החלטה מנומקת? חובת בית הדין לנמק החלטות

 

פרשת תרומה פותחת בתיאור המשכן, ובהוראות הקמתו. כפי שמאריך הרמב"ן, מטרתו הבסיסית של המשכן, וכן של המקדש שירש את מקומו בארץ ישראל, היא להשרות את השכינה בקרב ישראל. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".

השראת השכינה בישראל מייצגת קרבה יתירה בין הקב"ה לבין עם ישראל – קרבה שאין אנו נהנים ממנה בעת גלות. ואולם, חז"ל מזכירים כמה עניינים שדרכם ניתן לזכות לדרגה מסוימת של השראת השכינה, אפילו בעת גלות. בין הבולטים שבהם הוא מי שדן דין אמת בבית הדין. על-פי הפסוק "בקרב א-להים ישפט" (תהילים פב, א), הגמרא קובעת כי "שלשה שישבו בדין, שכינה ביניהם" (ברכות ו, א).

ההלכות הנוגעות לסדרי הדין בבית הדין הינן רבות ומורכבות, ובמאמר הנוכחי נתמקד באחת מהן בלבד – פרט שעולה לעתים קרובות בהתדיינות בין בעלי הדין לבית בית הדין: מתן נימוקים להחלטת בית הדין.

במערכות משפט מודרניות (מערביות) כמעט מובן מאליו שעל בית המשפט לנמק את החלטתו, והחלטתה לא מנומקת תיחשב להחלטה פגומה. הצורך בהנמקה מובן מאליו כאשר מדובר בערכאה נמוכה, שניתן להגיש עליה ערעור: אלמלא הנמקה כדין, יתקשה בעל הדין להגיש ערעור על ההחלטה לערכאה העליונה. גם בערכאה עליונה, שאין עליה ערעור, מקובל לנמק את פסקי הדין, באופן שבעלי הדין רואים שקיבלו את "יומם" בבין המשפט (גם אם לבסוף הפסידו).

מהי הגישה ההלכתית לנושא של כתיבת נימוקים בהחלטות בית הדין? באיזו נסיבות ישנו חיוב גמור לכתוב נימוקים? האם תנאי שנעשה עם בעלי הדין, לפיו אין על בית הדין חובה לנמק, פוטר את בית הדין מכך? מה המנהג הרווח כיום לעניין זה?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

כתיבת נימוקים

ההלכה הבסיסית קובעת שאין על בית הדין חובה לכתוב את נימוקיו כאשר הוא נותן החלטה שיפוטית. המשנה (סנהדרין כט, א) קובעת שבסוף ההליך השיפוטי, מודיעים לצדדים את פסק הדין: "גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן; הגדול שבדיינין אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב".

עמדה זו משתקפת בפסק השולחן ערוך: "שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין, אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם: פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני בית דין, ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב" (חושן משפט יט, ב).

ואולם, בתלמוד אנו מוצאים שני יוצאים מן הכלל.

האחד מבואר בגמרא מסכת סנהדרין (לא, ב): "אמר רב ספרא: שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד, כופין אותו ודן בעירו. ואם הוצרך דבר לשאול – כותבין ושולחין. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני – כותבין ונותנין לו".

כלומר, לבית הדין המקומי יש זכות לכפות על בעלי הדין לבוא לפניו לדין, אך על בית הדין לנמק את החלטתו בפני בעל הדין, לפי בקשתו. בתוספות (שם) כתבו שהלכה זו מוגבלת למקום שבית הדין כפה על בעל הדין לבוא לפניו לדין. כאשר לא הופעל עליו כל כפיה לבוא לדין, אין בעל הדין רשאי לדרוש מבין הדין לנמק את החלטתו.

עיקרון זה נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט יד, א).

יוצא מן הכלל שני מופיע במסכת בבא מציעא (סט, ב). מדובר במקרה של שותפים לעסקת ממון, כאשר אחד השותפים החליט לחלק את הרווחים על דעת עצמו, בלי ליטול רשות מהשותף השני. כאשר באו השניים בפני רב פפא לדין, פסק להם שהחלוקה נעשתה כדין. השניים השתתפו שוב לעסקה של מכירת יין, והפעם השותף השני הוא זה שעשה חלוקה ללא נטילת רשות. שוב באו בפני רב פפא, ופסק להם שהחלוקה אינה כדין. השותף השני התלונן על ההפליה, לכאורה, בה נהג. רב פפא הגיב שבמקרים מעין אלה, על הדיין למסור את נימוקיו להחלטתו.

תוספות מסבירים שאף הוראה זו מוגבלת לנסיבות המיוחדות של המקרה. במקום שלבעל דין יש סיבה מיוחדת לחשוד בבית הדין (רב פפא במקרה האמור) בהטיית הדין, על בית הדין לספק את נימוקיו, כדי לקיים בעצמו "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב; עי' גם בתוספות, סנהדרין לא, ב, שמוסיף ביאור אחר לסוגיה).

כלל זה הובא להלכה בשולחן ערוך: "יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל" (חושן משפט, יד, ד). הסמ"ע (יד, כג) מבאר שהלכה זו נאמרה רק במקום שיש סיבה סבירה לחשד, כפי שהתקיים במקרה האמור של רב פפא. עם זאת, הוא מוסיף (יד, כד) שגם כאשר אין על בית הדין חובה לנמק, עדיין "אם מבקש טעם הדין, ודאי יאמרו לו".

הגבלות והרחבות

פוסקים מאוחרים נוקטים לכאורה בגישות שונות – זה לצמצום, וזה להרחבה – ביחס להלכה לחיוב המוטל על בית הדין למסור נימוקים לבעלי הדין.

בשו"ת חתם סופר (חושן משפט יב, הובאו דבריו בפתחי תשובה יד, ח) מגביל את החובה למסור נימוקים, דבריו: "נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו, להסיר עקשות פה. מכל מקום, אין רשות לאידך, לתבוע כן מהדיין. והעזה הוא לומר שחושדו. ואם יעיז פניו, לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל. דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו, אז נכון הדבר לפרש הטעם מעצמו, להוציא עצמו מהחשד".

לדעת החתם סופר, המקרה של רב פפא היה יוצא מן הכלל: אמנם בעל הדין עשה שלא כדין בכך שביקש מן הדיין את נימוקיו והביע את חשדו כלפיו, עדיין חש רב פפא צורך לגלות את הנימוקים, מפני החשד האוייבטיקי שעלה מתוך נסיבות המקרה. בדרך כלל, אין לדיין להשיב בכלל לבעל דין המעז את פניו לחשוד בטוהר המידות של בית הדין.

מנגד, אנו מוצאים בנודע ביהודה שאמנם אינו חולק בפירוש על דבריו האמורים של החתם סופר, אך מגלה גישה הפוכה בהתייחסותו להלכה. לאחר דיון בנושא ספציפי, הוא כותב למסקנה: "ואם כן הדבר פשוט שצריך הדיין או הרב ליתן כתוב וחתום, ולא חשוד אצלי שום רב שימנע מלעשות כן אם לא שיודע באמת שלא דן בצדק, או בשגגה, וגס לבו, ובוש מלהודות על האמת שטעה" (שו"ת נודע ביהודה, תניינא, חושן משפט א). [ועי' בשו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חושן משפט סימן א, שכתב לפקפק על הלכה זו; עי' בדבריו שהובאו להלן.]

הנודע ביהודה אף מרחיב את עיקר החיוב המוטל על בית הדין, כפי שיוזכר להלן.

תלמיד חכם או עם הארץ

דיון מעניין שאנו מוצאים ביחס למתן נימוקים עולה מדברי הרדב"ז (ח"ג, סימן תקעח), המבחין בין בעל דין שהוא תלמיד חכם, לבין בעל דין עם הארץ.

הרדב"ז קובע שהחובה המוטלת על בית הדין לספק נימוקים להחלטתו חלק רק כאשר בעל דין הינו עם הארץ, כפי שהיה במקרה של רב פפא. כאשר בעל הדין הינו תלמיד חכם, ומבקש את הנימוקים כדי שיוכל לעיין בדין ולחלוק על דעתו של בית הידן, אין על בית הדין חובה לגלות את נימוקיו.

מנגד, בשו"ת מהר"ם גלנטי (סימן צא) כתב את ההיפך: יש חובה על בית הדין לנמק את ההחלטה דווקא ביחס לתלמיד חכם, שיוכל להבין את הנימוקים ולעניין בהם. ביחס לעם הארץ, שבכל אופן לא יוכל להבין את הנימוקים, אלא חובה.

טיב ההנמקה

מתוך שתי הסוגיות שהוזכרו לעיל, אנו למדים על שתי נסיבות שונות שבהן על בית הדין לנמק את החלטותיו. מצב אחד הוא כאשר נסיבות העניין מעלות חשד להטיה מצד בית הדין, ואילו מצב שני הוא כאשר כופים על בעל דין לבוא בפני בית הדין המקומי, כאשר בסוף הם פוסקים שעליו לעלות לבית הדין הגדול. יוער שלעניין סוג ה"כפייה" המחייב את בית הדין לנמק את החלטתו, כתב בנודע ביהודה הנ"ל שדי בכך שיוציאו בית הדין זימון לבעל הדין, ואין צורך בכפייה ממש.

לפי כמה ראשונים (כגון הרמב"ן בבא מציעא סט, ב), טיב ההנמקה במקרה האחרון (של בעל דין שכפו עליו לבוא לדין) שונה מהמקרה הראשון (חדש להטיה). במקום חשד, על בית הדין לנמק את ההחלטה, את הסיבות וטעמים העומדים מאחורי פסק הדין. אבל במקרה של כפייה לבוא לדין, על בית הדין לכתוב על טענות הצדדים, ואת פסק הדין – ותו לא.

יתרה מזו, הרמ"א (יד, ד), בהתייחסו לחובת המנקה במקום חשד, מוסיף ש"אין צריך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין". מדברי הסמ"ע (יד, כה) משמע שהבין שכוונת הרמ"א דווקא במקום שבעל הדין מבקש לערער בפני בית הדין הגדול, באופן שאין צורך לנימוקים מפורטים, אלא לטענות בלבד. במקום חשד, על הדיינים לנמק כדין את פסק הדין. בשו"ת חות יאיר (הובאו דבריו בפתחי תשובה, יד, י) התקשה בדברי הרמ"א, וכתב שעל-כל-פנים על בית הדין לתת הנמקה בעל-פה.

מעניין לציין שהרדב"ז (ח"ג, סימן תקעח) מבחין, כדברי הראשונים, בין מקרה של חשד לבין מקרה של כפייה, אבל בכיוון ההפוך. לדעתו, כאשר עולה חשד בהתנהלות בית הדין, די במסירת הטענות ופסק הדין, ואילו במקום כפייה על בית הדין למסור את הנימוקים העומדים מאחורי פסק הדין. גישה זו הינה דעת יחיד, ולא ננקטה להלכה.

המנהג כיום

לאחר שהרבנות הראשית בישראל הקימה ערכאות ערעור (לפי דרישת הרשויות הבריטיות כדי לקבל הכרה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים), עלה צורך מובהק לכתיבת נימוקים בפסקי הדין של הרבנות הראשית.

הרב בן-ציון עוזיאל מבאר בספרו (שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חו"מ סימן א) את חשיבות העניין, תוך שהוא מבאר שגם במקום שדי ברשימת טענות הצדדים ופסק הדין, עדיין "הרגשתו המוסרית של הדיין אינה נשמעת להלכה, במקום שהוא רואה רצונו הנאמן של בעל הדין לדעת דבר המשפט, ומדוע לא נתן לו ספוק זה, ומדוע לא נשתמש בהזדמנות זו לקיים בעצמנו 'ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי להם את חוקי האלקים ותורתיו'?" הוא מוסיף וקובע כי "בכתיבת פסק דין מנומק מראים אנו מדת הצדק של משפט ישראל והתאמצותו של הדיין לחקור עד כמה שידו מגעת, לברר את האמת, לגלות את המרמה והזיוף של בעלי הדין, אם ישנה כזאת, ולדון דין אמת לאמתו".

הוא שוב מוסיף: "חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו וידעו כולם נכונות דברי משה רבינו בתורתו, לאמר: ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום".

בנוגע לבתי דין פרטיים הדנים בדין האזרחי (דיני ממונות), מנהג בתי דין רבים הוא לכלול סעיף בשטר הבוררות הקובע מפורשות שאין על בית הדין חובה לנמק את החלטתו. כך גם נהוג בבית דיננו "נתיבות חיים". ואולם, כמעט תמיד אנו מקפידים לתת פס"ד מנומק היטב, אך כיון שיש מקרים שבהם טובת העניין הוא שלא למסור נימוקים להחלטה (הדבר תלוי בטיב המקרה ובאופי בעלי הדין), לכן יש תועלת בסעיף לאותם מקרים בודדים.

גם לאחר החתימה, דומה שאין בכך פטור מהנמקה במקום שההלכה מחייבת אותה. חובה זו אינה רק כלפי בעלי הדין, אלא אף כלפי שמיא, ואין מחילת בעלי הדין מועילה לכך.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *