לתרומות לחץ כאן

שכר כשר? תשלומים לעדים ולדיינים בהלכה

 

פרשת משפטים כוללת את ההגדרה הבסיסית לפסול עדות: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א).

חז"ל מפרשים את כוונת הכתוב העיקרית לעד שעבר על איסורים הקשורים לממונות: אין לנו לתת אימון במי שאינו נוהג ביושרה בענייניו הכספיים, ועד כזה הינו פסול לעדות. כמו כן, אדם שמוגדר כ"רשע" בכך שעובר על איסורי תורה, אף הוא נפסל לעדות.

במאמר הנוכחי נדון בקטגוריה ספציפית של פסול עדות: עד המקבל תשלום על עדותו.

עדים נותנים מזמנם, לפעמים זמנם היקר, כדי למסור עדות בבית הדין. מקובל אפוא בבתי המשפט שהעדים יקבלו פיצוי כספי על מאמצם לבוא ולהעיד. מהם הכללים ביחס לתשלום עדים לפי ההלכה? איך מגדירים "שכר בטלה", אותו מותר לשלם לעדים? האם ניתן לשלם למומחה כדי שימסור את עדותו בפני בית הדין? ומהם הכללים ביחס לתשלום דיינים?

בשאלות אלו, ועוד, נדון במאמר הנוכחי.

פסול עדים בתשלום

המשנה (בכורות מט, א) מלמדת שעד המקבל תשלום על עדותו, עדותו בטלה. הטעם לכך הוא שעדות היא מצוה, ואדם מצווה לעשותה בחינם – ככל המצוות. חז"ל קנסו אפוא את העד (ואת בעל הדין המשלם לו) לפסול את עדותו של מי שקיבל תשלום על העדות (עי' סמ"ע, חו"מ לד, מו).

הלכה זו מובאת ברמ"א (חושן משפט לד, יח): "כל מי שנוטל שכר להעיד – עדותו בטל, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט, ס"ה (רמב"ן)".

הרמ"א ממשיך למסור פרטים נוספים (בשם הר"ן): "ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים, שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר".

בשו"ת דברי שלום (חושן משפט ח"א, סימן כח) שמבהיר כי עד שקיבל תשלום על עדותו חייב להחזיר את הממון למשלם.

פסול דאורייתא או דרבנן

נראה אפוא שמדובר בפסול שהוא מדרבנן: חכמים קנסו את העד ואת המשלם לו על-ידי שפסלו את העדות, אך הוסיפו שניתן להכשיר את העדות על-ידי שיחזיר את התשלום.

בנתיבות המשפט (לד, י) מוסיף שכאשר שני הצדדים משלמים שווה בשווה, הפסול הינו פסול דרבנן, כאמור. ואולם, כאשר צד אחד לבדו משלם את שכר העד, אזי העדות נפסלת מדין תורה, שכן נחשב העד להיות "נוגע בדבר", שנפסל מדין תורה. באופן זה, לא יועיל להשיב את התשלום כדי להכשיר את העדות.

כך עולה לכאורה מלשון הרמ"א הנ"ל, שהשווה את דין העד לדין הדיין: כאשר דיין מקבל תשלום מצד אחד לבדו, נפסל הדיין מדין תורה, כדין מקבל שוחד. נראה אפוא שההלכה כולה מדברת על עד (ודיין) שקיבל תשלום שווה משני הצדדים, ולא בתשלום של צד אחד לבד.

הקצות (לד, ד) החושן חולק על הלכת הנתיבות, וסובר שגם כאשר רק צד אחד שילם לעד, הפסול אינו אלא מדרבנן. למרות שיש לעד אינטרס אישי בעדות, והוא נעשה "נוגע בדבר", נגיעה זו אינה קשורה באופן ישיר לתוכן העדות, ולכן אינו נפסל מדין תורה. כמובן שההנחה היא שהתשלום הוא עבור מעשה העדות לבדו, ולא על תוכן העדות.

היתר קבלת שכר על עדות

מותר לעד לקבל שכר על עדותו כאשר מטרת התשלום אינה לשלם על העדות, אלא לפצות את העד על הפסד כספי הכרוך במסירת העדות. תשלום זה נקרא "שכר בטלה", דהיינו תשלום על היות העד "בטל" ממלאכתו כאשר הוא נאלץ להגיע לבית הדין ולמסור עדות.

הלכה זו יסודה בהלכה מקבילה בהלכות דיינים. המשנה קובעת ש"הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים" (בכורות ד, ו). בגמרא (כתובות קה) מבואר שהסיבה לכך היא החובה ללמת תורה בחינם, כאשר הישיבה בדין נחשבת כמצוות לימוד תורה. דין זה נלמד מהקב"ה בעצמו, שלימד את ישראל תורה בחינם: "מה הוא בחינם, אף אתה בחינם".

כמבואר לעיל בדין שכר עדים, הלכה זו מתייחסת לתשלום שניתן מאת שני הצדדים בשווה, כך שאין מקום לפסול את הדיינים מדין קבלת שוחד. הרמב"ן (קידושין נח) מבאר שאמנם אין פסול פורמאלי כאשר שני הצדדים משלמים בשווה, כחמים קנסו את הדיין בפסול הדין.

שכר בטלה

הגמרא (כתובות, שם) מסייגת את ההלכה האמורה, ומבארת שכאשר הדיין אינו מקבל שכר על הדין עצמו, אלא שכר בטלה בלבד, אזי מותר לשלם את התשלום. כמובן שתשלום זה צריך לבוא משני הצדדים בשווה.

בשולחן עורך נפסק ש"הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר" (עי' בשו"ת דברי שלום, ח"א, סימן כח שהאריך לבאר שמדובר דווקא בדינים שדן בעתיד, ואין אנו מבטלים את מה שדן בעבר).

השולחן ערוך ממשיך לבאר דין שכר בטלה: "ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו, מותר". ומהו שכר בטלה? בשולחן ערוך פוסק שמדובר במי שיש לו מלאכה ידועה, שמפסד בשל הופעתו כדיין בבית הדין: "והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון, אומר לבעלי הדין: תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה… אבל אם אינו ניכר, כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאומר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות, ובשביל זה מבקש שכר – אסור".

לאור עקרונות אלו, עולה שאין לדיין לקבל יותר שכר על ישיבתו מדין מכפי שיכול להוכיח שהיה מרוויח אלמלא ישיבתו בדין – מותר לו ליטול רק כפי שהיה מרוויח בפועל. עם זאת, בטור ושולחן ערוך (ט, ג) נפסק כי "נהגו לעשות לבית דין קופה שפוסקין ממון לפרנסת בין הדין, ומגבין אותה בתחילת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם".

תשלום זה, המשולם מהקופה הציבורית, אינו צריך להיות מוגבל ל"כשר בטלה" בלבד, אלא מותר לדיין מקבל גם סך גדול יותר (כך כמובן המנהג כיום בנוגע לדיינים מטעם הרבנות הראשית). הלכה זו היא בהתאם לדברי רבנו תם (תוספות, כתובות קה), לפיהם איסור שכר לדיינים נאמר דווקא בתשלום על-ידי הצדדים, ולא בתשלום שניתן על-ידי הקהילה.

עוד סיבה להקל במתן שכר לדיינים היא האפשרות של פסק-דין על דרך פשרה ולא על דרך דין תורה. לפי כמה פוסקים (עי' ש"ך, סימן ט, ס"ק ז) מותר לדיין ליטול "שכר פשרה", ובפתחי תשובה כתב שנהגו דיינים להקל בכך – הגם שאחרים (הוא מזכיר את שו"ת פנים מאירות) החמירו שכן מצווה לפרש בין הצדדים.

המנהג כיום

בעבר היה נהוג בקהילות אירופה שדיינים יקבלו "דמי פסק" מאת הצדדים. בתפארת ישראל (בכורות ד, ו) ביאר שלמרות שנוהג זה עומד לכאורה בסתירה עם הלכת המשנה, עדיין יש בזה הצדקה: "[האיסור נאמר] דווקא בלא הוקבע לכך לעולם… אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם בחינם, ודאי בכהאי גוונא רשאי להתנות בתחילה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך, דזה לא שכר הדין הוא רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם". הוא ממשיך לבאר שיש בכך צורך מובהק: "ועת לעשות לה' הפרו תורתך, דאם לא כן לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לעניין זה בכל שעה".

כיום, דיינים היושבים בבתי דין פרטיים נוהגים לקבל שכר מינימאלי ממלאכתם כדיינים, וניתן לומר בבטחה שהשכר עומד בתנאי "שכר בטלה". במקרים של זבל"א, כאשר כל צד לדיון בוחר בדיין אחר, והדיינים בוחרים יחדיו בדיין שלישי, נוהגים ליטול שכר גבוה בהרבה, וייתכן שהדבר מוצדק דווקא לפי כללי "שכר בטלה" – אלא שכאמור יש מקום להקל ב"שכר פשרה" שאינו לפי דין תורה.

שכר גיור

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב, סימן תקח), דן הרב משה שטרנבוך שליט"א בדיין הנוטל שכר על גיור גרים, והרוויח על כל גר סכום נכבד. הרב שטרנבוך כותב שיש לחשוש לתוקף הגיורים אפילו בדיעבד, שכן דיין הנוטל שכר לדון דיניו בטלים.

לעניין שכר שנוטל דיין לסדר גיטין, כתב הרע"ב (בכורות) שהם "גזלנים ואנסים", וחשש לביטול הגט. הרמ"א (אבן העזר קנד) כתב שאין לפסול בכך את סידור הגט, שאין כדין אלא כלימוד בעלמא. אך לעניין גיור, כאשר השכר אינו על הלימוד אלא על עצם עשיית הגירות, עולה שיש לפסול את הדיין.

הוא הוסיף שבמקרה של אותו דיין, יש גם טעמים נוספים לחשוש לתוקף הגיורים, כמבואר שם.

חזרה לעדות

על-פי העיקרון של "שכר בטלה", יהיה מותר לשלם את שכר העדים בדמות שכר בטלה – תשלום המכסה את הוצאות העדים ואת הפסד המלאכה הכרוך במתן העדות.

כלל זה מעלה את השאלה של עדים מומחים, שלפעמים נקראים כדי לספק מידע בתחום המומחיות שלהם. הנוהג כיום, בבית דין ולהבדיל בבתי המשפט, לשלם את שכרם של עדים מומחים. הסיבה לכך היא שעד מומחה אינו מקבל תשלום על עדות ביחס למקרה הספציפי, אלא ביחס למידע הכללים שהדיינים צריכים כדי לפסוק את הדין במקרה.

ואולם, כאשר אחד הצדדים משלם את שכר המומחה, עולה שיש למומחה אינטרס אישי בתיק, ועדותו נפסלת. כאשר מכינים תיק להציג בפני בית הדין, אין אפוא לשלם את שכרו של עד מומחה כאשר הכוונה שעדותו תתמוך באותו הצד. אלא, על בית הדין למנות עד מומחה מטעמם, ושני הצדדים יישאו בשכרו.

יש לציין שהרמ"א (לד, יח) ממשיך לבאר שאמנם אין לעד ליטול שכר על עדותו, "אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר". המצווה להעיד אינה חלה עד שהעד ראה את המעשה ונעשה ראוי להעיד עליו.

חוקרים פרטיים

בקובץ תשובות (ח"ב, עמ' שלא) דן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בעניין חוקר פרטי שנוטל שכר מצד אחד: האם נפסל בכך לעדות, או שלא.

דעת ביה"ד בחיפה הייתה שיש לפסול את החוקר לעדות, שכן תפקידו כולל הן את איסוף החומר, והן מתן עדות בבית הדין. כיון ששכרו זה היא פרנסתו של החוקר, אין לראות בכך שכר בטלה, שכן שכר בטלה פירושו שיש לעד פרנסה אחרת שמפסיד, ולא שמקבל שכר על העדות עצמה. מכאן הסיק בית הדין שהחוקר פסול לעדות מדאורייתא, כדין נוגע בדבר.

בית הדין הוסיף עוד טעם לפסול את החוקר לעדות, שכן אם עדותו תצלח יזכה במוניטין, ופרסומת זו תרבה לו לקוחות. נמצא שגם בכך נוגע החוקר בעדותו, ויש לפסלו לעדות.

הרב אלישיב לא הסכים להוראה זו, וכתב שלעולם אין לפסול אדם מחמת ספק שמא קיבל שכר להעיד עדות שקר: כל עוד לא התברר לבית הדין שהיה לעדים עניין לבדות עדות שקר, אין בידינו לפסול עדותם.

בנוגע לפסול מחמת היות החוקר נוגע בדבר, כתב שאין לפסול את העד אלא במקום ששכרו משולם רק בתנאי שעדותו מביאה לזכייה בדין. כאשר אין השכר מותנה בכך, נמצא שאין לחוקר אינטרס מובהק בעדות (שכרו מובטח בלאו הכי), וממילא אין לפסול את העדות.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *