לתרומות לחץ כאן

"בעזרת השם" – גם בכתב?

אחת מעשרת הדיברות, אותן אנו קוראים בפרשת יתרו, מצווה עלינו "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ, ז).

האיסור המהותי של הצו מתייחס לשבועה, בשם ה', לשווא. התורה אוסרת כל שבועה, גם שבועת אמת, אם היא חסרת מטרה (בהיות בנאלית) (תמורה ג, ב). אדם שנשבע, שבועת אמת, שלא אכל כלום באותו היום, עובר אפוא על איסור "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא". כמובן שאף מי שנשבע לשקר עובר באיסור.

במאמר הנוכחי נעסוק בשאלה, הקשורה לאזכור שם ה' בצורה אחרת, של פתיחת מכתבים ומסמכים אחרים באותיות ב"ה – "בעזרת השם". כמובן שאין כאן איסור של הזכרת שם שמים לשווה – השם מוזכר כברכה וכהכרה בהשגחת ה' עלינו תמיד. ואולם, דנו הפוסקים בנוהג, והשאלה אם ראוי הוא אם לאו היא תעסיק אותנו בהמשך הדברים.

למשל, הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סימן עח) משבח את המנהג, שכן בכך מקיים אדם את מעלת "שיהיה שם שמים שגור על פיו" (ראה רש"י, בראשית כז, כא, ו-לט, ג). האם מוסכם שנכון לעשות כן, או שמא יש מקום להימנע מכך משום חשש לביזיון שם שמים בהשלכת האגרת לאשפה, וכדומה? האם יש הבדל בין כתיבה לשם קדושה לבין כתיבה בעלמא? האם יש להיזהר מהשלכת שטר דולר לאשפה, בגלל שם בלועזית הכתוב עליו?

בשאלות אלו, ועוד, נדון במאמר זה.

כתיבת שם שמים בשטרות

אנו מוצאים מקור חשוב הנוגע לשאלה זו בדברי הגמרא (ר"ה יח, ב), שם מבואר שגזרה המלכות שלא יהיו מזכירים שם שמים, וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום, התקינו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות חוב, והיו כותבים "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון".

מגמת התקנה מובנת מאד. בעקבות גזרת יון, שביקשה להדיר את נוכחות הקב"ה מן העולם, ביקשו החשמונאים דווקא להחדיר את הבורא ית' אפילו לחיי היומיום, לחיי המסחר של שטרי ממון, כדברי השל"ה הקדוש (שער האותיות, אות א, טז): "וכן בכל פעולה ומלאכה שעושה הוא בבחירתו, הן דבר מצוה הן דבר רשות, יהיה שם שמים שגור  בפיו".

אולם, הגמרא ממשיכה לספר כי לא נחה דעת חכמים מתקנה זו, וכששמעו על כך אמרו: "למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". מתוך חשש לביזיון שם שמים שייגרם על-ידי כתיבת שם שמים בשטרות, ביטלו חכמים את התקנה. כה גדול היה עניין זה בעיני חכמים, שתיקנו את אותו היום בו ביטלו את התקנה ליום טוב.

מדברי הגמרא למדנו שיש מקום להקפיד על ביזוי שמות הקודש גם כשנכתבו שלא לשם קדושה, אלא כחלק מציון התאריך בלבד. כן נפסק להלכה על-ידי הרמ"א (יו"ד סימן רעו, סעי' יג), שהורה כי אין לכתוב שמות הקודש באגרות שלומים: "ואסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת".

בביאור הגר"א הביא מקור להלכה זו מדברי הגמרא הנ"ל, ומדברי הרמ"א למדנו שיש "איסור" בדבר, שמא יבוא לידי ביזיון.

שמות שנכתבו שלא לשם קדושה

מלשון הרמ"א (והגמרא) מבואר שאין חשש לאיסור של מחיקת השם, הנלמד מלשון הכתוב "לא תעשו כן לה' אלקיכם", אלא חשש דווקא לביזיון. ייתכן לבאר את הדבר בכך שמחיקה (ישירה) אינה שכיחה, ולכן חששו חכמים לביזיון ולא לאיסור מחיקת השם.

דרך אחרת עולה משיטת העין יצחק (הרב יצחק אלחנן ספקטור, ח"א, סימן ה), שכתב להוכיח שאין קדושה לכתבי הקודש שנכתבו בלי כוונת קדושה. ראייתו העיקרית לכך היא מדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פ"ו, ה"ח), שהביא מתחילה לאסור איבוד כתבי הקודש, ו הוסיף: "במה דברים אמורים, בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה, אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם".

בדרך זו, אנו מוצאים בכמה אחרונים שכתבו שאזכרה הנכתבת בטעות אין בה קדושה, כפי שהבין השב יעקב (סימן נד) בדעת הרמב"ם, וכפי שכתבו הט"ז (יו"ד סימן רעו, ס"ק ב) והמהרשד"ם (יו"ד, סימן קפו). בתשב"ץ (ח"א, סימן קעו) משמע שכן הדין גם במקום שנכתב השם בכוונה אך שלא בכוונת קדושה (ראה גם ברדב"ז, ח"א, סימן עז; חוות יאיר, סימן טו).

לפי דרך זו הרי שדברי החכמים בדקדוק נאמרו, שחששו לביזיון ולא למחיקה, שכן אין איסור מחיקה בשם שלא נכתב בקדושה. כעין זה מבואר בנצי"ב (משיב דבר ח"ב, סימן פ), שכתב לבאר שאין איסור מחיקה בשם שנכתב שלא לשם קדושת השם (והוסיף טעם אחר לעניין גליונות ספרים, שנדפסו לכתחילה על-מנת לאבדם), וסיים בהביאו את דברי הגמרא ר"ה הנ"ל ובקשתו לבטל את מנהג איבוד הגליונות הנ"ל.

אולם, אחרים כתבו שאיסור מחיקה שייך גם בשם שנכתב בלי כוונת קדושה, כמבואר בש"ך (יו"ד, סימן רעו, ס"ק יב) שאין למחוק שמות שלא נכתבו לשם קדושה אלא לצורך תיקון, ובפמ"ג (סימן קנג, משב"ז ס"ק טו) הביא שהוא איסור גמור, עיי"ש.

לדבריהם, אין כוונת החכמים שחששו לביזיון להורות שאין איסור במחיקה, אלא שדיברו חכמים בהווה (וכנ"ל) שהביזיון קרוב ושכיח יותר מן המחיקה, אבל הוא הדין שיש איסור מחיקה בשם שנכתב שלא לשם קדושה.

שם אלקים בשטר ה'דולר'

בהקשר זה, ראוי להזכיר את פסקו של הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה, פרק כ, הערה לג), שכתב שאין לחוש לביזיון השם בשטר הדולר שעליו מודפס המילים, "אנו סומכים באלקים".

פסק זה מבוסס על דברי הש"ך (יו"ד, סימן קעט, סעי' יא), שכתב שאין קדושה לשם הנכתב בלועזית, ולכן אין השטר דורש כבוד וטיפול מיוחד (אם כי הש"ך מדגיש שלכתחילה יש להיזהר בכך). למרות שיש פוסקים שחלקו על הש"ך (עי' באריכות ב'עמודי אורק סי' ו, אות ה, וב'שדה חמד', מערכת מ, כלל יג), פסק הרב אוירבך שיש להקל בפרט בשמות שלא נכתבו כלל לשם קדושה (ועל-ידי גוים); לפי זה כמו כן אין לאסור כתיבת השם בשטרות אלא בלשון הקודש.

מנגד, הרב יעקב יצחק וייס (מנחת יצחק ח"א, סימנים יז-יח) כתב שאם כי לדעת הש"ך אין איסור מחיקה על שמות בלועזית, עדיין יש איסור על ביזיון השם, וחשש זה קיים גם בשטרות ה'דולר'. גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב, סימן תסו) הביא בשם הגר"ח מבריסק שהיה נזהר שלא להכניס מטבעות המוטבעות בהם שם ה' לתוך בית הכסא, מחשש לביזיון.

במשנה ברורה (שלד, נב) כתב בשם שו"ת חוות יאיר ששמות הנכתבים על מטבעות אין בהם קדושה, שכן נחשב הדבר כאילו נכתבו בפירוש שלא לשם קדושה אלא לשם חולין. מכאן שאין עליהם איסור מחיקה (ומותר להתיכם). המשנה ברורה אינו מתייחס לשאלה של ביזיון.

כתיבת ב"ה במכתבים

כעת נחזור לשאלה דידן בכתיבת אותיות ב"ה בפתח אגרת, אם הוא מנהג ראוי, או שמא יש להימנע ממנו מפאת חשש ביזיון. מצאנו בזה בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"ב, סימן קלח) שהביא מדברי הרמ"א (יו"ד, סימן רעו, ס"י) שאין למחוק אותיות י"י שהודפסו בסידורים אלא לצורך, למרות שלא שייך בזה עיקר איסור מחיקת השם.

לאור דברי הרמ"א הורה הרב פיינשטיין שאין לכתוב אותיות ב"ה במכתבים, שכן אות ה' אף היא אות מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון.

אולם, המשיך שם וכתב שבמדינת אמריקה אין איסור בדבר, משום שאין לחוש למחיקה שכן אין הדבר מצוי, וגם אין לחוש לביזיון, כי לא משתמשים בנייר שהושלך לצורך נייר בית הכסא, אלא דרך כלל שורפים אותו, וממילא שוב אין חשש ביזיון אותיות השם בכתיבת ב"ה. למרות זאת, המשיך וכתב שהגם שאין בדבר איסור, כמו כן אין בו עניין גדול (לכתוב ב"ה בתחילת מכתב שתוכנו דברי חול).

ההנחה העומדת מאחורי דברי ה'אגרות משה' היא שאות ה' מאותיות ב"ה נחשבת לאות מאותיות השם, ולכן יש בה קדושה ואיסור מחיקה. מנגד, יש מקום לומר שאין הכוונה בכתיבה אות ה' לכתוב אחת מאותיות השם, אלא הכוונה לכתוב תיבת "השם" בקיצור, ובמקום לכתוב "בעזרת השם" כותבים ראשי תיבות ב"ה.

לפי זה יש לומר שאינו דומה למה שאסר הרמ"א מחיקת אותיות י"י, שכן אותיות י"י הן האות הראשונה של שם הוי"ה והאות האחרונה משם אדנ"י, ולכן חל איסור על מחיקת אותיות מתוך שם ה', ואילו באותיות ב"ה לא נכתבה אות משם הוי"ה ב"ה, שכן אין האות ה"א מכוונת לאות משם ה' אלא מרמזת על תיבת "השם", ואין בה שום קדושה. ואמנם גם הרב פיינשטיין הזכיר שבכתיבת 'בעהשי"ת' אין חשש כלל, משום שאות שי"ן מורה שהכוונה באות ה' לתיבת "השם" ולא לאות מאותיות השם, וממילא אין בכך שום קדושה ושום חשש.

אכן, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב, סימן נא) הביא רשימה ארוכה של פוסקים שלא חששו לכתיבת תיבות ב"ה בתחילת מכתב ומסמך. מנגד, בתשובות מהר"ץ חיות (סימן יא) האריך בנידון זה ונקט שאות ה' יש בה קדושה, אבל התיר כתיבת אות ד' שאין בה קדושה (ייתכן שבזמנו לא נתפשט המנהג להשתמש בתואר "השם" כפי שנתפשט כיום, וצ"ב).

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *