעור אסור מן התורה), נודע ביהודה (סי' צא תשובה מבן המחבר), צל"ח (פסחים כט ע"ב), מנחת חינוך (מצוה יט), שו"ת פני יהושע (ח"א סי' טו), חידושי הגרעק"א (או"ח סו"ס תמד), בית מאיר (או"ח סי' תמב סעי' ז), שו"ע הרב (סי' תמב סעי' יז קו"א)[כא].

ולדעת החולקים בזה נראה לומר, דשפיר יש לחייב בדיקה בברכה בבית הכנסת, שאף אם ימצא שם פחות מכזית לכל אחד עוברים בזה באיסור בל יראה, דחצי שיעור אסור מן התורה.

מיהו אכתי יש לדון ולומר, דגם אי נימא דחצי שיעור באיסור בל יראה אסור מן התורה, אפשר שא"צ לחשוש לכך ולחזר ולבדוק אחריו.

דהנה בגמ' פסחים (מה ע"א) שנינו: "בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד – חייב לבער". ובט"ז (סי' תמב ס"ק ה) הקשה, דהא ניחא לשיטת רש"י שחיוב הבדיקה הוא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ניחא, דכיון שאין שם כזית במקום אחד אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אבל לפי תוס' דהטעם הוא שמא יבוא לאוכלו, א"כ כיון דחמץ בפסח אסור אפי' במשהו מפני מה לא חייבוהו לחזר אחריו ולבערו.

ובפני יהושע (שם) כתב ליישב, דלא חייבו חכמים לבדוק אחר החמץ ולבערו אלא בחמץ שיש בו איסור כרת, אבל בפחות מכזית אף שאסור באכילה כיון דאין בו חיוב כרת לא החמירו בו חכמים[כב] (וכ"ה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמו, ובס' מגן האלף סי' תמב ס"ק א)[כג]. ולדבריו יש לדון, דשמא ה"ה נמי לשיטת רש"י, דאף אי נימא דחצי שיעור בבל יראה אסור מן התורה, מ"מ איסור קל הוא שאין בו מלקות ואפשר דלא הצריכוהו חכמים בדיקה בכה"ג, וצ"ע.

ז

דין הברכה על הבדיקה בבית הכנסת

בשולחן ערוך הרב לבעל התניא (שם) כתב, דהשמש הבודק את החמץ בבית הכנסת בליל י"ד צריך לברך על בדיקתו, שכן מצות הבדיקה בבית הכנסת חיוב גמור הוא מדינא, וכ"ה במשנה ברורה (שם ס"ק מג).

וכבר הובא לעיל בריש דברינו דהערוך השולחן (שם ס"ק יב) פליג בזה, ולשיטתו אין לברך כלל על בדיקת החמץ בבית הכנסת, ואפי' לא כיבדו מבעוד יום, משום דחיישינן לשיטת רש"י (פסחים ב ע"א) דסבר דהטעם דתיקנו חכמים לבדוק את החמץ ולבערו הוא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וכיון שהחמץ בבית הכנסת הפקר גמור הוא, דחצר הקדש היא ואינה בבעלות בני הקהילה, אין עוברים עליו באיסור זה, וממילא א"צ לחזר אחריו ולבערו.

וכבר הערנו לעיל, דמדבריו נשמע דלשיטת רש"י הבבלי חולק בזה על הירושלמי, ולהלכה א"צ בדיקה בחמץ הנמצא בבית הכנסת, ותמהנו מנא ליה לרש"י הא.

ולפי הנ"ל י"ל דרש"י סבר שבית הכנסת נידון כחצר השותפין וכל שנמצא בו חמץ הרי הוא של כל בני הקהילה ומחוייבים לבערו.

[יתירה מזו, עצם דברי ערוך השולחן צ"ב, דכבר פי' הב"ח (סי' תלו), דאחר שאמר רב יהודה אמר רב "הבודק צריך שיבטל" (פסחים ו ע"ב), כו"ע מודו דטעם הבדיקה הוא בכדי שלא יבוא לאוכלו, דהא מדאורייתא בלא"ה סגי בביטול בעלמא, ובבדיקה לחודא לא סגי מדרבנן].

אכן, מדברי האחרונים נראה דכמה טעמים נוספים יש שלא לברך על בדיקת החמץ בבית הכנסת.

לחוש שמא יצא ידי חובתו בכיבוד בית הכנסת לאור החמה

א. בדעת תורה למהרש"ם (שם) כתב, דכיון שבית הכנסת שווה בדינו לאכסדרה שלאורה נבדקת (כמבואר לעיל סי' א), יש לחוש שמצות הבדיקה כבר נתקיימה מבעוד יום בשעה שכיבד השמש את בית הכנסת מן החמץ, דמסתמא עיין היטב בחורים ובסדקים לבער כל החמץ כדת וכדין ודי בזה בדיעבד למצות הבדיקה, ולכך שוב אין יכול לברך על בדיקתו בלילה.

ע"כ כתב להורות, שמיד לאחר שיבדוק השמש ביתו לא יפסיק בדיבור וילך לבדוק את החמץ בבית הכנסת, כך שתעלה ברכתו הראשונה לבדיקה זו ג"כ.

אמנם, יש שפקפקו בעצה זו, דיעויין בפרי חדש (סי' תלב) שכתב, שמי שהיו לו שני בתים לבדוק מברך על כל אחד בפני עצמו ואינו יוצא ידי חובתו בברכה שבירך בבית הראשון, דהליכה הוי הפסק, דומיא דמאי דמצינו בהל' ציצית (שו"ע סי' ח סעי' יג), שאם לבש טלית קטן בביתו והלך לבית הכנסת צריך לברך שנית על עטיפת טלית גדול, דההילוך מביתו לבית הכנסת חשיב הפסק.

מיהו בחק יוסף (שם ס"ק ח) ומאמר מרדכי (שם ס"ק ד) כתבו, דמאחר שבדיקת שני הבתים מצוה אחת היא, שלא נתקיימה מצוותו עד שילך ויבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ, אין חוששין לומר בזה דההליכה הוי הפסק. ורק לענין ציצית שכל בגד מצוה בפני עצמה היא, כיון שהלך מביתו לבית הכנסת נחשב הדבר כהפסק והיסח הדעת וצריך לחזור ולברך.

ומעתה יש לדון ולומר, דבמה דברים אמורים, כששני הבתים שלו, אבל אם היה ביתו במקום אחד ורוצה לבדוק בית חבירו בשליחותו, שתי מצוות נפרדות הן, והליכתו לשם הויא הפסק, וא"כ כיון שבדיקת בית הכנסת הנעשית על ידו בשליחות הקהל מצוה אחריתי היא, שפיר י"ל דההליכה מביתו לבית הכנסת הויא הפסק, וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' רפז).

ושמא יש לדחות ולומר, דאף שבדיקת החמץ בבית הכנסת נעשית בשליחות הקהל כולו, מ"מ השמש נחשב אף הוא כאחד מן השותפין, ולענין חלקו שבבית הכנסת הוי ממש כמי שיש לו שני בתים, וממילא, כיון שלענין חלקו נחשב הדבר כמצוה אחת תו לא הוי הפסק גם לענין חלקם של שאר בני הקהילה שבודק בשליחותם.

וביותר, דהנה מאי דאמרינן דלענין ציצית דההליכה הויא הפסק, פלוגתא היא בין הפוסקים, ותרומת הדשן (סי' מה), הב"ח (שם), והט"ז (שם ס"ק יא) ס"ל דההליכה לא הויא הפסק, לפיכך הגם דבשו"ע שם פליג עליהם בזה, אפשר דבצירוף הסברא הנ"ל שפיר יש לסמוך שלא לברך.

ברכה על בדיקה במקום דלא מתקיים עשה ד"תשביתו"

ב. טעם נוסף נראה לומר שלא לברך על בדיקת החמץ בבית הכנסת, דהנה, בנודע ביהודה (תנינא סי' סא) העלה, דהמוצא חמץ תוך ימי החג ומבערו אינו מברך על כך ברכת "על ביעור חמץ". ובטעם הדבר כתב, דכלל נקוט בידינו שאין מברכים על המניעה מאיסור לא תעשה אלא על קיום מצות עשה לבד, ומאחר שמצות "תשביתו" אינה מתקיימת אלא קודם ימי הפסח – ביום י"ד, שנאמר: "אך ביום הראשון תשביתו", נמצא שהמבער את החמץ תוך ימי הפסח אינו מקיים מצוה זו, אלא שנמנע ע"י כך מלעבור בבל יראה ובל ימצא.

ולדבריו יתבאר, דכיון שלדעת רבים מן הפוסקים לא מתקיים בבדיקת החמץ בבית הכנסת עשה ד"תשביתו", דהפקר גמור הוא, אלא שנמנע ע"י כך מלעבור באיסור אכילת חמץ ביו"ט – אין מברכים על בדיקה זו.

בית הכנסת לא חשיב "ביתכם"

ג. בשו"ע (סי' תלו סעי' ג) כתב: "ישראל היוצא מבית אינו יהודי תוך שלשים יום ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית הא"י, שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר. אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח בבית, יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור כיון שהוא תוך ל' יום, וצריך לבער בית הא"י שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור".

ומבואר מדבריו, דמצות הבדיקה אינה רק "חובת הבית" אלא "חובת גברא" היא, דאחר שכבר נתחייב בבדיקה, אף שיוצא מבית העכו"ם קודם הפסח ותו אין עובר על החמץ שבביתו, צריך לבדוק אחר החמץ ולבערו משום חיוב הגברא דחייל עליה.

ועי' בחק יעקב (ס"ק יז) שם שהוסיף, דאף שיכול הוא לבדוק כיסי בגדיו וכדו' במקום שהייתו, אין די בכך כדי לפוטרו מבדיקת הבית, שכן בדיקת החמץ יסודה בקיום מצות "תשביתו", ולישנא דקרא הוא "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" – הרי דעיקר הבדיקה אינה אלא בבית דירתו של אדם, וכ"ה בחיי אדם (כלל קיט סעי' יא), מגן האלף (סי' תלו ס"ק ט) וע"ע בס' יגל יעקב (ח"א דף קנא).

ולדבריהם נראה, דאף אם נאמר שבית הכנסת דינו כחצר השותפין, מ"מ כיון שאינו נחשב כביתו של אדם, וכדמוכח לענין הל' מזוזה (עי' יו"ד סי' רפו סעי' י) דבית הכנסת ובית המדרש פטורים מן המזוזה[כד], לפי שאינם "ביתך" אלא מוקדשים לשמים[כה], שפיר י"ל דאין לברך על בדיקתו.

בבית הכנסת לא חששו שמא יבוא לאוכלו

ד. עוד יש לדון ולומר דכלל אין לתקן חובת בדיקה בבית הכנסת משום החשש שמא ימצאנו תוך ימי הפסח ויבוא לאוכלו, לפי שאין דרכו של אדם לאכול מאכלים הנמצאים בבית הכנסת, שאינו יודע למי הם ומי הוא שאכל מהם, וכיון דחששא רחוקה היא הוי מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן.

ח

טעם נוסף לחיוב הבדיקה בבית הכנסת

והנה, אף דנתבאר דיש מן האחרונים דס"ל שבית הכנסת אינו נחשב כרשותו של אדם ולא נאמרה בו חובת בדיקה (לא מיבעיא לרש"י דתיקנו כן שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אלא אפי' לתוס' דהטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה מ"מ עיקר תקנה זו אמורה בביתו של אדם ולא בכל מקום שמצוי שם), מ"מ נראה דטעם נוסף יש לחיוב הבדיקה בבית הכנסת, וזאת, ע"פ מש"כ הר"ן בביאור סוגית הגמ' בפסחים (ד ע"א): "המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק ומצאו שאינו בדוק, מהו, מי הוי כמקח טעות או לא".

וכתב הר"ן, דיש מן הראשונים שפי', דמיירי שהשכיר לו את הבית ביום י"ג דוקא, שהרי אם השכיר לו את הבית ביום י"ד מסקנת הסוגיא שם דעל המשכיר לבדוק, ומה אכפת לו לשוכר במה שאין הבית בדוק. וכתב: "ואני אומר, דבי"ד איירי, דאף דמסקינן דעל המשכיר לבדוק, מ"מ אי אמר המשכיר לא בעינא – מחוייב השוכר לבדוק, דלא גרע מחמצו של גוי דקיי"ל דעושה לו מחיצה י' טפחים כדי שלא יבוא לאוכלו (שם י ע"א)".

ומבואר מדבריו, דאף שחיוב הבדיקה בבית זה מוטל על המשכיר, כיון שדעת השוכר לדור בבית בימי הפסח מחוייב הוא לבודקו, וכמו שחייבוהו לעשות מחיצה בפני חמץ של גוי המצוי ברשותו כדי שלא יבוא לאוכלו[כו].

ומעתה י"ל, דאף שבבית הכנסת אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, מ"מ כיון שדעתו להשתמש שם תוך ימי המועד, מוטל עליו לבודקו מן החמץ שמא יבוא לאוכלו. ומ"מ נראה דאין לברך על בדיקה זו דאינה מעיקר התקנה.

נפק"מ בפלוגתת אחרונים זו

נמצא איפוא, דלדעת כל הנהו אחרונים דלעיל דס"ל שבדיקת החמץ בבית הכנסת מחייבת ברכה, טעם חובת הבדיקה הוא משום שיש לכל אחד מן המתפללים חלק בבית הכנסת, והרי זה כחצר השותפין דבעיא בדיקה. אבל לשיטת ערוך השולחן ומהרש"ם יש לחוש בזה לשיטות הפוסקים דבני הקהילה אינם זוכים בחמץ הנמצא בבית הכנסת, וממילא אין מברכים על כך, וכן נראה לפי' הנ"ל לדרכו של הר"ן.

ולכאורה נראה דכמה נפק"מ רבתא יש במחלוקת אחרונים זו:

א. לשיטת הסוברים דבית הכנסת נתון לבעלותם של המתפללים ונחשב הוא כביתם, חובה זו מוטלת רק על חברי בהכ"נ המשלמים דמי חבר ושותפין בבהכ"נ, אבל שאר המתפללים המזדמנים לבית הכנסת זה אינם שותפין בו ופטורים מן הבדיקה. אבל לשיטת ערוך השולחן דתקנה מיוחדת היא שמא יבואו לאוכלו, אפשר שיש להחמיר שכל הרגילים להתפלל בו מחוייבים בבדיקתו (וכן נראה לדרכו של הר"ן דלעיל).

ב. כמו כן יש לדון, כאשר אחד מחברי בהכ"נ הקבועים אינו נמצא בביתו בימי הפסח, וודאי לא יזדמן לבהכ"נ תוך ימי החג, דלהצד שזוהי חובה המוטלת על כל השותפין משום דינא דבל יראה ובל ימצא – אף הוא בכלל, אבל לשיטת הסוברים שתקנה מיוחדת היא משום שמא יבוא לאוכלו, אפשר דמאחר שאינו מצוי בעירו אין לחוש לכך. ושמא לא חילקו חכמים בתקנתם, וכיון דנחשב הוא כבעלים בבהכ"נ זה הוטלה עליו החובה לבודקו מן החמץ אף כשאינו מצוי בעירו תוך ימי הפסח.

דין תאי האכסון הפרטיים המצויים בבתי כנסיות

לענין תאי האכסון שבבית הכנסת המיוחדים לכל אחד מן המתפללים, ובמקצת מקומות נותנים מפתח לכל אחד שיוכל לנעול ולפתוח את התא כרצונו כמנהג הבעלים, נראה לצדד ולומר דהחובה לבודקו מוטלת על בעל המקום בעצמו ובברכה, וזאת משני טעמים:

א. כאשר ניתנת הזכות לבעל המקום לנעול את התא מן הסתם כוונת הגבאים למכור לו תא זה בקנין גמור וכביתו הוא לכל דבר, ואפשר דבהא גם הערוך השולחן יודה שצריך לברך.

ב. אף דהמנהג הוא שהשמשים נעשים שלוחים לכל המתפללים לבדיקת החמץ בבית הכנסת, כיון שתאים אלו נעולים אפשר שהחמץ הנמצא בתוכם לא הופקר מעולם, דבתחילה נתנו במקום המשתמר לדעתו ונמצא שלא בטלה בעלותו על חמץ זה ומחוייב לבערו (וע"ע לעיל לענין חמץ של ישראל הנמצא ברשות הרבים).

 

 

 

 

סימן ד

דין ביטול ומכירת החמץ אחר הבדיקה בבית הכנסת

א

האם יש כח ביד השמש לבטל את החמץ המצוי בבית הכנסת

בפרי חדש (סי' תלג ס"ק י) כתב, דכיון שהחמץ הנמצא בבית הכנסת נקנה לכל בני הקהילה, אין השמש או הגבאי יכול לבטלו, דאין אדם מבטל חמץ שאינו שלו, לפיכך יבדוק השמש את החמץ וכל אחד יבטל חלקו בביתו. וכן הוא בשו"ע הרב לבעל התניא (סעי' לו), ובמשנ"ב שם (ס"ק מג).

ולכאורה הדברים צ"ב, שהרי שמש בית הכנסת הבודק את החמץ עושה כן בשליחות כל בני הקהילה ששכרוהו ומינוהו לכך, וא"כ אף שלא מינוהו להדיא לביטול החמץ נראה פשוט שכשם שהרשוהו לשרוף החמץ ולבערו כך ניתנה לו הרשות להפקירו ולבטלו.

דין ביטול חמץ ע"י שליח

ובהקדם בירור הדברים יש לעיין בשורשה של הלכה זו, על מה אדניה הוטבעו.

דהנה, יעויין בר"ן (פסחים ג ע"ב מדפי הרי"ף) דכתב, וז"ל: "וכתב הרב בעל העיטור ז"ל, דמסתבר דשליח מבטל, דגבי הפרה וגבי השואל פרתו הוא דפליגי תנאי (ב"מ צו ע"א) אי שלוחו של אדם כמותו, משום דבשואל כתוב 'בעליו', ובהפרה כתוב 'אשה יקימנו', הא בעלמא, כו"ע מודו דשלוחו של אדם כמותו. ואחרים חולקים, דכיון דביטול מתורת הפקר נגעי בה, שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום"[כז].

ובביאור שיטת העיטור נ"ל בג' דרכים:

א. אפשר דסבר דביטול אינו מדין הפקר, אלא גילוי דעתא בעלמא הוא שאינו חפץ בחמץ זה וחשוב הוא לו כעפרא דארעא, וגילוי דעתא ע"י שליח נמי מהני (ועי' ר"ן שם א ע"א).

ב. בבית יוסף (סי' תלד) כתב, דאף אי ביטול מטעם הפקר, מ"מ כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו (פסחים ו ע"ב), די בהפקר כל דהו כדי לבטל זכותו בו.

ג. באופן אחר כתב, דהטעם דלא מהני שליחות בהפקר הוא משום דהפקר מתורת נדר הוא (עי' רמב"ם הל' נדרים פ"ב הל' יד[כח]), וקבלת נדר נעשית רק ע"י אדם עצמו ולא ע"י שלוחו, אבל לענין ביטול שאינו מתורת נדר שפיר מהני ביה שליחות (בביאור החילוק בין הפקר לביטול ראה בסמוך).

ולענין הלכה כתב שו"ע (סי' תלד סעי' ד) דמהני שליחות בביטול חמץ, ובטעם הדבר נחלקו הפוסקים.

בט"ז שם (ס"ק ו) כתב, דאמדינן לדעתא דמשלח דמסתמא הקנה את החמץ לשליח כדי שיוכל לבטלו, דומיא דמש"כ הרא"ש פ"ק דקידושין (סי' כ) דהמקדש את האשה בגזל דידה – מקודשת, דמסתמא מקנה היא לו את הטבעת שתהיה שלו כדי שיהיה תוקף למעשה הקידושין, והרי זה כאילו התנה שיהיה מעשה השליחות נעשה באופן המועיל ע"פ דין. וכ"כ בחק יעקב שם (ס"ק יד).

הן אמת דדבריו אלו צ"ע טובא, שהרי הביטול נעשה בחמץ שלא נמצא ע"י השליח בבדיקה, וא"כ היאך זכה השליח באותו חמץ שלא בא לידו.

ומחמת קושיא זו כתבו האחרונים (מקור חיים ביאורים שם ס"ק ב, ושו"ע הרב לבעל התניא קו"א שם ס"ק ד), דהשו"ע פסק כדעת הסוברים דביטול מהני ע"י שליח, ולא הוי כהפקר דעלמא, וכדבריהם מוכח מדברי הרמ"א שם שכתב דכשמבטל השליח יאמר "חמצו של פלוני יהא בטל", וכ"ה בחק יעקב (שם ס"ק יג) בשם שבלי הלקט.

בפרי חדש (שם ס"ק ד) כתב, "דאף דביטול מהני מתורת הפקר, שאני ביטול דכיון דליכא זוכה – קיל, ובגילוי דעת בעלמא סגי". ומבואר דלא נקט להלכה כסברת הר"ן בזה, אלא כביאורו של הבית יוסף בשיטת העיטור, ולשיטתו אף אי ביטול מתורת הפקר מהני ביה שליחות.

נפק"מ לענין ביטול החמץ בבית הכנסת

ולכאורה נראה, דביטול החמץ ע"י גבאי בית הכנסת תליא בהא, דלשיטת הט"ז י"ל, דכיון שמינוהו לכל צרכי בית הכנסת כלול בזה שיהא זוכה בחמץ כדי שיוכל לבערו כדת וכדין. אבל לשיטת שאר אחרונים דס"ל שאין השליח זוכה בחמץ, אלא שע"י שמינהו המשלח לכך חשיב כגילוי דעתא דבעל הבית, לכאורה נראה דזהו דוקא אם מינהו לכך בפירוש והיה זכור מביטול החמץ בשעת המינוי, אבל לענין גבאי בית הכנסת שמעולם לא נתמנה להדיא לביעור החמץ, אלא דהכל סומכים עליו בענין הזה, אין כאן גילוי דעת מפורש לבטל את החמץ ולא מהני.

ואם כנים אנו בזה, נמצא, דלשיטת רוב האחרונים אין הגבאי יכול לבטל את החמץ הנמצא בבית הכנסת.

גבאי שנתמנה להדיא לצורך בדיקת החמץ

והנה, כל דברינו אלה הן בגבאי הממונה על כלל צרכי בית הכנסת, ולא מינוהו בפירוש לצורך בדיקת החמץ, דבזה יש לצדד ולומר דאין כל גילוי דעת מצד הציבור לבטל את החמץ להדיא.

אבל אם נתמנה לבדיקת החמץ על ידי הקהל בפירוש, אלא שלא פירשו לו שרצונם שגם יבטל אותו בשליחותם, נחלקו הפוסקים אי אמדינן לדעתייהו דמסתמא נתרצו נמי לכך, וכאילו גילו דעתם בפירוש שרצונם בביטול החמץ, או לא.

דעת המג"א (שם ס"ק ט), אליה רבה (שם ס"ק י), חמד משה (שם ס"ק ו), דרך החיים (שם ס"ק ג), ברכי יוסף (שם ס"ק ה), חיי אדם (כלל קיט ס"ק כה) ומשנ"ב (ס"ק יד), דאף שמינוהו לבדיקת החמץ אין להוכיח מכאן שרצונם שיבטל אותו בשליחותם, ואין בביטולו ממש.

אבל בשולחן הרב לבעל התניא בקו"א שם כתב, דאמדינן לדעתיה שכשם שעשאו שליח לחזר אחר החמץ ולבערו, כך מן הסתם רצונו שיבטלנו עבורו, וכבר קדמו בזה המאירי בפסחים (ו ע"ב).

חילוק בזה בין שליח לאחד מן השותפין

הן אמת, דלכאורה יש לחלק בזה טובא בין שליח דעלמא שמינהו בעל הבית לבדוק חמצו, לגבאי בית הכנסת הפועל בשליחות הכלל, וזאת משני טעמים:

א. בשו"ע (שם) כתב: "אם אין האיש בביתו, יבטל בכל מקום שהוא. ואם אינו עושה כן טוב שתבטל אשתו". ופי' דבריו במג"א (ס"ק י), "דחיישינן שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו, אבל באמת לא מהני כ"כ ביטול האשה כיון שאינו שלה". ובאמת היא קשיא רבתא בדברי השו"ע, מה מועיל ביטול האשה בחמץ של בעלה, הא אינו שלה ולא מינה אותה להדיא להיותה כשלוחו לביטולו.

ויעויי"ש בפמ"ג שכתב, דיש לחלק בין אשתו לאחר, סתם דבריו ולא פירש, אולם בדרך החיים פי' בטעם הדבר, דאמדינן לדעתיה דבעל דמסתמא נותן לה רשות לבטל חמצו.

ב. בבגדי ישע שם כתב בביאור ענין זה, ע"פ מה דקיי"ל (או"ח סי' שסז סעי' א) שאשה יכולה ליתן מעט פת לעירוב ואין לחוש שמא בעלה מקפיד על כך, וכמו כן מותר ליתן מעט צדקה לעניים דאין בעלה מקפיד עליה בדבר מועט, דה"ה נמי לענין בדיקת חמץ, כיון שהחמץ הנמצא בבית אינו אלא דבר מועט ביותר, אם תרצה האשה ליתנו לאחר אין בעלה מקפיד על כך, וממילא מותרת היא לבטלו כמנהג הבעלים.

ומבואר מדבריהם, דכיון שהבעל והאשה חיים יחד בבית אחד ומנהלים עסקיהם בשותפות, דעת הבעל שתהא נוהגת בנכסים כבעלים לכל דבר.

הביאור בזה לפי הנ"ל

אמנם, לכאורה הדברים צ"ע רב, דהא כבר נתבאר לעיל, דהטעם דלא מהני שליחות בהפקר הוא משום דהפקר מטעם נדר, וא"כ קשיא, מה בכך שהבעל מתרצה שתנהג אשתו בנכסים כמנהג הבעלים, הא מ"מ חלות נדר אינה נעשית אלא ע"י המתחייב עצמו, ואין כח ביד האשה לקבל נדר עבור בעלה.

וביישובם של דברים, יעויין בחי' הגר"ש שקאפ (נדרים סי' כד) דפי', דהא דכתב הרמב"ם דהפקר מתורת נדר אין פירושו שגם לאחר ההפקר החפץ עודו ברשות בעליו ואין כאן אלא איסור נדר לבד, אלא דחלוק גדר ההוצאה מרשות בעלים בהפקר מבהקנאת ממון איש לרעהו. דבמעשה קנין בין איש לחבירו, עצם ההוצאה מרשות בעלים נעשית ע"י הקונה והמקנה, אבל הפקר נפעל באופן אחר, דהבעלים מייחד את החפץ לשימוש כל העולם, ואחר שחל בחפץ ענין זה שמיועד הוא לשימוש הציבור כולו פוקעת בעלותו בו מאליה, דעיקר ענין הבעלות הוא מה שיכול לאסור את ההשתמשות בו על אחרים וליחדו לעצמו.

עפ"ז כתב לפרש דעת הבית יוסף שחילק בזה בין הפקר לביטול, דביטול דמהני מדין הפקר אין פירושו דע"י הביטול מתייחד החפץ לשימוש אחר מזה אליו היה מיועד מתחילה, אלא שבעלותו של אדם פוקעת מאליה בדיבור פה בעלמא. וממילא כאן אף דדמיא להפקר אין זה מתורת נדר ושפיר מהני ע"י שליח. והר"ן שהחמיר בזה סבר דביטול כהפקר לכל דבר, ואף כאן עיקר ענין הביטול הוא שע"י שמחשיבו כעפר הארץ פוקעת בעלותו בחמץ דתו לא שווה מידי.

ולפי דבריו י"ל, דכיון שדין האשה אינו כשליח גרידא, אלא שניתנה לה הרשות לנהוג בנכסים כמנהג הבעלים לכל מילי, יש כח בידה ליעד את החפץ וליחדו כטוב בעיניה, וממילא אף דשליח אינו בתורת ביטול, ביטול האשה מהני.

נפק"מ בזה לענין בדיקה ע"י השמש

ומעתה י"ל, דה"ה נמי לענין בית הכנסת, כיון ששמש בית הכנסת אינו שליח בעלמא לבדיקת החמץ, אלא אף הוא שותף בבית הכנסת ובחמץ הנמצא בתוכו, ונוהג בו כבעלים, דעת כל אנשי העיר שיהיה מותר לכל אחד מהם שימצא חמץ זה שם שיטלנו לעצמו או יעשה בו כרצונו, וממילא כ"ש שיכול לבטלו. וע"ע בפמ"ג (סי' תלג א"א ס"ק יט) דנראה מדבריו להדיא כדברינו, דכל שהחמץ משותף לכל אנשי בית הכנסת יכול השמש לבטלו בשליחותם.

ע"כ יש להורות לגבאים, דבביטול החמץ יכוונו לבטל גם את החמץ שבבית הכנסת לצורך אלו מבני הקהילה שלא ביטלו את חמצם בעצמם.

בית כנסת של רב או חסידות מסוימת

והנה, כל דברינו אמורים בבית הכנסת המשמש לכל אנשי העיר ואין לאחד מהם חלק יותר מחבירו. אבל בית הכנסת המנוהל ע"י רב, אדמו"ר או ראש ישיבה, וכל עניני המקום נקבעים על פיו, סברא פשוטה היא דדעת הכל שיהיה הדבר נתון בידו ליקח מנכסי בית הכנסת ולעשות בהם כרצונו, ומלתא דפשיטא היא שרשאי הוא לבטל חמצם אף בלא שימנוהו שליח להם.

יתירה מזו יש לצדד ולומר, דכל מי שנתן מעות לבנין בית הכנסת זה היתה דעתו מתחילה ליתנם לצורך האדמו"ר ועניניו, וממילא אפשר שנחשב הוא כבעלים יחידי בבית הכנסת זה וכביתו הוא לכל דבר, ובזה הכל יודו שצריך לבודקו בברכה. ועי' שו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' רפז) שנסתפק בזה, דשמא אף אם שלו הוא מ"מ כיון שהקדישו לשם בית הכנסת שוב לא חשיב כרשות להתחייב עליו בבל יראה ובל ימצא. מיהו מכל דברי האחרונים דלעיל סי' ג מבואר שאין הדבר כן, דפשיטא להו דלהצד שבית הכנסת נחשב כחצר השותפין חיוב גמור הוא לחזר אחר החמץ המצוי בו ולבערו שאל"כ יהיו עוברים בלאו דבל יראה ובל ימצא.

נפק"מ בכל הנ"ל – במי שבדק ונזכר שלא בירך

נפק"מ יש בכל הנ"ל, במי שבדק את החמץ בבית הכנסת, וכשסיים ברכתו נזכר שלא בירך על ביעור חמץ (לשיטת הפוסקים דמברכים על בדיקת החמץ בבית הכנסת).

דהנה, יעויין בפרי חדש (סי' תלב ס"ק א) שכתב, דמי שבדק ונזכר שלא בירך, כל שלא ביטל עדיין את חמצו יכול לברך, דהביטול נמי מענין הבדיקה הוא.

ולפי"ז בבדיקת חמץ בבית הכנסת יהיה הדבר תלוי בפלוגתא הנ"ל, דלדעת הסוברים דהשמש רשאי לבטל את החמץ בבית הכנסת, כל שנזכר בכך קודם שביטל שפיר יכול לברך, אבל להצד דהשמש אינו רשאי לבטל את החמץ בבית הכנסת – כיון שסיים בדיקתו שוב אין לו לברך.

מיהו דעת הרבה פוסקים בלא"ה דכל שסיים בדיקתו אף שעוד לא ביטלו שוב אין לו לברך (עי' מג"א סי' תלב ס"ק ב, ט"ז ופמ"ג שם, ובשערי תשובה שם ס"ק ב), ע"כ נראה דאין לסמוך בזה על דברי הפר"ח להקל.

ב

מכירת חמץ ע"י גבאי בית הכנסת – מדין זכין

נפק"מ נוספת בכל זה, לענין מכירת החמץ שבבית הכנסת, דלכאורה יש לעיין האם צריכים הקהל כולו למנות את השמש להיות כשלוחם למכירת החמץ וליתן לו הרשאה על כך, או שמא די בכך שממונה הוא על כל עניני הקהל ובכללם לבער את החמץ באופן הטוב והישר בעיניו.

והנה, דעת החתם סופר בתשובותיו (אבהע"ז סי' יא) דבתחילת שעה חמישית, זמן מועט קודם זמן איסור, יכול כל אדם למכור חמצו של חבירו – דזכין לאדם שלא בפניו, וזכות היא לו שלא יעבור באיסורא דבל יראה ובל ימצא ויאסר חמצו בהנאה גם לאחר החג. ולדבריו אלו נראה ששמש בית הכנסת רשאי למכור את החמץ עבור כל אנשי הקהילה.

מיהו, בקצוה"ח (סי' רמג ס"ק ח) נקט בפשיטות דלא מהני זכייה מאדם גם לא בדבר שהוא לטובתו וזכותו, עיי"ש שהאריך בדין הפרשת תרו"מ מכריו של חבירו שלא מדעתו, ולדבריו יש לדון האם יש כח ביד שמש בית הכנסת למכור את החמץ עבור בני הקהילה.

יתירה מזו מצינו בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שלז), דכלל לא מהני מכירת חמץ מדין "זכין". ובטעם הדבר כתב, דהנה, הלכה פסוקה היא בכל חלות הנעשית עבור אדם מדין זכייה, שאם ירצה הזוכה למחות בדבר לכשישמע מקיומו, יתבטל הדבר למפרע. ובגדרה של הלכה זו יש לחקור, האם עצם החלות נעשתה כבר מתחילה ע"י השליח, אלא דכל שמגלה דעתו דלא ניחא ליה בהכי הוברר הדבר למפרע שאין זו זכות לו אלא חובה, או שמא יתירה מזו נתחדש כאן, דהחלות כולה תלויה ועומדת, ולא קביעא וקיימא עד שיגלה הבעלים דעתו דניחא ליה בהכי.

ועיי"ש שציין לדברי הר"ן בב"ב (קכו ע"א), דכתב וז"ל: "מי שזיכה לחבירו מידי על ידי אחר, וקודם שנודע לו השביחו הנכסים, השבח לנותן, כיון שלא זכה בה עד שישמע המקבל ויתרצה במתנתו". ומבואר מדבריו דאף אם לא חזר בו הנותן מנתינתו, מחמת עצם זה גופא שיש כח בידו לחזור בו חשיב שלא נשלמה הנתינה, וממילא נמצא דברשותו השביחו.

ומעתה י"ל דה"ה נמי הכא גבי מכירת חמץ, מאחר שמכירה זו תלויה ועומדת בגילוי דעת הבעלים, אכתי החמץ אגיד בהו ונחשב הוא כשלהם, ושפיר עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.

נמצא ששני טעמים יש לומר שלא תועיל מכירת הגבאי מדין "זכייה":

א. שיטת קצוה"ח דזכייה מאדם לא אמרינן. ב. קנין הנעשה מדין זכייה אינו חל עד שיוודע הדבר לבעלים ויתרצו במקח.

חמץ בתחילת שעה חמישית – האם דינו כהפקר

ולענ"ד נראה, דשפיר יש לחלק ולומר דלענין חמץ כו"ע מודו שיש תוקף למכירתו של השמש קודם זמן איסורו, וזאת מג' טעמים:

א. במקור חיים (סי' תמ ס"ק א) דן, בחמצו של נכרי הנמצא בבית הישראל ובאחריות ישראל (שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא), והנכרי אינו בעיר ונמנע ממנו להשיבו לו, כיצד ינהג.

דלכאורה מסברא נראה שאין לו עצה אלא לשורפו. שהרי למוכרו אינו יכול, דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו, ואם יותירו בביתו יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וכן הכריע להלכה בפמ"ג (סי' תמא א"א ס"ק ד).

ויעויי"ש שכתב לחדש, דכיון שבהגיע זמן איסורו מוטלת חובה על הישראל לשורפו ולא יתחייב בדמיו, אי ידע הנכרי מהלכה זו – אייאושי קמייאש, וכיון דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, נמצא שכבר עתה נחשב הדבר כהפקר ושפיר יכול הישראל למוכרו שלא מדעת הנכרי.

ולכאורה, אם בנכרי הוא כך, כ"ש דבישראל נימא הכי, דכיון שאם לא ימכרנו יאסר החמץ בהנאה, דינו כהפקר ורשות יש ביד כל אדם למוכרו.

טעם בזה ע"פ שיטת הט"ז דהחמץ נקנה לשמש

ב. טעם נוסף יש לומר שיש תוקף למכירת החמץ ע"י השמש, לשיטת הט"ז המובא לעיל (ענף א) שהשמש זוכה בחמץ שבבית הכנסת, דלדבריו מילתא דפשיטא היא שיכול למוכרו, דשלו הוא מוכר, וא"צ הרשאה מן הקהל לכך.

טעם בזה לפי המתבאר לעיל סי' ג בגדרו של חמץ בית הכנסת

ג. עוד יש לומר בביאור מנהגם של ישראל דהשמש מוכר את החמץ הנמצא בבית הכנסת, וזאת לפמש"נ לעיל סי' ג דחמץ הנמצא בבית הכנסת דינו כנכסי העיר ואינו כממון השותפין גרידא, דלפי"ז לא גרע דינו של השמש מז' טובי העיר שיש כח בידם למכור את נכסי הקהל כראות עיניהם.

ונפק"מ בזה, בגבאי שהזמין סחורה עבור בית הכנסת וטרם החליט האם רצונו לקנותה או להשיבה למוכר, דבכה"ג ודאי ברשות מוכר היא, וממילא תליא בהא, דלטעמו של המקור חיים גם בכה"ג יכול למוכרה מחמת יאוש הבעלים, וזאת אפי' היתה של אדם שאינו שומר תורה ומצוות דאמדינן לדעתיה דאין זו זכות לו, דסו"ס כיון דבידו לשורפו מתיאש ממנו הבעלים. לעומת זאת לטעם השני דהגבאי ממונה על נכסי בית הכנסת, בכה"ג שלא זכו עדיין הקהל בחמץ לא מהניא מכירתו.

מכירת חמץ בבית הכנסת שלא נעשה בו ביטול כהלכה

מיהו זאת יש לידע, דהנה שיטת הבכור שור (פסחים כא) דכיון שמצוי הדבר במכירת החמץ שנעשית המכירה בהערמה בעלמא (שכן גם אם הישראל מקבל עליו למכור בלב שלם עדיין יש לחוש שמא הנכרי סבור שלא נעשה הדבר אלא בכדי להפטר מאיסור חמץ, ואין דעתו סומכת על מכירה זו כלל), מועילה מכירה זו רק אם כבר ביטל חמצו, ואינו חייב בביעורו מדאורייתא, דבהא כלל נקוט בידינו דהערמה מהניא במילי דרבנן. אבל אם לא ביטל חמצו כדין ומחוייב לבערו מדאורייתא, לא מועילה מכירתו כיון שאינה נעשית בלב שלם[כט].

ולפי זה, בבתי כנסת שידוע שמקצת מן המתפללים אינם מקפידים בשמירת המצוות כיאות ויש לחוש שלא ביטלו חמצם, לא תועיל מכירת החמץ ע"י הגבאי, כיון שעוברים על חמץ זה באיסורא דבל יראה דמדאורייתא.

מיהו, למה שנתבאר לעיל מדברי המקור חיים שיש כח ביד הגבאי להפקיע בעלותם של המתפללים מדין יאוש, אפשר, דאף שאם לא היה מוכר חמץ זה היה נשאר ברשותם ועוברים עליו באיסור תורה, כאן שכבר נהג בו כמנהג הבעלים פקעה בעלותם בו, ובלאו הכי אינם עוברים עליו בבל יראה, וצ"ע בזה[ל].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סימן ה

בדיקת חמץ בבית הכנסת ביו"ט כשלא בדקו קודם החג

לא בדק קודם יו"ט – האם בודק בחג או בחוה"מ

שנינו בפסחים (י ע"ב): "רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר – יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר – יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד".

ונחלקו הפוסקים אימתי יבדוק, דעת המג"א (סי' תלה ס"ק א), ט"ז (שם ס"ק א) ומקור חיים (שם חידושים ס"ק ב), דבודק אפי' ביו"ט, דאף שאינו יכול לבערו עד לערב אלא כופה עליו את הכלי, חיישינן שמא ימצאנו ביו"ט ולאו אדעתיה ואתי למיכל מיניה. (אבל עתה שבודק אחריו לכפות עליו את הכלי אין לחוש שמא יבוא לאוכלו, דכיון שמחזר עליו לבערו ודאי זכור הוא מאיסור אכילתו), וכ"ה בשו"ע הרב לבעל התניא (שם סעי' ב).

לעומת זאת הב"ח שם ועולת שבת (שם ס"ק א) כתבו, דכיון שאינו יכול לבערו עד לערב אין לו לבדוק אחריו ואפי' ביו"ט שני דקיל.

ועיי"ש בב"ח דהוסיף עוד, דאף שיש מן הראשונים דס"ל שגם ביו"ט מחוייבים לשורפו (עי' טור סי' תמו), מ"מ נראה דזהו דוקא בחמץ ידוע, שכל שלא ביטלו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אבל בחמץ שאינו ידוע שאינו עובר עליו באיסור זה (עי' תוס' פסחים כא ע"א ד"ה דאשמועינן, וראה בסמוך), אלא דמצוה דרבנן בעלמא היא לחזר אחריו דלמא אתי למיכל מיניה – ודאי א"צ לחזר אחריו ביו"ט. ובפרט, לדידן דנקטינן שאסור לבערו ביום טוב.

כדבריהם אלו הסכימו אליה רבה (ס"ק ג) בשם ס' אמרכל, ורבינו מנוח (הל' חמץ ומצה פ"ג הל' ה), עיי"ש שדייק לשון המשנה שאמרו: "יבדוק בתוך המועד, ולא "במועד", לאשמועינן דבחול המועד בודק ולא ביו"ט). ועי' שעה"צ (ס"ק ה) דכן היא משמעות דברי הריטב"א בהאי סוגיא, רי"ץ גאות בס' מאה שערים, והמנהיג (הל' פסח).

שכח לבדוק קודם החג בבית הכנסת

ולכאורה יש לעיין, האם מחלוקתם זו אמורה רק לגבי בדיקת החמץ שבבית או גם לענין חובת הבדיקה בבית הכנסת, ונבאר צדדי הספק בזה.

דהנה ידועה מחלוקת הראשונים גבי חמץ שאינו ידוע האם עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.

דעת התוס' (פסחים כא ע"א) דאין עובר בבל יראה בחמץ שאינו ידוע, וכדבריהם דקדקו האחרונים מלשון רש"י (ו ע"א ד"ה אפילו), גבי הא דאמרינן התם: "אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער, לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור – אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי וכו'". דפי' רש"י: "דההיא שעתא לאו ברשותיה קאי דליבטליה, וכשראהו עובר עליו בבל יראה", ומבואר, שרק אחר שיראהו וימנע מלבערו עובר עליו, אבל דכל שלא בדק חמצו ואינו יודע מקיומו – אינו עובר באיסור זה[לא].

הן אמת דכבר העירו האחרונים דדברי רש"י בזה סותרים למש"כ בריש מסכתין (ב ע"א ד"ה בודקין), דטעם חיוב הבדיקה הוא "שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא", דמוכח מיניה דכל שלא יבדוק חמצו, אף שאינו יודע מקיומו נמי עובר עליו[לב] (עי' מקור חיים פתיחה לסי' תלא ופר"ח שם).

וע"ע בר"ן (ב ע"א) שהאריך הרבה בשיטות הראשונים בזה, ומסיק, דכל שבדק חמצו ולא מצא כלום, ולאחר מכן מצא חמץ תוך ימי החג – אינו עובר עליו למפרע, אבל אם לא בדק חמצו, כיון דהוי מקום שמכניסים בו חמץ דינו כחמץ ידוע ועובר עליו[לג], וכ"כ שם בחי' רבינו דוד ומהר"ם חאלווה, וע"ע פני יהושע (כא ע"א), ב"ח (ריש סי' תלא) וקרבן נתנאל (פ"ב אות א).

והנה, שיטת המג"א (סי' תלד ס"ק ה), כדעת המחמירים בזה דחמץ שאינו ידוע נמי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא (וע"ע מש"כ בסי' תלא ס"ק א ובמחה"ש שם).

ומעתה י"ל, דהא דנקט המג"א שבודקים את החמץ ביום טוב, הוא לשיטתו דחמץ שאינו ידוע עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, דכיון דאיסור חמור הוא דעובר עליו בכל רגע ורגע, שפיר יש לחייבו לחזר אחריו ביו"ט, שמא ימצא שנכשל באיסור דאורייתא.

ואין להקשות, דכיון דבלאו הכי לא יוכל לבערו ביום טוב לא תועיל לו בדיקתו שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, דהא כבר כתבו הפוסקים, כי אף שהמשהה חמץ בפסח עובר עליו בלאו דלא יראה לך חמץ, מ"מ כל שמשההו על מנת לבערו אינו עובר בכך, כ"כ מג"א (סי' תמו ס"ק א), שער המלך (הל' חמץ ומצה פ"א הל' ב), מקור חיים (פתיחה לסי' תלא), ובשאגת אריה (סי' פא).

ומעתה י"ל, כי מה שהצריכוהו חכמים לבדוק אחר החמץ ביום טוב אף שבלאו הכי לא יבערו עד למוצאי החג, הוא משום דעי"ז גופא שמחזר אחריו לבערו כבר נפטר מן הלאו, אבל לענין בית הכנסת דבלאו הכי לדעת הרבה פוסקים אינו עובר על החמץ המצוי בו בבל יראה ובל ימצא, דאינו זוכה בו ואינו שלו (עי' באורך לעיל סי' ג), אלא דתקנת חכמים היא לחזר אחריו לשורפו דלמא אתי למיכל מיניה, אפשר דבזה גם המג"א מודה דאין לחייבו בכך ביו"ט שבלאו הכי לא יבערנו בו ביום.

נפק"מ בזה לשיטת הפרי חדש בעיקרא דהאי דינא

וביותר נראה כן עפמש"כ הפרי חדש (סי' תלה ס"ק א), בהכרעת הלכה זו, דחלוק בזה הדין בין אם ביטל את החמץ כדת קודם יו"ט, אלא שמחזר עליו לשורפו משום מצות הבדיקה לבד, דבכה"ג כיון דבלאו הכי אינו יכול לבערו עתה עד למוצאי יו"ט א"צ לבדוק, לבין אם שכח נמי לבטל וחושש עתה מאיסורא דאורייתא, שרק בכה"ג יש להורות לו לבדוק ביו"ט. ולדבריו נמי, לכל אותם אחרונים דס"ל לעיל דבלאו הכי חמץ בבית הכנסת אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא אין מקום לבדוק ביו"ט, ואפי' לא ביטל חמצו קודם החג.

הן אמת, דלדעת הפוסקים דחמץ בבית הכנסת עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, יש להחמיר לכאורה בבית כנסת שיש מן המתפללים שאין מקפידים די בשמירת המצוות ויש לחוש שמא לא ביטלו חמצם קודם החג, שכל שלא בדק השמש בליל י"ד יבדוק אפי' ביו"ט עצמו, ונראה דבכה"ג יש לחוש לדבריהם ולהחמיר בזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סימן ו

מנהג הנחת הפתיתים בבדיקת בית הכנסת

א

כתב הרמ"א (סי' תלב סעי' ב): "ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ומיהו אם לא נתן לא עיכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא"[לד]. ע"כ. ויש לדון האם מנהג זה נוהג גם בבדיקת החמץ בבית הכנסת.

והנה, הא מיהא פשיטא, לשיטת הרמ"א בשם מהר"י ברונא, שטעם הנחת הפתיתים הוא בכדי שלא תהא ברכתו לבטלה, א"כ כל שסמך על הוראת מהרש"ם המובאת לעיל (סי' ג), ובירך על הבדיקה בביתו ותיכף ומיד הלך לבדוק את בית הכנסת בלא שום הפסק, דאין צריך להניח פתיתים, שכן בלאו הכי לא בירך על בדיקה זו (ועיי"ש שהארכנו לדון בדבריו).

כמו כן, אם לא בירך על הבדיקה בביתו, כגון שהיה השמש סמוך על שולחן אביו וכדו', שאין לו בית לבדוק, או שהפסיק הרבה בין בדיקת ביתו לבדיקת בית הכנסת, נראה פשוט לשיטת הרמ"א דצריך להניח פתיתים שלא תהא ברכתו לבטלה. ולדעת הסומכים על דברי ערוך השולחן דלעיל (שם) שאין מברכים על בדיקת בית הכנסת, ודאי אין צריך להניח פתיתים לשיטת הרמ"א, שכן כל טעם הנחתם הוא משום ברכה לבטלה.

מיהו, כד נעיין בדברי הפוסקים בזה נמצא דטעמים נוספים יש למנהג זה, ואפשר שיהא בדבריהם נפק"מ לענין בית הכנסת וכמו שיתבאר.

טעם להנחת הפתיתים – שיהיה זכור לבטל החמץ

א. בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצג) כתב, דטעם הנחת הפתיתים הוא בכדי שיהא זכור למחר לבטל את חמצו, דכל שיש לו חמץ בביתו ועוסק בביעורו זכור הוא לבטל גם חמצו שאינו ידוע לו. ולפי דבריו, כל שאינו בודק בביתו, גם למנהג הסומכים על דברי הערוך השולחן שלא לברך על הבדיקה בבית הכנסת מ"מ צריך להניח פתיתים בכדי שיהיה זכור לבטל ביום[לה].

כמו"כ יעויין לעיל ( סי' ד) שצידדנו לומר, דאם מינוהו הקהל להדיא לבדוק את החמץ בשליחותם שפיר יכול נמי לבטלו עבורם, ולפ"ז נראה פשוט, דאף אם בודק את החמץ בביתו ואין לחוש שמא ישכח מלבטלו למחר, מ"מ אכתי יש לחוש שמא ישכח לבטל את החמץ עבור אנשי בית הכנסת, ולכך יש להצריכו להניח פתיתים שם כדי שיהא זכור מכך.

הן אמת דבעיקר דברי מהרי"ו יש שפקפקו, דהא להלכה נקטינן דעיקר מצות הביטול היא בלילה אחר הבדיקה, ולא ביום, דז"ל השו"ע (סי' תלד סעי' ב): "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו', וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה שישית, שמשתגיע שעה שישית נאסר ואין בידו לבטלו". והיינו, דחיישינן שמא יקח חמץ ביום י"ד למאכלו וישתייר, וישכח לבערו או לבטלו. וא"כ כיון דבלא"ה עיקר הביטול בלילה אמאי חששו כ"כ שמא ישכח לבטל ביום (ועי' רא"ש פסחים פ"א סי' ט)[לו].

יתירה מזו כתב הט"ז (סי' תלב ס"ק ד), דכיון שרגילים לקנות חמץ ביום י"ד למאכלו מילתא דפשיטא היא שישתייר ממנו מעט ויהיה צריך לבערו, ולמילתא דלא שכיחא כי האי שלא ישתייר לו אפי' מעט חמץ ודאי לא חששו חכמים.

ומ"מ לכתחילה נראה דודאי ראוי להדר ולחוש לדבריו להניח פתיתים גם במקום דליכא חששא דברכה לבטלה.

טעם להנחת הפתיתים – שידקדק בבדיקתו

ב. טעם נוסף כתב בזה בחק יעקב שם, דכל שידע הבודק שכיבדו את הבית יפה חיישינן שמא יתרשל בבדיקתו ולא יבדקנו אלא דרך העברה בעלמא, ולכך יש להניח פתיתים שידע שעליו למוצאם בבדיקתו, וע"י בדיקתו זו יתן ליבו היטב שמא ימצא חמץ אחר שאינו ידוע לו[לז]. ולפי דבריו אלו נראה פשוט שיש להניח פתיתים גם בבית הכנסת.

וביותר נראה כן למה שהובא בפוסקים (עי' מקור חיים ס"ק ח ובאר היטב ס"ק ח) בשם האריז"ל (פרי עץ חיים שער כא פ"ה), שיש להניח עשרה פתיתים בפינות הבית לבטלן ולשורפן, וזאת כנגד עשרה כתרין דמסאבותא. ועי' בס' קב הישר דקבלה היא מרבותיו שעשרה פתיתים אלו הן כנגד עשר מכות שהביא הקב"ה על מצרים, וכנגד עשרה דינים שעתיד הקב"ה לקעקע בהם ביצתם של המיצרים לישראל, וכנגדם יקדש הקב"ה את ארץ ישראל בעשר קדושות, וע"ע ס' משנת חסידים (מ' ניסן פ"א מ"ב). וטעמים אלו נוהגים בבית הכנסת כבבית.

ב

האם ראוי להחמיר לנהוג מנהג זה במקום דליכא חיובא

הן אמת, דמדברי הט"ז (שם ס"ק ד) נראה, דלא מיבעיא שא"צ בהנחת הפתיתים אלא דאף מנהג שאינו ראוי הוא ומצוה לבטלו, שיש לחוש שמא יטמינו לו הפתיתים במקומות נסתרים ולא ימצא אותם הבודק, ונמצא דקעבר אלאו דבל יראה ובל ימצא. וא"כ לפי דבריו נראה, דכל שאין לחוש בזה לברכה לבטלה אין ראוי להחמיר בזה מחמת סברות הפוסקים הנ"ל שלא הובאו ברמ"א ושאר אחרונים הלכה למעשה, דנמצא חומרו קולו[לח].

ובאמת יעויין בשו"ת זרע אמת (סי' מח, הובאו דבריו בשערי תשובה שם ס"ק ז) שדן בחשש זה של הט"ז, וכתב, דהמנהג הנכון הוא שיקח פתיתים שכל אחד מהם פחות כזית, דבזה אף אם יארע שלא ימצא אחד מהם אין לחוש, כיון שאין עובר עליו בבל יראה ובל ימצא (עי' פסחים ו ע"ב דפירורין פחות מכזית לא חשיבי ובטלי, וע"ע מג"א סי' תלד ס"ק ה).

ובאחרונים הקשו (עי' ארחות חיים ספינקא בשם מנחת פיתים, ובקרבן נתנאל פ"ג אות ת), דאם כדברי הזרע אמת דמניח פירורין הפחותים מכזית שאינו עובר עליהם בבל יראה, א"כ לא עשה לא כלום, דכיון שאינו עובר עליהם בפסח שוב אינו מחוייב לבערם[לט].

ובמנחת פיתים שם כתב לתרץ, דכיון שמקבצם יחד ומצטרפים לכזית בידו שוב לא בטלי, וכיון שעתה אחר שקיבצם מחוייב בביעורם תו לא חשיב שיצאה ברכתו לבטלה[מ].

חיוב הבדיקה אחר חמץ פחות מכזית

מיהו במג"א (תס ס"ק ב) כתב בשם מהרי"ל (דיני אפיית המצות), דלעולם חייבו חכמים לבדוק אחר החמץ ולבערו אף שיודע בבירור שאין שם פירורים יותר מכזית, דיש לחוש שמא יתכבד הבית וימצא שיצטרפו שני פירורים יחד לכזית, ולדבריו אתי שפיר דברי הזרע אמת, דאף קודם שקיבצם מוטלת עליו החובה לבערם מחמת חשש זה[מא].

יתירה מזו מצינו בפסקי הריא"ז (פ"ב אות ב), דאף שמדאורייתא אין עוברין על פחות מכזית חמץ, חייבו חכמים לחזר אחר פירורים אלו ולבערם שמא יבוא לאוכלם. (וע"ע בשבלי הלקט סי' רטז, שיש לגעור ביד העכו"ם הנכנס לבית ישראל וחמץ בידו, דחיישינן שמא יפלו פירורים מידו ויבוא הישראל לידי איסור. והנה הא מילתא דפשיטא היא שלא חשש בזה לאיסורא דבל יראה אלא שמא יבוא לאוכלו).

וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' סד) שהאריך בדבר החובה לבדוק אחר חמץ פחות מכזית מכמה טעמים:

א. כן מדוקדק מדברי השו"ע (סי' תמו סעי' ו) דכתב, דנהגו לגרר הכתלים מן החמץ הדבוק בהם, ופשיטא דלא איירי דאית בהו כזית.

ב. לעיל סי' ג הובאה פלוגתת הפוסקים אי אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה באיסורא דבל יראה ובל ימצא, ולדעת המחמירים בזה חיוב גמור הוא לחזר אחת פחות מכזית.

ג. לשיטת התוס' דחיוב הבדיקה אינו מחמת איסורא דבל יראה אלא מחמת החשש שמא יבוא לאוכלו לא מצינו למי שהקל בזה בפחות מכזית.

ד. להצד דטעם הבדיקה הוא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתה עליה לאוכלו, אף בפחות מכזית יש להחמיר בזה, משום דאחשביה לאכילה (וממילא עובר עליה גם בבל יראה ובל ימצא)[מב].

ה. מנהג אבותינו תורה, וכיון שנהגו לבדוק בין דפי הספרים ובחורי הבית הקטנים, אין לבטל מנהג זה, וחובה גמורה היא לבדוק אחר פירורים פחות מכזית[מג].

ומכל הלין נראה דצדקו שפיר דברי הזרע אמת, דכל שמניח פתיתים שאין בכל אחד מהם כזית שפיר מחוייב בבדיקה אף שאינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא.

חובת הנחת הפירורים בזמנינו שמכבדים הבית היטב

בס' מחזיק ברכה לחיד"א (סו"ס תלב) כתב בשם מהר"י שפירא, דכיון דכבר נהגו ישראל לכבד את הבית היטב קודם ליל י"ד (עי' רמ"א סי' תלג סעי' יא), יש לחוש שכבר יצאו בזה ידי חובת הבדיקה ושוב אין הבית מוחזק כמקום שמכניסים בו חמץ, ולדבריו שפיר יש לחוש שמא ברכה לבטלה היא, דהבית פטור מן הבדיקה. ואף שהיתה בדיקה זו קודם ליל י"ד אין הדבר מעכב בדיעבד, וכמש"כ בחק יעקב (שם) דהבודק את ביתו בליל י"ג שוב אינו יכול לבודקו בליל י"ד בברכה. וא"כ טעם רב יש למנהגנו להניח פתיתים בבית קודם הבדיקה, ואין לחוש בזה לסברת הט"ז דלעיל (אכן במקום דבלאו הכי אינו מברך יש לצדד דאף לפי החיד"א יש לחוש לסברת הט"ז).

מיהו מדברי הרמ"א גופא משמע שלא כדבריו, דאף דכתב דמנהגינו לכבד את הבית היטב קודם הבדיקה, סבר דמעיקר הדין א"צ להניח פירורים, וחומרא בעלמא חשש בזה לשיטת מהר"י ברונא, ומבואר דס"ל דאין הבית יוצא מחזקתו עד שיבדקנו לאור הנר כדת וכדין[מד].

המורם מן האמור, דאף דמדברי הרמ"א נראה דלא חשש אלא לטעמו של מהר"י ברונא דאם לא ימצא חמץ תהא ברכתו לבטלה, טעמים נוספים מצינו למנהג זה, וע"כ אף אם כבר בירך על הבדיקה בביתו ראוי להניח מעט פירורים בבית הכנסת כמנהג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סימן ז

בדיקת בית הכנסת בליל יום י"ג

בדק חמצו קודם ליל י"ד

כתב שו"ע (סי' תלג סעי' יא): "המכבד חדרו בי"ג ניסן ומכוון לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ, אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד".

ולכאורה יש לעיין במה דברים אמורים, האם כוונת דברי שו"ע דכשכיבד ביתו לבד ולא בדקו, הוא דאין להקל ולומר דנעשה הבית בכך כמקום שאין מכניסים בו חמץ הפטור מן הבדיקה, וזאת משום שלא בדק בחורים וסדקים כתקנת חז"ל, או שמא איירי אפי' כשבדק יפה בחורים ובסדקים, דכיון דתיקנו חכמים לבדוק את החמץ בליל י"ד, כל שהקדים ובדק קודם לכן לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולבדוק ביתו בהגיע זמן החיוב.

ואת"ל דאיירי אפי' כשבדקו יפה בחורים ובסדקים אכתי יש לעיין, אי איירי שבדקו ביום י"ג, דלכך אמרו שעליו לחזור ולבדוק בליל י"ד משום דהאור הנר אינו מבהיק ביום כבלילה, או שמא אפי' בדקו בליל י"ג לאור הנר לא יצא ידי חובתו, דעיקר תקנתם כך היתה שיהיו בודקים את החמץ בליל י"ד ואין לחלק.

מקור דברי השו"ע

והנה, בבאר הגולה שם (אות ש) ציין, דהמקור לדברי שו"ע הוא בראב"ן (סי' ז) שכתב, וז"ל: "בני אדם המטאטאין ומכבדין את החדרים ואת עליותיהן בי"ב או בי"ג ניסן, ועם כיבודן בודקין אותן מחמץ ומשמרין שלא להכניס שם שום חמץ, אעפ"כ צריכין לבודקן אור י"ד בשעה שבודקין במקום אשר טלטלו שם חמץ עד עתה".

ויעויי"ש שהביא ראיה לדבריו מדברי הירושלמי בפסחים (פ"א ה"א) דנסתפקו שם, האם בודקין את החצירות בירושלים[מה] מן החמץ שהרי אוכלים שם חלות תודה ורקיקי נזיר הבאים חמץ, או שמא, כיון דבלאו הכי בודקין את שוקי ירושלים בכל יום כדי לשרוף את הנותר אין צריך לבדוק שנית מחמת איסור חמץ. ופשיט לה רב ייבא, דכשם שנדה כהנת חופפת לטבילת נידותה אף שרגילה היא לחפוף בכל יום מחמת טבילתה לטהרות, כך הוא נמי לענין חמץ, אף שבדקו את החצירות משום איסור נותר יש לחזור ולבודקם מחמת איסור חמץ – "שלא לחלק בין ביעור לביעור".

והיינו, דתקנת חכמים אחת היא, ואף שכבר בדקו את המקום בו ביום יש לחזור ולבודקו בליל י"ד, דלא חילקו חכמים בתקנותיהם.

ובפרי חדש שם כתב, דכיון דהמקור לדברי ראב"ן הוא מדברי רב ייבא בירושלמי שם, ממילא נשמע דאפי' בדקו בליל י"ג לאור הנר ונשמר מלהכניס שם חמץ אח"כ, צריך לחזור ולבודקו בליל י"ד שנית (אף דלכאורה יש לפקפק בראיה זו ולומר דשאני נותר דלא מצינו שהצריכו לבדוק אחריו לאור הנר, ומאחר שבדיני בדיקת חמץ החמירו יותר, והצריכוהו לחזר אחריו בחורים ובסדקים לאור הנר, לא יצא ידי חובתו בבדיקתו הראשונה דקילא מינה, אבל אם בדק את החמץ בליל י"ג לאור הנר שכבר הקפיד על כל דיני הבדיקה כדת וכדין – שפיר יצא ידי חובתו).

ומ"מ נראה מדברי ראב"ן, דכל שבדק בליל י"ג לאור הנר צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד שנית בברכה, וכן פסק הב"ח (סי' תלג).

הטעם שאינו נחשב ע"י כך כמקום שאין מכניסים בו חמץ

הן אמת דהדברים צ"ע, דהא אף אי נימא דעיקר תקנת חכמים כך היתה שיהיו בודקים בליל י"ד דוקא וכל שהקדים בדיקתו לא קיים מצוותם, מ"מ קשיא היאך מחיבינן ליה לבדוק שנית, הא סו"ס בדיקה זו הנעשית בליל י"ג הוציאתו מחזקתו ולאחריה נעשה כמקום שאין מכניסים בו חמץ שא"צ בדיקה, וא"כ היאך מברכים על בדיקתו בליל י"ד.

ונראה ליישב בכמה דרכים:

א. במהר"ם חלאווה (ד ע"א) כתב, דהטעם שמחמירים שלא לבדוק קודם ליל י"ד, דכיון דלאו זמן בדיקה הוא חיישינן שמא יתעצל בבדיקתו ויניח מקומות בלא בדיקה ולמחר יהיה סבור שבדק כל ביתו כהלכה. ולדבריו יש ליישב ולומר דאין הבית נחשב כמקום שאין מכניסים בו חמץ עד שיבדקנו בליל י"ד, דבזה נדע שדקדק לבודקו יפה.

ב. בלבוש (סי' תלג סעי' יא) כתב, דהטעם שאין להקדים הבדיקה קודם ליל י"ד, משום שאין נזהרים מלהכניס שם חמץ אחר הבדיקה. ואפשר דכוונתו לחדש בזה, דכיון שרגילות להכניס חמץ לבית, לא תועיל הבדיקה קודם ליל י"ד להחשיב את הבית כמקום שאין מכניסים בו חמץ, דלעולם יש לנו לחוש שאחר בדיקתו שב והכניס חמץ לביתו ואינו זכור מכך.

ג. יעויין לעיל סי' ב משמיה דהגר"ש קלוגר, דאין הבית נעשה מוחזק כמקום שאין מכניסים בו חמץ עד שיעברו ג' ימים מעת הבדיקה שנשמר מלהכניס שם חמצו, ופי' דבריו, דאה"נ דלעולם כיון שנתכבד יפה אין לחוש יותר שמא נשאר בו חמץ, אלא שלא חילקו חכמים בתקנתם, וכיון שנחשב הבית כמקום שמכניסים בו חמץ נכלל הוא בתקנת חכמים לבודקו בליל י"ד לאור הנר, ורק לאחר ג' ימים שכבר הוחזק כמקום שאין מכניסים בו חמץ נשתנה דינו, ושוב אינו מחוייב בבדיקה עיי"ש, ולדבריו יתיישב שפיר.

שיטת רז"ה ומגיד משנה

והנה, כל דברינו אלו הן בשיטת ראב"ן דס"ל דהבדיקה בליל י"ד ולאור הנר מעכבת, וכל שבדק קודם לכן לא יצא ידי חובתו. מיהו ברז"ה (ד ע"א מדפי הרי"ף) כתב, דכל שבא להקדים ולבדוק ביום י"ג רשאי, ובלבד שיבדוק לאור הנר. ומבואר מדבריו, דלא מיבעיא דיכול לבדוק בליל י"ג דאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום, אלא אפי' ביום י"ג אין הדבר מעכב, וכ"כ מגיד משנה (הל' חמץ ומצה פ"ב הל' יד).

ראיה לדבריו הביא הרז"ה מלשונו של הירושלמי (פ"א ה"א): "אין בודקין לאור חמה, וכי יש חמה בלילה, אלא תיפטר כשלא בדק, הדא אמרה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר". דמשמעות דברי הירושלמי, דהא לא מיבעיא דבדיקה ביום מהניא, דמילתא דפשיטא היא דלא גרע יום מלילה, אלא דכוונת הברייתא לאשמועינן, שגם כאשר בודק ביום צריך לעשות זאת לאור הנר ולא לאור החמה לבד.

בביאור הגר"א לשו"ע שם הביא שתי ראיות נוספות לשיטת הרז"ה:

א. בסוגית הגמ' (ט ע"ב) הקשו, "ומי אמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה, והא קתני (י ע"ב) מה שמשייר יניחנו בצינעא". ואמר אביי: "לא קשיא, הא בארבעה עשר, הא בשלשה עשר. בשלשה עשר דשכיח ריפתא בכולהו בתי – לא מצנעא, בארבעה עשר דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי – מצנעא". ומוכח לכאורה להדיא שמועילה בדיקה קודם ליל י"ד.

ב. בסוגית הגמ' (ד ע"א) גבי משכיר ושוכר, אמרינן: "המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק", ואמרו בתוס' דבי"ג איירי (שאל"כ בלא"ה חיוב הבדיקה על המשכיר ומה אכפת לו לשוכר בחמץ הנמצא שם), ולדבריו מוכרח דמהני בדיקת י"ג[מו].

הן אמת, דמסוגית הגמ' בדף ט ע"ב והתוס' בדף ד ע"א אין ללמוד אלא שהבדיקה קודם ליל י"ד נמי מועילה, ומ"מ אכתי אפשר דזה אינו אלא בליל י"ג ולא ביום, דאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום, מיהו מדברי הירושלמי הנ"ל מבואר שפיר שהבדיקה ביום י"ג נמי מהניא.

[מיהו יעויין בר"ן (א ע"ב מדפי הרי"ף) מש"כ בביאור דברי הירושלמי לשיטת ראב"ן, ועיי"ש שהאריך דמסוף דברי הירושלמי שם נתבאר להדיא דהבדיקה ביום אינה מועילה, דאמרינן התם: "מבואות האפלים מהו לבודקן בתחילה ביום לאור הנר", ומשני: "מילהון דרבנן אמרו שרגא לא כמה דמנהר בלילה מנהר ביומא", הרי להדיא דבדיקת לילה עדיפא משל יום, וע"ע מגן האלף שם ס"ק א].

הכרעת ההלכה בזה

ולענין הלכה בזה כתבו הרא"ש (סי' יא), רבינו ירוחם (נתיב ה ח"א סי' לח), והטור, דהבדיקה ביום י"ג לאור הנר אינה מועילה ולפיכך הבודק בזמן זה מחוייב לחזור ולבדוק שנית בליל י"ד. מיהו אם בדק חמצו בליל י"ג, עי' פרי חדש שם דהסכמת האחרונים דעלתה לו בדיקה וא"צ לחזור ולבדוק שנית בליל י"ד, וכ"כ בחק יעקב שם (ס"ק א), שולחן ערוך הרב (שם סעי' ו), ובמשנה ברורה (ס"ק מה).

ומ"מ לכתחילה אין ראוי להקדים ולבדוק בליל י"ג, וזאת משני טעמים:

א. מחמת שיטת ראב"ן שהחמיר גם בכה"ג וכדלעיל.

ב. משום שמפסיד הברכה, דהא על בדיקת ליל י"ג אין מברכים וכדכתב רמ"א (סי' תלו סעי' א), ונמצא שמבטל מעצמו ברכת מצוה זו (כ"כ בשעה"צ שם ס"ק ה בשם חק יוסף, ובשולחן ערוך הרב לבעל התניא שם). ולפלא דמדברי רבים מן האחרונים לא משמע הכי, עי' פר"ח וחק יעקב שם דמשמעות דבריהם דהרוצה לבדוק את החמץ בליל י"ג הרשות בידו, וכן נראה מדברי העולת שבת (סי' תלא סעי' א וסי' תלג סעי' ח), וע"ע שערי תשובה (ס"ק א) בשם הלכות קטנות[מז].

הבודק ביום י"ג האם מברך על בדיקתו בליל י"ד

והנה, למה שנתבאר, דהבודק ביום י"ג צריך לחזור ולבדוק לאור הנר בליל י"ד, יש לדון האם מברך על בדיקתו זו. ויעויין במשנה ברורה (שם ס"ק א) דכתב, דכיון דיש מן הפוסקים דס"ל דבדיקת יום י"ג מהניא (הרז"ה מגיד משנה והגר"א), הרי זה ספק ברכות ואין לו לברך.

לעומת זאת בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רכט) כתב לחדש, דהא דאמרינן ספק ברכות להקל, הוא רק כשהספק הוא באמירת הברכה, וכגון שאינו זכור אם כבר בירך על מצוה זו, אבל כאשר הספק הוא בגוף מעשה המצוה, כיון שהכרעת ההלכה כדעה המחייבת לקיים את המצוה מחמת הספק, שפיר מברכים על עשייה זו ולא נחשב הדבר כברכה לבטלה. וזאת משום שלדעת הגברא עושה המצוה כך היא עיקר עשייתה, ועל מעשה זה רצונו לברך. מיהו מנהג העולם כהכרעת המשנ"ב בזה.

בדיקת בית הכנסת בליל י"ג

ומעתה יש לנו לדון, האם מותר לגבאי לבדוק את בית הכנסת בליל י"ג. דהנה, לדעת הסוברים דהבדיקה בליל י"ג ראויה לכתחילה, לית לן למיבעי, אבל לדעת הראב"ן דבדיקה זו אינה מועילה דלא חילקו חכמים בתקנתם, עי' שער הציון (ס"ק נו) שנסתפק האם צריך שיקיים כל מצות הבדיקה בליל י"ד, או שמא די בזה שמשייר חדר אחד לסיים בדיקתו בליל זה. ולכאורה נראה דנידון דידן תליא בהא, שהרי השמש הבודק את בית הכנסת יבדוק את ביתו בליל י"ד, ולא גרע דינו מזה המשייר חדר בביתו לבדיקה זו.

מאידך יש לדון ולומר, דאף אם נקבל סברת השעה"צ דלחששת הראב"ן די בכך שמשייר חדר אחד לבדיקת ליל י"ד, מ"מ אכתי יש להמנע מכך משום הפסד הברכה, דבליל י"ד יוכל להסמיך את בדיקת בהכ"נ לבדיקת ביתו כך שתעלה לו ברכתו שבביתו לבדיקת בהכ"נ וכדלעיל סי' ג, אבל אם יקדים את בדיקת בהכ"נ לליל י"ג נמצא מפסיד את הברכה.

ונמצא לפי"ז דהדבר תלוי בנידון דלעיל סי' ג האם בדיקת בהכ"נ טעונה ברכה, דיש מן האחרונים דס"ל, דלכו"ע צריך לברך, ויש שתלו זאת במחלוקת הראשונים האם הבדיקה נעשית בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא או משום שמא יבוא לאוכלו. דרך שלישית הראנו בזה, לדרכו של הר"ן גבי משכיר ושוכר, דבדיקה זו אינה מעיקר תקנת בדיקת חמץ שחייבו חכמים לכל אדם בביתו, אלא דמיא להא דחייבוהו חכמים לעשות מחיצה בפני חמצו של גוי כדי שלא יבוא לאוכלו, ואפשר דלבדיקה זו כלל לא תיקנו חכמים ברכה, וממילא לצד זה שפיר יכול לכתחילה להקדים בדיקתו לליל י"ג.

ע"כ נראה, דאף דלכתחילה יש להדר ולבדוק גם את בהכ"נ בליל י"ד מיד בסמוך לבדיקת ביתו וכתיקון חז"ל, בשעת הדחק דהזמן קצר והמלאכה מרובה שפיר יש להקל בזה מחמת כל הטעמים הנ"ל, ובלבד שיראה לדקדק יפה בבדיקתו ויזהיר גדולים על קטנים שלא להכניס שם חמץ אחר הבדיקה.

 

[א] עי' שו"ע (או"ח סי' קנ סעי' ד) דשיעור הרחקה מחלונות בית הכנסת הוא שמונה אמות, כדי שיהיו בתי הכנסיות מוארים כיאות.

[ב] בעיקר הלכה זו, האם צריך לקדש על היין בליל שבת בבית הכנסת, עי' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' שכג), דכיון שגם בזמנינו מצוי לעיתים שמזדמנים אורחים, לא חילקו חכמים בתקנתם, ויש לקדש מידי שבת בשבת גם כשידוע שאין אורח מצוי שם.

ברוקח (סי' נ) כתב, דעניים שאין היין מצוי להם בביתם יוצאים ידי חובתם בקידוש שבבית הכנסת, אף דלא הוי קידוש במקום סעודה.

ולדבריהם נראה לכאורה, דבזמנינו שלעולם אין האורחים מצויים ואין מי שאין לו יין או פת בביתו לומר עליו קידוש היום – בטלה תקנתם, וכן פשט המנהג כיום שאין מקדשים בבית הכנסת. מיהו ברשב"ץ (ח"ג סי' רמו) כתב, דתקנות חכמים הלכות קבועות הן, ואף דבטל הטעם לא בטלה התקנה, ולדבריו מן הדין היה לנהוג כן גם בזמנינו.

[ג] ועי' שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' יז) בענין הבאת ילדים לבית הכנסת.

[ד] בטעם הדבר עיי"ש דפי' עפ"ד המכילתא שהביא הרא"ש (שם סי' ד): "בבתיכם למה נאמר – לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו, ת"ל בבתיכם – מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו, יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו". ומבואר, דהטעם דפטור על חמצו של אחר הנמצא בביתו, משום שאינו יכול לבערו.

ומעתה יובן חילוקו של רש"י בין חמצו של נכרי לחמצו של ישראל, דחמצו של נכרי הנמצא בבית ישראל אם יבערו יתחייב לשלמו, אבל חמצו של ישראל האסור בהנאה אין לו דמים, וממילא יכול לבערו ואינו בכלל פטור זה.

[ה] בשו"ע (או"ח סי' קע סעי' יט) מבואר, שאורח אינו רשאי ליקח מן הפת שלפניו וליתן לאחר. ומ"מ אין להוכיח משם שלא היתה כוונת בעל הבית להקנות לאורחיו את הפת, שכן שם תקנה מיוחדת היא משום מעשה שהיה, כמבואר בחולין (צד ע"א), ועי' משנ"ב שם (ס"ק מ).

[ו] וע"ע שו"ת קנין תורה ח"ה סי' נג. כעין זה מצינו בשפת אמת (סוכה לה ע"א), דאורח הסמוך על שולחן בעל הבית בליל פסח צריך לקנות המצה קודם אכילתו באחד מדרכי הקנין, דלענין מצה בעינן "לכם" כמבואר בסוגיא שם באורך, ומבואר, דאף שנתן לו בעה"ב מצה זו לאכילתו לא היתה כוונתו להקנותה לו קנין גמור.

[ז] מיהו בלחם משנה שם כתב דאף הרמב"ם מודה דאכסדה נבדקת לאורה אפי' לכתחילה, דכן משמעות לשון הגמ' ואין חולק בדבר, ופי' דלא דק הרמב"ם בלשונו.

[ח] בגמ' שבת (יא ע"א) אמרו: כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חריבה, וכ"ה ברמב"ם (הל' תפילה פי"א הל' ב) ובשו"ע (סי' קנ סעי' ב,ג), ורבות נלאו הפוסקים ליישב מפני מה כיום אין אנו מקפידים על כך.

וכמה טעמים מצינו בזה להקל:

א. בבית יוסף (סי' קנד) כתב בשם מהר"י בן חביב, "דעיקר הקפידא הוא בבנין הנעשה לשם כך מתחלה בקבע, אבל בזמנינו זה במלכות הנזכר אין לנו רשות להזמין בית קבוע לשם בית הכנסת כל שכן שאין לנו רשות לבנותו, ואנו צריכים להטמין עצמינו בבתי תחתית וקולה לא ישמע מפני הסכנה, אם כן אפילו שיהיה בית דירה למעלה על הבית שאנו מתפללים בו כמנהג – אין למחות וכו'". ולדבריו, אה"נ דכשבונים בנין מתחילה לשם בית הכנסת ואין מניעה מצד השלטונות לבנותו כהלכתו יש להקפיד על כך.

ב. בב"ח שם כתב, דכיון שאנו דרים בין האומות אין לנו לפאר בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעורר עלינו קנאת העכו"ם ושנאתם, ואף לדבריו יש להקפיד על כך בזמנינו.

ג. מיהו במג"א (שם ס"ק ב) כתב, דכיון דבלאו הכי מצויים בעיר בתים רבים של עכו"ם הגבוהים טובא ואין ניכר כלל גובהו של בית הכנסת, שוב א"צ להקפיד על כך ומותר לבנות בתים בגובהה של עיר (ועי' מש"כ בזה רבינו מנוח הל' תפילה פי"א הל' ב), ועל טעם זה סומכים כיום להקל בכל המקומות אף שאין אנו נרדפים בידי השלטונות.

[ט] ומ"מ אם מצא חמץ בביתו תוך ימי החג יבערנו בברכה, וכמו שכתבו מג"א (סי' תמו ס"ק א), חק יעקב (שם ס"ק ה), שו"ע הרב לבעל התניא (שם סעי' א), וחיי אדם (כלל קיט ס"ק כא). ולכאורה נראה, דאף האליה רבה (סי' תלה ס"ק ג) דס"ל שאין מברכים ביעור חמץ כשנמצא תוך ימי החג, היינו משום שכבר בדק יפה ביתו קודם החג, וסבר דהברכה שבירך באותה שעה עולה לו נמי לחמץ שימצא תוך ימי החג, ועי' פמ"ג (א"א ס"ק ב) ומשנה ברורה (שם ס"ק ה) דהכי קיי"ל דספק ברכות להקל. אבל בנידון דידן שלא בדק חמצו קודם הפסח ודאי צריך לברך על ביעורו.

[י] ועי' בקו"א לשו"ע הרב (סי' תלו ס"ק ג), דכתב, דאף דהוי חצר שאינה משתמרת נקנה לו החמץ, משום דבעליו מפקיר אותו, והפקר חשיב כדעת אחרת מקנה (עי' רש"י ב"מ יב ע"א, רא"ש ונימוק"י שם בשם רב יהודאי גאון, ש"ך חו"מ סי' רסח ס"ק ט ובקצוה"ח סי' רעג ס"ק א בשיטת הרמב"ם דסבר דהפקר הרי הוא כנדר ואינו יוצא מרשות בעליו עד שעת ההקנאה).

בס' קרבן פסח להגר"ש קלוגר הקשה, דהא כלל נקוט בידינו דחצר אינה קונה אלא בדבר הרגיל להמצא, וגלוסקא יפה אינה מצויה כ"כ, ופירורין בלא"ה לא חשיבי ובטלי, מיהו מכל דברי האחרונים הנ"ל שדנו אי זכו בני העיר בחמץ המצוי בבהכ"נ מדין קנין חצר נראה דסברו, דכיון דרגילות להכניס לחצר גלוסקאות יפות חשיב שפיר כדבר ההווה להמצא.

[יא] דוגמא לדבר, דין "תפוסת הבית" ביורשים שטרם חלקו ירושתם, דיעויין ברש"י (בכורות נו ע"ב) דאף דבהמת השותפין פטורה ממעשר בהמה (אא"כ היו עשר בהמות כנגד כל אחד מחלקי השותפות), תפוסת הבית חייבת במעשר, שכן רשות אחת היא הנתונה לבעלות היורשים כולם.

[יב] כמו כן הוכיחו האחרונים מדברי הר"ן בנדרים (פד ע"א) דכתב, דהנודר מבני העיר אסור גם במי שבא לדור בעיר אחר שנדר (ודלא כריטב"א שם יא ע"א מדפי הרי"ף), וע"כ הטעם בזה, דכשנדר נדר כללי על אנשי העיר לא חל נדרו על כל יחיד ויחד מבני העיר באופן פרטי, אלא על כל אשר יכלל בציבור זה. (מיהו לכאורה אין זו ראיה כ"כ, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכנראה סבר דאמדינן לדעתיה שכך היתה כוונתו מתחילה).

[יג] ועיי"ש שהביא כמה הוכחות לדבריו:

א. שנינו בשקלים (פ"א משנה ד), דהכהנים מחוייבים לשקול שקליהם ככל ישראל, ולכאורה קשיא טובא, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב "וכל מנחת כהן כליל תקטר" – שכל קרבנות הכהנים עולות כליל לה', וא"כ היאך לוקחים בשקלים אלו קרבן העומר ושתי הלחם הנאכלים, הרי מעורבים בזה שקליהם של הכהנים שדינן לעלות כליל ע"ג מזבח.

וכתב ליישב ע"פ הנ"ל, דכיון שרשות כללית היא ואין בה חלק מבורר לכל אחד מן השותפין בה, לא נחשב הדבר "מנחת כהן".

ב. הוכחה נוספת נתן לדבריו, מה דאמרינן בהוריות (ו ע"ב), דאף דקיי"ל דחטאת שמתו בעליה אינה קריבה לגבי מזבח, בקרבן ציבור לא אמרינן הכי, "דאין ציבור מתים". ופי' הדברים, דהציבור אינו התאספות של יחידים לומר שאם מתו נחשב הדבר כחטאת שמתו בעליה, אלא זוהי רשות כללית שאין בה לשום אדם חלק מסויים, ומשום כך אף אם ימותו כולם לא בטל הקרבן.

ג. עפ"ז כתב לפרש נמי מה ששנינו בברכות (מט ע"ב): "כיצד מזמנין, בשלשה – אומר נברך, בשלשה והוא – אומר ברכו, בעשרה – אומר נברך אל-הינו, בעשרה והוא – אומר ברכו, אחד עשרה, ואחד עשרה רבוא. במאה – הוא אומר: נברך ה' אל-הינו. במאה והוא – אומר: ברכו, ובאלף הוא אומר נברך לה' אל-הינו אל-הי ישראל וכו', אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת – אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה'".

ופי', דת"ק סבר, דמעלת הציבור היא לפי רוב המתפללים, ולכך משתנה הנוסח לפי רוב הציבור, אבל ר"ע סבר דמעלת הציבור אינה מחמת רוב המתפללים אלא שנעשית היא "תפילת הציבור" ואינה תפילה פרטית של יחידים, ולענין זה אין כל נפק"מ בין עשרה לאלף.

ד. כמו כן יעויין ברמב"ן עה"ת (ויקרא א ב) דכתב, שאף ש"קרבן ציבור" אינו בא מן העוף, אם ישתתפו כל הציבור בקרבן אחד כדין שותפין יכולים להביאו אף מן העוף. והביאור בזה כנ"ל, דאף שמשתתפים בו כל ישראל, כל זמן שנחשב הדבר כאסיפת יחידים לא חל על קרבנם דין "קרבן ציבור" וגדריו.

ה. בשיירי קרבן על הירושלמי (נדרים פ"ה ה"ה) הקשה אהא דאיתא שם דהמקדש בס"ת אין אשתו מקודשת, אמאי אין תוקף לקידושיו מ"ש משותף שקידש בממון המשותף דפשיטא שמתקדשת בחלקו. ולפי הנ"ל יתיישב, דבממון המשותף יש לו חלק מסויים, משא"כ כאן שאינו בעלים גמור בממון אלא שיש לו חלק ברשות הציבורית המשותפת לכל אנשי העיר.

וע"ע תשובת בעל המשנת שכיר המובאת בס' ירושת הפליטה (סי' לז) שדן בדבריו, והוסיף, דכיון דכתיב "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", עיקר קיום התורה הוא בכך שנעשה הדבר ע"י שנקהלים הציבור כולו לעשייה זו. לפיכך, אין ראוי שישלם כל אחד את שכר לימוד הקטנים למלמד באופן פרטי, אלא יתנו כולם חלקם לקופה ציבורית וממנה יטול המלמד חלקו, שאל"כ אין זו "קהילת יעקב", אלא אוסף של יחידים רבים. וע"ע שו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' קצא), ושו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' א).

[יד] הן אמת דיש מן האחרונים שחלקו על האחרונים הנ"ל בהגדרת ממון הציבור, דיעויין בס' גבורות שמונים למהר"י ענגיל (אות לו) שהאריך בהוכחות לומר דהציבור דינו כשותפין לכל דבר, וענינו ריבוי של יחידים החולקים יחד ברכוש אחד.

[טו] ומ"מ בעל החברה שהשקיע בה מנכסיו הפרטיים ודאי נחשב בה כבעלים, עי' שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קעב).

בעיקר גדרם של מניות הנסחרות בבורסה (של חברות פרטיות שאינן 'חברה בע"מ') נחלקו האחרונים, בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"ב סי' קכד) נקט בפשיטות שע"י שיש לאדם מניות בחברה נחשב הוא כשותף בה (אלא דלענין איסורא דבל יראה צידד להקל כיון שהחמץ אינו מסור בידו לבערו). לעומת זאת בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' צא) כתב, דכיון שמניות אלו אינן מקנות כל שליטה בעסק הנסחר, ואין כאן אלא זכות ממון ברווחי החברה, לא נחשב בעל המניות כשותף בחברה ואינו מחויב לבער את החמץ הנעשה שם בפסח.

ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' א) שכתב לחלק ע"פ זה, בין מניות המקנות לבעליהן זכות הצבעה בהחלטות החברה, לבין אם הן מקנות לו רק חלק ברווחיה, וע"ע שו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' קצ).

ומ"מ נראה, שלענין נכסים ממשלתיים כו"ע יודו שפקעה בעלות משלמי המיסים בממון הניתן לקופה הציבורית, כיון שאין להם כל חלק מבורר בנכסים, וחיובם לשלם אינו בכפוף למה שיקבלו בתמורה, ומתחילה לא נעשה הדבר כמסחר בין הנותנים למקבלים, אלא נתינה בעלמא היא לקופה הציבורית, וגריעא חלק הציבור מזה מחברה בע"מ שהראנו פנים להקל בענינה.

[טז] בנתיבות המשפט (פתיחה לסי' ר) דן בראיותיו של קצוה"ח כנגד האגודה, דבית הכנסת נחשב כממון השותפין ולא כרשות הקדש, וכתב ליישב, דלעולם גם האגודה מודה דבית הכנסת דינו כחצר השותפין, אלא דסבר דע"י שהקדישו אותו בני העיר דינו כחצר המושכרת להקדש.

ולפי דבריו יהא דינו של האגודה תלוי בפלוגתת הראשונים אי חצר קונה למשכיר או לשוכר (עי' תוס' ב"מ יא ע"ב, רמב"ם שכירות פ"ו הל' ה ובראב"ד שם) ועי' שו"ע (חו"מ סי' שיג סעי' א) דפסק דקונה למשכיר.

ומ"מ, לדבריו נמצא דאף שבית הכנסת נחשב כחצר השותפין אין הם עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.

כמו"כ הלכה פסוקה היא דחובת הבדיקה מוטלת על השוכר ולא על המשכיר (עי' פסחים ד ע"א). וזאת לא מיבעיא לשיטת רש"י (שם) דכל שחלה השכירות קודם ליל י"ד על השוכר לבדוק, אלא אף לשיטת התוס' (שם) דאם היכולת לבדוק מסורה ביד המשכיר מוטל חיוב זה עליו גם כשכבר נקנית השכירות קודם לכן, מ"מ זהו דוקא משום דחובת הבדיקה חלה עליו קודם ליל י"ד כמבואר שם בתוס', אבל בבית הכנסת שמתחילת עשייתו הושכר להקדש פשיטא דאין חובה על המשכיר לבדוק.

[יז] משא"כ בבית הכנסת של עולי בבל דלעיל, דהטעם דחשיב כממון הפקר משום דהפקירם עולי בבל לכל ישראל, כ"כ שם הר"ן.

במאירי שם פי' באופן אחר, דשל עולי בבל שותפין בו כל ישראל, וכל אחד יש לו בו חלק, אלא דכיון שחלק זה הוא מעט מזעיר אין יכולים לאוסרו בהנאה זה מזה.

ובביאור דבריו נראה לומר ע"פ מש"כ רש"י בסוכה (כז ע"ב) גבי הא דאמרו "אפשר כל ישראל יושבים בסוכה אחת", דסוכה שאין בה שווה פרוטה לכל אחד לא מתקיים בה דין "לכם", דכבר הקשו עליו קמאי, וכי אין בעלות על פחות משווה פרוטה. ויש שכתבו, דאף שיש בעלות על פחות משווה פרוטה מ"מ ממון זה לא חשיב ברשותו של אדם כיון שאין לו חשיבות ממונית.

עפ"ז י"ל, דאף המאירי לכך כיוון, דכיון שאין לכל אחד בבהכ"נ שווה פרוטה, לא נחשב הדבר כברשותו לנהוג בו כמנהג הבעלים למוכרו ולאסור הנאתו הימנו, ולפי"ז כמו"כ לדידן א"צ לכאורה לבודקו מן החמץ.

[יח] מיהו יעויין בשאגת אריה (סי' פג, פד) דפליג בזה, ולשיטתו כל שהוציא את החמץ מביתו אפי' אחר זמן איסורו שוב אינו עובר עליו בבל יראה, אלא שמבטל עשה ד"תשביתו".

[יט] כמו כן נפק"מ בזה נמי למי שיוצא למדינת הים קודם הפסח תוך ל' יום, דהלכה פסוקה היא שמחוייב הוא לבדוק את החמץ בעת יציאתו. דהנה, חדר המדרגות שבבנין משותף נחשב כחצר השותפין החייבת בבדיקה, ומ"מ נראה פשוט שאינו צריך לבודקה זמן רב קודם החג, כיון שבלאו הכי יכניסו שם שכניו חמץ כל אותם הימים ואין כל תועלת בבדיקתו, וא"כ יש לעיין כיצד ינהג בכהאי גוונא.

ויעויין בט"ז (סי' תלו ס"ק א) שעמד על שאלה זו, ומדבריו נראה, שצריך בכהאי גוונא לעשות לו שליח שיבדוק את חמצו בליל י"ד, וכן נראה מדברי החק יעקב שם (ס"ק יד).

מיהו, לסברא זו "דאיסורא לא ניחא ליה דליקני" יש לדון ולומר, שאם ירצה יוכל לבדוק שם את החמץ קודם יציאתו, ותו אין לו לחוש יותר לחמץ הנכנס שם, דהא בלאו הכי לא יזכה בו כיון דאין זו זכות לו אלא חובה. ובפרט שכבר הלך למדינת הים ואינו מצוי שם להנות ממנו. וכבר עמדו בזה הפמ"ג (משב"ז שם), שו"ע הרב (שם קו"א ס"ק ג), והגאון רבי שלמה קלוגר בספרו קרבן פסח.

[בחי' בעל קדושת לוי הנדפסים בשו"ת מאיר נתיבים כתב ליישב קושית הפני יהושע (ט ע"א) שהקשה, אהא דשנינו שם: אין חוששים שמא גררה חולדה מבית לבית, שא"כ אין לדבר סוף, דמשמע שהטעם בהלכה זו הוא משום שאין כל בתי ישראל נבדקים כאחד, ולעולם יש לחוש שלכשיבדוק בית זה תגרור החולדה מבית אחר. וקשיא, דאף אם היו כולם בודקים כאחד מיד בהגיע זמן האיסור נמי הוי לן לחוש שמא תגרור מבית של גוי.

וכתב ליישב, דבהגיע זמן איסורא בלא"ה לית לן למיחש, דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, וכל החשש הוא רק קודם זמן איסורו דניחא ליה בחמץ זה שמותר לאוכלו. ומבואר שגם אחר שכבר בדק ביתו ניחא ליה שיכנס חמץ לשם. ומ"מ לא דמיא לנידון דידן שאינו מצוי שם וכלל אינו יכול להנות מחמץ זה].

[כ] ועיי"ש עוד שכתב לדמות דבריו למש"כ רש"י בסוכה (כז ע"ב) גבי סוכה ולולב שאין בהם כדי שווה פרוטה לכל אחד מן המשתתפים, דלא הוי "לכם", ועי' בדעת תורה שם שציין לדברי החולקים על רש"י בזה.

ודבריו צ"ע, דהתם שאני, דלא בעינן שיעור מסויים אלא דבעינן "לכם", ובזה נחלקו האם יש בעלות על פחות משווה פרוטה, אבל הכא, פשיטא לכאורה דכיון שאין עוברים על חמץ פחות מכזית, כל שזכו כזית בשותפות יחד אין עוברים עליו בלאו זה.

וע"ע במהרי"ט אלגאזי שם, דמצות ההשבתה שפיר חיילה בחמץ של שותפין אף כשאין כזית לכל אחד מהם, דכתיב "אך ביום הראשון תשביתו" – לשון רבים, לומר דחמץ השותפין מחוייב בהשבתה, אלא דמ"מ אם עבר ולא השביתו אינו עובר עליו בלאו דלא יראה. ולדבריו אלו יש לדון ולומר דבית הכנסת בעי בדיקה מחמת חובת ההשבתה לחודא, וצ"ע.

[כא] ועיי"ש דכתב, דאף דמחוייבים לבערו שלא יבוא לאוכלו מ"מ אין מברכים על ביעורו, כיון שאינו עושה כן אלא בכדי שלא יבוא לידי תקלה, דומיא דהמבער חמצו אחר שעבר הפסח כדי שלא יבוא לאוכלו ויעבור באיסורא דרבנן, דפשיטא שא"צ לברך על כך, וכמו שכתב שם בסי' תלה (סעי' ד), וע"ע מש"כ שם בסי' תמז (סעי' א).

ומה שמברכים על ביעור חמץ גבי חמץ הנמצא תוך ימי המועד אף שכבר ביטלו קודם לכן, לא קשיא, שהרי לולי שביטל היה עובר בחמץ זה באיסורא דבל יראה ובל ימצא, ותקנת חכמים היתה לחוש שמא לא ביטל יפה בליבו או שמא ימלך עתה ויאכל, וא"כ בהא היתה עיקר תקנתם לחזר אחר החמץ ולבערו, ולא דמי לחמץ שמעיקר ברייתו הותר להשהותו מדאורייתא.

[כב] ועיי"ש שהוכיח דבריו מהא דלא מצינו לענין איסור חדש שחייבו חכמים לבערו מן הבית ולהשביתו, אף דלא בדילי מיניה ויש לחוש דלמא אתי למיכל מיניה, וע"כ הטעם בזה הוא משום דהוי לאו שאין בו כרת. ודבריו צ"ע, דהא להדיא אמרו בפסחים (י ע"ב) דחדש מיבדל בדילי מיניה, ופירש רש"י, "דכיון שלא הורגלו לאוכלו כל השנה אין למודים לפשוט יד לפיהם לאכול ממנו, משא"כ חמץ שלמודים בכך כל ימות השנה".

[כג] ונראה להביא ראיה לדבריו מדברי הפוסקים שדנו מפני מה אין מברכים ברכת שהחיינו על מצות בדיקת חמץ. וברא"ש (פ"ק סי' י, ובתשובותיו כלל כה סעי' ג) כתב, דכיון שמצוה זו אינה נוהגת אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, סמכינן לה על זמן דרגל, מידי דהוי העושה סוכה ולולב לעצמו דחייב לברך שהחיינו בעשייתו וסמכינן לה אזמן דרגל, ע"כ.

והקשה מהרש"ל, דהא איסור חמץ נוהג כבר קודם הרגל, משעת זמן זביחת הפסח שהוא עדיין חול גמור, ולא דמי לעשיית הסוכה שאינה אלא לצורך הרגל עצמו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מפני מה אין מברכין שהחיינו על קיום מצוה זו.

ועי' בב"ח (סי' תלב) ובחק יעקב (שם ס"ק ד) שפי', דהרא"ש לשיטתו בזה, דסבר שמצות הבדיקה אינה נעשית לצורך קיום מצות ההשבתה הנוהגת מחצות יום י"ד, אלא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא דאינו נוהג אלא מבערב, ולכך נקט דמצוה זו נעשית לצורך הרגל.

מיהו קשיא, דדבריו אלו הן רק לשיטת רש"י דחיוב הבדיקה הוא בכדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אבל לשיטת התוס' דטעם הבדיקה הוא משום שמא יבוא לאוכלו, א"כ כיון שכבר נוהג איסור זה מחצות היום, ה"ה דבעינן לזה בדיקה.

ולדברי הפני יהושע אתי שפיר, דאף דאיסור אכילת חמץ נוהג מחצות היום מ"מ חיוב כרת אינו אלא מבלילה, ומשום איסורא בעלמא לא חייבו חכמים בדיקה. ונמצא דכל עיקרה של מצוה זו לא נתקנה אלא לצורך הרגל.

[כד] אלא דנהגו להחמיר בזה, משום שרגילים לישב שם כל היום, ות"ח מותרים לאכול ולשתות שם (עי' שו"ע או"ח סי' קנא).

[כה] ועי' שו"ת הרי בשמים (תנינא סי' ב), שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רפא), שבילי דוד (או"ח סי' צ ס"ק ו), ובדבר אברהם (ח"א סי' לז ס"ק ז) לענין חובת מזוזה בבית הכנסת.

[כו] ונפק"מ בהא, דלענין זה לא תועיל מכירת החמץ בבית הכנסת להפטר מן הבדיקה, דכיון שדעתם להשתמש שם כל ימי החג מוטלת עליהם החובה לבודקו משום דינו של הר"ן.

עפ"ד הר"ן אלו יבוארו דברי החזו"א (סו"ס קטז) דכתב, דאף דפירורין לא חשיבי ובטלי, מ"מ יש חובה לבדוק בחורים ובסדקים אחר פירורין דלא גרע מעשיית מחיצה, ועפ"ז כתב לחייב לבדוק את הספרים שיש לחוש שיש בהם פירורי חמץ.

[כז] בחי' הגרעק"א (גיטין לב ע"א) תמה הרבה מנא ליה לר"ן דלא מהני שליחות בהפקר, ועיי"ש שפלפל האם שייך בזה דין "מילי לא מימסרי לשליח", וע"ע שו"ת בית שערים (או"ח סי' קנא וסי' שכו), ובחזו"א (אבהע"ז סי' פג ס"ק י).

[כח] וז"ל הרמב"ם שם: "ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו, ומה הוא ההפקר – הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל, בין במטלטלין בין בקרקעות. וכיצד דין ההפקר – כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו, ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם – אם קדם וזכה בו קנהו".

ובקצוה"ח (סי' רעג ס"ק א) למד ברמב"ם דברים כפשטם, דאין החפץ יוצא מרשות בעליו עד שיזכה בו אחר, וכתב עפ"ז, דאם הפקיר אדם חפץ ומת אין היורשים מחוייבים לאפשר לאחרים לזכות בו, דהם לא נתחייבו באותו הנדר, ולדבריו אין מקום לדברי הבית יוסף. מיהו רבים מן האחרונים כבר נחלקו עליו בזה, עי' שו"ת חת"ס (יו"ד סי' שטז), ושו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' סה), עיי"ש דכתב דתרתי נינהו, דחלות ההפקר שני חלקים יש בה – סילוק רשות, ואיסור נדר, עיי"ש באורך, וראה עוד להלן מדברי הגרש"ש.

[כט] וע"ע מחצית השקל (סי' תמח ס"ק ב), אליה רבה (שם ס"ק ז), נשמת אדם (סי' ז), שו"ת שואל ומשיב (ח"ב תנינא סי' עז), שו"ת עונג יו"ט (סי' כח), ושו"ת חוט המשולש (וולוז'ין, סי' ב). מיהו יעויין בריטב"א פסחים (כא ע"א) שכתב, דמי שדרכו להערים ולמכור חמצו לגוי קודם הפסח וליטלנו מידו אחר החג קנסינן ליה ואסור חמצו בהנאה. ומשמע שאם לא היה רגיל בכך אין לקונסו, וצ"ע.

[ל] ואפשר שיש לסמוך בזה להקל בצירוף שיטת שולחן ערוך הרב (סי' תמח בקו"א), שהאריך למעניתו להוכיח דבלאו הכי הביטול לא מהני על חמץ שדעתו למוכרו, וע"כ דמכירה מהניא גם בחמץ האסור מדאורייתא, עיי"ש.

בשו"ת משאת בנימין (סי' צז) כתב לחדש בזה, דאף שלא ביטל חמצו ועומד באיסור תורה מהני מכירתו אפי' היתה בהערמה בעלמא, דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאילו ברשותו, לפיכך, בקנין כל דהו דמגלה דעתו דתו אינו חפץ בו סגי.

וע"ע שו"ת כתב סופר (או"ח סי' צ) דכיון שאם יקח הגוי את החמץ ישלם דמיו מילתא דפשיטא היא שמקנה לו אותו בלב שלם.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' צה) כתב, דאף אם אינם מכוונים למכירה הוי דברים שבלב ואינם דברים.

[לא] כן דקדק בדבריו מהרש"ל שם, מהרש"א (י ע"ב), צל"ח (שם), ב"ח (סי' תלא), ועי' פמ"ג (סי' תלה משב"ז ס"ק א, וסי' תלו משב"ז ס"ק ה, ובספרו ראש יוסף י ע"א).

[לב] מאידך יש לדקדק דרש"י לשיטתו בזה, שכן לדעת הסוברים דחיוב הבדיקה הוא מחמת החשש שמא יבוא לאוכלו, לא היה צריך לאוקימתא דחיקתא זו דאיירי שראהו בפסח ונמנע מלבערו, ועדיפא מינה הו"ל למימר, דיש לחוש דלמא אתי למיכל מיניה שהוא עיקר טעם גזירתם.

[לג] עיי"ש דכתב מטעם זה, דאף הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן יודה הכא דדינו כחמץ ודאי, ואסור לדור שם בלא בדיקה, וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סי' רה) הובאו דבריו במג"א (סי' תלז ס"ק ח), ועי' ט"ז (סי' תלה ס"ק א) ובשו"ע הרב לבעל התניא (סי' תלג סעי' יב).

[לד] ביאור הדברים, דהנה בעיקר חובת הנחת הפתיתים מצינו פלוגתא בין הפוסקים:

בדרכי משה כתב בשם מהר"י ברונא, דכיון שמברך קודם בדיקתו "על ביעור חמץ" נהגו להניח פתיתים בבית קודם הבדיקה, שאל"כ יש לחוש שמא ימצא ביתו נקי מחמץ ונמצא שהיתה ברכתו לבטלה, וכדבריו כתב בשבלי הלקט (סי' רו) בשם אחיו רבי בנימין, ובהל' פסח לרבינו שלמה.

לעומת זאת בכל בו (סי' מח) כתב דאין לחוש לזה, דעיקר הברכה תיקנו חכמים להצד שימצא חמץ, ולא על עצם ביעורו ושריפתו דלמחר, וכדבריו כתב בארחות חיים (הל' חמץ ומצה אות יד) ובשבלי הלקט (שם) בשם הגאונים.

וע"ע בכל בו שם, שיש מפרשים דלשון "ביעור" גופיה כולל בתוכו את כל ענין הביעור – הבדיקה, השריפה, והביעור, וממילא כיון שנתקיימה ברכתו לענין הבדיקה והביטול אין לחוש יותר, וכ"ה בעיטור (ח"ב הל' ביעור חמץ), ס' הפרדס לרש"י (סי' קכח), רוקח (סי' רסו) וברש"י (פסחים ז ע"ב ד"ה מעיקרא). וע"ע בס' תמים דעים לראב"ד (סי' כט) דהנחת הפתיתים מנהג נשים הוא ואין לו שורש.

רבינו מנוח (הל' חמץ ומצה פ"ג הל' ו) כתב, דמדקדוק נוסח הברכה נראה שאין לחוש בזה לברכה לבטלה, שכן אין אנו מברכים על מציאת החמץ אלא על ביעורו, והבדיקה לחודא אף בלא מציאה – נמי ביעור היא.

מיהו מדברי הרא"ש (פ"ק סי' י) נראה דלא סבירא ליה הכי, דפי' הטעם שמברכים "על ביעור" בעת הבדיקה, "משום דבדיקה זו היא תחילת הביעור, שמיד לאחר הבדיקה מבטל את החמץ שאינו ידוע לו ומצניע את החמץ הידוע עד למחר בשעה חמישית ומבערו, ועל עסק זה נגררה הברכה על בדיקה שהיא תחילת הביעור שנגמר בשעה חמישית", וכ"ה בטור (סי' תלב). ומדבריהם משמע, דהבדיקה אינה מעיקר הביעור, ואינה אלא הכשר מצוה לבד. (מיהו בפמ"ג משב"ז ס"ק ד כתב ע"פ דברי הרא"ש דהברכה מתקיימת בביטול גרידא, אף אם לפי האמת אין לו חמץ בביתו).

לענין הלכה הכריע הרמ"א כשיטת הכל בו, אלא דלחומרא כתב להנהיג הנחת פתיתים לחוש לדברי מהרי"ו.

בפרי חדש (ס"ק ב) האריך להוכיח כדעת הסוברים דא"צ להניח פתיתים משום חששא דברכה לבטלה, מסוגית הגמ' בפסחים (י ע"ב), שם נתבאר, דכל שלא בדק קודם המועד צריך לבדוק בתוך המועד, ועי' שו"ע סי' תלה (סעי' א) דמברכים על בדיקה זו. ולכאורה קשיא, היאך מברכים על בדיקה זו, הרי אין יכול להניח פתיתי חמץ, דתוך המועד עסקינן, והיאך לא חששו בזה שתצא ברכתו לבטלה, ומוכח דלא חששו להכי.

מיהו לולי דבריו היה נראה לומר, דהיכא דאפשר אחמרו והיכא דלא אפשר לא חששו להכי, דכיון דהבית מוחזק בחמץ מסתמא ימצא, וכך היתה עיקר תקנתם.

בבאור הגר"א לשו"ע שם כתב לתלות שאלה זו בפלוגתת הראשונים בדין ברכת לישב בסוכה, דיעויין ברא"ש (ברכות פ"ק סי' יג) בשם ר"י, דהטעם דאין מברכים על השינה בסוכה משום דחיישינן שמא לא ירדם ונמצאת ברכתו לבטלה. מיהו בשם ר"ת כתב שם טעם אחר, דברכה זו פוטרת את כל השימושים שיעשה בסוכה מסעודה לסעודה.

ופי' דבהא נחלקו, דלשיטת ר"י חיישינן שמא תהא ברכתו לבטלה ור"ת פליג. (מיהו, לפי באורם של הראשונים דלעיל נראה שכאן גם ר"י יודה שצריך לברך, שכן עיקר תקנתם כך היתה לברך על הבדיקה לבד אף אם לא ימצא).

[לה] ועי' מהרי"ל (הל' בדיקת חמץ) שהביא ראיה לדבר מהא דהקשו בגמ' (פסחים ו ע"ב) "ונבטליה בשית", דמוכח דפשיטא ליה לש"ס שימצא חמץ ויבערו, שאל"כ אמאי לא משני דחיישינן שמא ישכח לבטל, וע"כ הטעם בזה הוא משום הנחת הפתיתים.

[לו] ועי' עוד בדברי הפוסקים שאין לסמוך על הביטול ביום לבד, וזאת משני טעמים:

א. במג"א (ס"ק ז) כתב דיש לחוש שמא ישכח לבער חמצו עד אחר שעה שישית דתו לא מהני ביטול.

ב. בפרי חדש (שם ס"ק ב) ובלבושי שרד (ע"ד הט"ז) כתבו, דחיישינן שמא לא ימצא חמץ בבדיקתו, ומחמת שאינו טרוד בביעור החמץ ישכח לבטלו. ומבואר דס"ל דהעיקר להלכה דא"צ להניח עשרה פתיתים וממילא אפשר שלא יהא צריך לבער (ועיי"ש שהוסיף, דמה שהקשו בגמ' פסחים שם: "ונבטליה בד' או בה'" אה"נ דהוי מצי לשנוי דחיישינן שמא ישכח אלא דעדיפא מינה משני).

[לז] ואם בדק רק אחר הפירורין ובשאר חלקי הבית בדק בהעברה בעלמא, לא עשה ולא כלום (תרומת הדשן סי' קלג, ובס' דרך פיקודיך).

[לח] ועי' בס' אור לפארו (סי' תלב ס"ק ב) דע"כ ראוי שהבודק עצמו יניח הפירורים, מיהו מדברי הפוסקים נראה דאין הדבר כן, עי' תרומת הדשן (שם), ובחק יעקב (ס"ק יד).

[לט] עי' שו"ע (סי' תמב סעי' ח) דשני חצאי כזית א"צ לבערם אא"כ מדובקים ע"י חוט בצק זה בזה.

[מ] יש לעיין לפי דבריו, כשהיו הפתיתים עטופים כל אחד בכלי לעצמו האם מצטרפים יחד בידו, או שמא בעינן שיגעו זה בזה, דלכאורה נפק"מ בזה אי מהני הנחת פתיתים באופן זה, ודו"ק.

[מא] מיהו הדבר תלוי היכן מניחים פתיתים אלו, דהא ביראים (סי' שא) נקט בפשיטות, דאם היו במקום המטונף קצת ומאיסי מאכילה אין לחוש לזה, דאף אם יצטרפו למקום אחד לית בהו חשיבות.

[מב] אא"כ נאמר דלא חייבו חכמים לבדוק אחר החמץ ולבערו אלא במקום שאם יאכלנו יעבור באיסור כרת, אבל משום איסורא בעלמא לא החמירו לחוש, אחר שכבר כיבד את הבית ואין ידוע לו על חמץ הנמצא שם, כ"כ בעולת שבת (סי' תלח ס"ק ב). ומ"מ ביטול ודאי צריך בכה"ג, שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ועי' פמ"ג (שם משב"ז ס"ק ד) שתמה ע"ד עולת שבת מהא דמצינו גבי חמץ נוקשה האסור רק מדרבנן דיש חיוב לבערו ואסור להשהותו, עיי"ש.

[מג] ומדברי האחרונים הנ"ל דלא חששו להכי נראה דנקטי כשיטת הסוברים דאין חובת ביעור בפחות מכזית אלא בבצק העשוי להתדבק ולהתחבר יחד, עי' מאירי (פסחים מה ע"ב), מהר"ם חלאווה (שם ו ע"ב) ובמטה משה (סי' תקעט).

[מד] יש להעיר, למנהג המחמירים להניח פירורים, דיש מן האחרונים שכתבו להניחם קודם כניסת ליל י"ד, דבעינן שבעת חלות חיוב הבדיקה יהיה הבית מוחזק בחמץ, שאל"כ גם אם יכניס לתוכו חמץ אחר כך אינו חייב בבדיקה זו (ס' מור ואהלות אוהל ברכות והודאות אות יח).

[מה] הן אמת, דהדברים צ"ב, שהרי הלכה פסוקה היא (פסחים ח ע"א) דחצירות א"צ בדיקה משום דאיכא עורבים, וכן פסקו שם הרי"ף והרא"ש ובטור (סי' תלג), והורו דאפי' צידי החצר א"צ בדיקה מטעם זה.

מיהו בב"ח (שם) דקדק לשון הרמב"ם דדוקא אמצעית החצר א"צ בדיקה, אבל בצידי החצר שפיר יש לחוש שמא נשתייר שם חמץ, ועי' פרי חדש (ס"ק ו), אליה רבה (ס"ק ח) וחק יעקב (ס"ק יא) מש"כ בזה, ולדבריו יתיישב דבהא איירי הירושלמי, וכן נראה מדברי הר"ן (שם) סמ"ג וסמ"ק ומלשון השו"ע (שם סעי' ו).

עוד י"ל, ע"פ מה שפי' החק יעקב שם בדעת הרמב"ם דאתי לאפוקי חורי החצר, דבהא ודאי איכא למיחש שמא לא נאכל ע"י עורבים, ועי' מור וקציעה שם מה שפלפל בזה.

[מו] מיהו יעויין במחצית השקל (סי' תלז ס"ק ה) דהעיקר להלכה שלא כדברי התוס', וע"ע מג"א (סי' תלג ס"ק כ).

[מז] ונראה דס"ל דלא דמיא הא למה שאמרו (ב"מ קיד ע"ב) "ערום לא יתרום" – דמפסיד הברכה, דשאני התם שכבר נתחייב בברכה זו משא"כ כאן שע"י בדיקתו בליל י"ג מפקיע מעצמו את קיום מצות הבדיקה בליל י"ד. מיהו יש לפקפק בזה, דאפשר דחשיב שכבר נתחייב במצוה זו ל' יום קודם לחג, וכדמשמע בסוגית הגמ' גבי המפרש בשיירא, וצ"ע.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל