בפרשתינו, פרשת תצוה (פרק כח פסוק א), מקבלים הכהנים את מעמדם המיוחד. נפרד ושונה מעמדם מזה של שאר בני ישראל, נעלה מחד- ומחייב מאידך. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן". בהמשך הפסוקים, מורה הקב"ה את האופן בו מקבלים הכהנים את הקדושה הנדרשת למעמדם המיוחד "לכהנו לי": "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי …" יש שנמשחו בשמן המשחה (אהרן הכהן), ויש שהלבישו בגדי כהונה (בני אהרן).
בהיות הכהנים בני מעמד מיוחד בתוך בני ישראל, נצטוו הם עצמם במצוות קדושה מיוחדות, ונצטוו בני ישראל במצוות כבוד, ומתנות מיוחדות. הכהנים מצווים על טהרה וקדושה יותר מבני ישראל (ויקרא כא, ו-ז): "קדושים יהיו לאלוקיהם, ולא יחללו שם אלוקיהם; אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו, כי קדוש הוא לאלוקיו". בני ישראל מצווים (ויקרא כא, ח): "וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב"- לנהוג בכהנים יחס של כבוד בכל מקום, מצות נתינת תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה.
בהיות ישראל בארצו, ובית המקדש על מכונו- לא היה ספק בייחוסו של אדם. כהן, היה ידוע ככזה. אף שאר עם ישראל ידע את שבט מקורו ואת אילן ייחוסו. אך מאז חרב הבית, תקפו עלינו צרות קשות. שמד, גזירות וגירושים, ובני ישראל נעים ונדים עם פני יבשות וימים. נותק הקשר בין אב לבנו, ובין הבנים למורשתם. גרים הצטרפו לעם ה', ובנים תועים שבו לכור מחצבתם. מעטים הם שיודעים את מקורם ושבטם. אבק של דורות מכסה על אילנות היוחסין, ואין מי שיפזרנו, תשבי יתרץ קושיותינו.
מהו מעמדם של הכהנים בזמן הזה, עם כל אי הודאות ששוררת בנושא? האם כהנים בזמננו נחשבים לכהנים בתורת "וודאי", או שאינם אלא כהני "ספק"? מהן ההשלכות הלכתיות הנובעות מהגדרת הכהנים? על כל אלה יידון במאמר שלפנינו.
כהני זמננו כ"ודאי כהנים"
בזמן שבית המקדש היה קיים, נבדק נושא הכהונה באופן הבא (קידושין עו, א): "אין בודקים מן המזבח ומעלה, ולא מן הסנהדרין ומעלה". כלומר, די בעדות על כהן מסוים שאבותיו שימשו בכהונה בבית המקדש, או שנמנו אבותיו על הסנהדרין, כדי לדעת בוודאות שהוא כהן מיוחס לכל דבר. כך גם נפסק ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"כ, ה"ב): "אי זהו כהן מיוחס? כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן, ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד. לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה, ולא מן הסנהדרין ומעלה, שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין".
בזמן הזה, שאין לנו לא מקדש ולא סנהדרין, נחשבים הכהנים ל"כהני חזקה". כלומר, ייחוסו של כהן מבוסס על העובדה שאדם מסוים הוחזק להיות כהן, למרות שאין ראיה מוכחת לכך. גם ברמב"ם מבואר כך (שם, הלכה א): "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים". יודגש, שמדובר במי שיש לו חזקת כהונה, וביסוס חזקה זו אינו עניין של מה בכך, כמו שמבואר בשו"ע (אה"ע, סימן ג). לא נעסוק במאמר זה בדרכי ביסוס החזקה, אלא נדון במעמד "כהני חזקה", בהנחה שיש לכהן חזקה כאמור[1].
מלשון הרמב"ם, משמע שאין להטיל ספק בכהונתם של "כהני חזקה". הלכה זו מתבססת על הכלל, שסומכים על החזקה לכל עניין שבתורה. כך מבואר מלשון הגמרא בקידושין (דף פ, א): "סוקלין ושורפין על החזקות". גם דעתו של המבי"ט כזו (קרית ספר על הרמב"ם, שם): "אפילו בזמן הזה, כל מי שהוחזקה משפחתו בכהונה ולא קרא עליו ערער, הוא כהן לכל הדברים, דמהניא ליה חזקתו מן התורה, אפילו למידי דאורייתא". המבי"ט מביא ראיה לדבריו מדין פדיון הבן בזמן הזה. אנו סומכים על חזקת הכהנים כדי לקיים את מצוות פדיון הבן. על-כורחך, שחזקת הכהנים נותנת להם מעמד של "ודאי כהנים".
מנגד, בהמשך דבריו, נראה שהרמב"ם מפקפק במקצת על קביעה זו. הרמב"ם פוסק שאסור לכהנים בזמן הזה לאכול תרומה דאורייתא, ורק אכילת תרומה דרבנן הותרה להם. דין זה, שמקורו בדברי הגמרא (כתובת כד, ב-כה, א) מורה לכאורה על פקפוק בייחוסם של כהנים בני זמננו. על כך משיב המבי"ט, שבאמת כהני זמננו הם "ודאי כהנים", אך למרות זאת חששו חז"ל בנוגע לאכילת תרומה, שהוא איסור חמור במיוחד (נאמר בו חיוב מיתה בידי שמים). בנוסף, נאמר שאסור לתת לכהן תרומה דאורייתא בלי לבדוק את ייחוסו. בשו"ת מהרי"ט (בנו של המבי"ט, ח"א, סימן פה) כותב שחזקת כהנים נותן להם מעמד של "ודאי כהנים", אך מבאר טעם אחר לכך שאינם אוכלים תרומה דאורייתא[2].
כהני זמננו כ"ספק כהנים"
מאידך, רבים מן הפוסקים סבורים שבזמן הזה אין לנו "ודאי כהנים" אלא "ספק כהנים".
בדיני הפרשת חלה נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן שכב, סעיף א): "מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן". מבואר בהמשך דברי השולחן ערוך שבזמן הזה, הואיל וכולם טמאי מתים (כיון שאין לנו אפר פרה להיטהר בו מטומאת מת), אין נותנים חלה לכהן, אלא שורפים אותה לאחר הפרשתה, מאחר שנטמאת. ברם, בחלה שהופרשה בחוץ לארץ, שעיקר חיובה אינו אלא מדרבנן, הקלו חכמים והתירוה באכילה לכהנים שאינם טמאים בטומאת קרי ונידה (כגון כהנים קטנים, או כהנים שטבלו במקווה). ולכן פסק המחבר (סעיף ה): "אם רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי".
הרמ"א הביא דעה שאין מאכילים שום חלה לכהנים בזמן הזה, כפי שנהוג: "ויש אומרים כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת ולשרפה, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו". וביאר הש"ך (ס"ק ט) את דברי הרמ"א לאור דעת המהרש"ל (ים של שלמה חולין פרק ח, סימן ד), "דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי". עם זאת, יש להעיר כי באורח חיים (סימן תנז, סעיף ב) עיקר דעת הרמ"א היא שמותר להאכיל חלת חוץ לארץ לכהן קטן.
המהרש"ל האריך יותר ביסוד הנ"ל במקום אחר (ים של שלמה בבא קמא, פרק ה, סימן לה): "מאחר שבעוונותינו הרבים אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית, או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית, ועדיין היה יחוסיהם בידיהם, ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול, אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו, ואם לא כולו, הרוב נתבלבל… וא"כ ניתי לידי תקלה, שמא יתן לכהן שאינו כהן… ומשום הכי ג"כ נהגו האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן קטן, או לכהן שטבל לקירויו, משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי".
מצוות "וקידשתו" – לתת קדימה לכהנים
מצווה נוספת שיש לבחון את מעמדה כיום הינה מצוות "וקדשתו"- החיוב להקדים כהנים לכל דבר.
בגמרא (מועד קטן כח, ב) מבוארת החובה להקדים כהן לשאר בני ישראל, בכל דבר שבקדושה: "דתנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה [לחלק את הפת בסעודה] ראשון". וכך נפסק בטור ובשולחן ערוך (או"ח, סימן רא, סעיף ב) בתנאי שלא מדובר בכהן עם הארץ ואחר שהוא תלמיד חכם.
למגן אברהם הוקשה על הלכה זו: "וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי, ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם". על כך תירץ: "ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה"[3].
יצוין שלמרות דברי המגן אברהם, ישנם רבים המקפידים להקדים את הכהנים בכל דבר שבקדושה, ואין "מנהג ברור" הקובע שאין קפידה בדבר.
פסולי חיתון לכהונה
עוד השלכה חשובה למעמד כהנים בזמננו נוגעת לאיסורי חיתון המיוחדים.
כיון שכהנים היום אינם בחזקת ודאי, כתב בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סימן רלה) שיש להתיר שבויה לכהן בצירוף, למרות הכרעת הגמרא (כתובות יג, ב) לאסור אישה זו לכהן על פי הכלל: "ספק ספיקא".
מעשה שהיה כך היה: אשה אחת נלקחה לשבי, והעידה עליה אחרת ששמעה מפי שבויה שנשבית עמה שהיא טהורה. נשאל המהרשד"ם אם שבויה זו יכולה להינשא לכהן, שהרי כל שבויה אסורה לכהן מדרבנן "דכיון דנשבית לבין העכו"ם והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה" (רש"י כתובות שם). השאלה נשאלה האם נוכל לסמוך על העדות הנ"ל.
השיב על כך המהרשד"ם שאמנם ספק אם אפשר לסמוך על עדות אשה המעידה ששמעה משבויה אחרת שאשה זו לא נטמאה, ומכח עדות זו בלבד לא נוכל להתירה. אולם, ניתן לצרף לספק זה, ספק נוסף שיש בחזקת הכהנים בזמן הזה, ולהתיר אשה זו מדין "ספק ספיקא". בדבריו, הסתמך המהרשד"ם על מה שכתב הריב"ש (סימן צד) "שכהנים בזמנינו אינם כהנים ודאי", ואם כן "מאחר שאיסור שבויה אינו אלא איסור דרבנן וכמ"ש הרמב"ם, אם כן, די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי. אבל בענין ספק כזה- ראוי לנו לומר ספק דרבנן לקולא".
יודגש שדברי מהרשד"ם מתייחסים למצב של איסור דרבנן, במקום שיש ספק ספיקא: ספק אחד אם נטמאה, וספק נוסף בכהונה. בשו"ת שבות יעקב (ח"א, סימן צג) הביא את דברי המהרשד"ם, והסתמך עליו בפסקו שאין כופים כהן שנשא חלוצה (חיתון שיש בו איסור דרבנן) לגרשה, אם כי לבסוף סייג את דבריו, וקבע רק שאין לכופו בשוטים.
פדיון הבן
הבאנו לעיל מה שהוכיחו הפוסקים את מעמד הכהנים כ"ודאי כהנים" מדין פדיון הבן. שני הוכחות יש בכך: האחת- שהרי אם הכהנים אינם אלא ספק כהנים, איך מצאנו ידינו ורגלנו לפדות את בנינו על-ידי כהנים אלה? והשנית- אולי חובה עליהם לפדות את בניהם מתוך שהם בעצמם ספק? (וזה לא שמענו.)
אכן, מצאנו שהביא בפתחי תשובה (יו"ד סי' שה ס"ק יב) את חידושו של היעב"ץ: מאחר ובימינו הכהנים אינם אלא ספק כהנים, מן הראוי שלאחר הפדיון יחזירו לאב את כסף הפדיון, שמא הם אינם כהנים והממון גזול בידם. כמו כן, יש לאב לפדות את הבכור מכל כהן שיפגוש בו, כדי שאולי מבין כל הכהנים ימצא כהן אחד שהוא ודאי מיוחס.
ברם, דברי היעב"ץ מחודשים מאד, ולא נהגו כדבריו. גם רוב הפוסקים לא חששו להם. בנוגע להחזרת דמי הפדיון, כתב המהרש"א [הרב שלמה איגר] בגליון השו"ע שם שגם אם יש ספק על ייחוסם של כהנים, אין הם מחוייבים להחזיר את הממון: "דמדעתיה נותן, כיון שרוצה לצאת ידי ספק אולי פוגע בכהן, ואם כן- מאי חשש גזל איכא". כלומר, מאחר והאב ידע שהכהן הפודה הוא רק ספק כהן- ובכל זאת נתן לו את הכסף, הרי שהנתינה נעשתה בידיעה ברורה, ואין כאן גזל כלל.
מעיין לציין, שמתוך דבריו בסוגיית פדיון הבן, מכריע בעל שו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קס) שיש להתייחס לכהני זמננו כ"ודאי כהנים", על דרך הכרעת המבי"ט הנ"ל, וכך הם דבריו: "ולשון הש"ס מורה יותר כהשבות יעקב [שהכהנים הם בחזקת ספק], אבל סברת ההלכה מורה יותר כמהרי"ט, ודעימיה דחזקת כהונה חזקה גמורה היא מן התורה, אפילו לענייני דאורייתא כפדיון הבן ונשיאות כפים ומתנות. והגאון יעב"ץ שם מאד נכנס בפרצה דחוקה במה שפטר כהנים מפדיון הבן וחייב בת כהן ולוי בזמן הזה בפדיון הבן, וסוגיא דעלמא דלא כוותיה, וכאשר רמז על זה מרן החתם סופר יו"ד סו"ס רצ"א".
ברכת כהנים
עוד נושא שיש לדון בו הוא "ברכת כהנים". אם כהני זמננו אינם "ודאי כהנים" אלא "ספק כהנים", הכיצד סמכו הכהנים לעלות לדוכן? הרי מבואר בגמרא (כתובות כד, ב) שכל זר הנושא את כפיו עובר באיסור עשה שנאמר "כה תברכו", ונלמד "אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה". בנוסף, כיצד נהגו הכהנים לברך על קיום מצוות ברכת הכהנים, הרי יש בכך חשש של ברכה לבטלה שמא אינם כהנים, ואינם מקיימים מצוות ברכת כהנים?
והנה בבית אפרים (סימן ו) כתב שמטעם זה אין אנו נוהגים לקיים ברכת כהנים בכל יום בחוץ לארץ (וצ"ע על מה נמסוך בימים טובים). אבל המנהג בארץ ישראל הוא שעולים הכהנים לדוכן ביום יום, ולכאורה יש להוכיח מכאן שכהני זמננו אינם ספק כהנים, אלא "ודאי כהנים", ולכן לא חששו לכל זאת.
בשו"ת שבות יעקב (חלק א, סימן צג) השיב על ראיה זו: "אפשר לומר, דאף בספק כהן גמור מותר לישא כפיו ולברך, אע"פ דזר הנושא כפיו עובר בעשה, מכל מקום כיון דכהן שאינו נושא כפיו כאילו עובר בשלש עשה, לכן אמרו חכמים דישא כפיו אם הוא ספק כהן, וכיון דמדרבנן נושא כפיו- שפיר מברך". תשובה נוספת הוצעה בפתחי תשובה, שעיקר איסור זר לעלות לדוכן נאמר בברכה בשם המפורש, ולא בברכת כהנים כפי שנהוגה כיום.
לסיכום:
ראינו שנחלקו הדעות בדין "כהני חזקה", אם יש להתייחס אליהם כ"כהני ודאי", או כ"כהני ספק". לדברי המהרש"ל והש"ך (בדעת הרמ"א), ועוד פוסקים, דינם כ"כהני ספק", ואילו לדעת מבי"ט ומהרי"ט (ועוד פוסקים) דינם כ"כהני ודאי". למחלוקת זו ישנם מספר השלכות הלכתיות:
- האם מותר להאכיל כהני זמנינו חלה (בחו"ל, ובכהנים שאינם טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף)?
- האם צריכים להקפיד על חובת "וקדשתו" בימינו?
- האם ניתן לצרף את העובדה שיש ספק בחזקת הכהונה לספקות נוספים, ולהקל באיסורי כהונה מדרבנן מדין "ספק ספיקא"?
- האם יש מקום להחמיר לפדות את הבן על-ידי מספר כהנים (ולא לסמוך על כהן אחד), והאם על הכהן להשיב את דמי הפדיון?
- איך מותר לכהנים לעלות לדוכן בזמן הזה, בלי לחשוש לאפשרות שאינם כהנים?
[1]יש להדגיש שהמאמר דן בדרך שיש לנו להתייחס לכהנים. בנוגע לכהנים בעצמם, אין ספק שצריכים להתנהג בכל חומרי איסורי כהונה, ואין רשות לכהן "לפרוש" משבט הכהונה בטענה שייחוסו אינו ברור.
[2] וזאת מפני החשש שאם יאכלו בתרומה דאורייתא, יעלו את הכהנים ליוחסין, לאור סוגיית הגמרא, כתובות שם. אך מעיקר הדין, מי שמוחזק ככהן נחשב לכהן גמור, ויכול לאכול אפילו בתרומה דאורייתא.
[3] יש להקשות על דבריו: גם אם כהני זמננו אינם "ודאי כהנים" אלא "ספק כהנים", הרי בעינו עומד החיוב להקדים כהן מדין ספק מצווה דאורייתא, שהרי ידוע ש"ספק דאורייתא לחומרא". עניין זה עדיין צריך יישוב.
