שלום, האם מותר לכתחילה להוציא אוכל מתוך תבנית (יבש), סיר (מרק -לח),דגים עם רוטב (חצי חצי ) לתוך צלחת. לצורך שאחכ יהיה חם לאורח, ילד שישן עכשיו או מישו מהמסובים שירצה עוד ויהיה חם.-האם אין פה בעיה של מגיס.
רציתי לשאול האם בפריסת מפה על שולחן לצורך משחק שילדים ישחקו באוהל מתחתיו אסור. מה קורה שיש שמוש אסור +מותר. למשל שמוש רגיל לאכילה וגם אסור (במידה והמשחק אסור או הסתרה של פריטים-משקאות,נעליים וכו)
מה הכוונה לאוהל/גג עם דפנות או בלי -אפשר טיפה להאריך מה הרעיון , מתי נאסר.
האם אוהל זה רק שהשמוש לצל או גם ליופי. כובע מצחיה אופנתי.כובע של חסידים בהנחה שלא בא להגן מהשמש/גשם תודה
תשובה:
שלום רב
- איסור מגיס הוא דוקא בלח או בחתיכות קטנות מאוד כמו אורז, אין איסור להוציא דבר יבש מהתבנית וזה לא נחשב מגיס, ראה פרי מגדים סי' רנג א"א ס"ק לב שדן בזה, והכרעת פוסקי זמנינו להקל, ראה ס' מאור השבת ח"ב מכתבי הגרש"ז אויערך מכתב יט, וכן דעת הגרי"ש אלישיב. גם בתבשיל לח, האיסור הוא רק להגיס ממש, אבל להוציא בכף, כיון שהתבשיל כבר מבושל כל צרכו אין איסור, כמבואר במשנה ברורה בס"ק קיז, ובפרט כשהסיבה שהוא משאיר את הסיר על האש אינו לצורך בישול נוסף אלא כדי שלא יתקרר לאורחים, שבזה יש להקל יותר, ראה אור לציון ח"ב פרק ל תשובה טו ושו"ת שבט הלוי ח"י סי' יא. אבל כאשר המאכל לא מבושל כל צרכו – יש להסירו מהאש ורק אז מותר להוציא ממנו בכף.
- אין איסור לפרוס מפה על השולחן לצורך הילדים, כיון שהגג כבר היה עשוי מערב שבת ועתה נעשות רק המחיצות, ומחיצת עראי שאינה "מחיצה המתרת" מותר לעשותה בשבת.
איסור אוהל הוא כאשר הוא מיועד לשימוש תחתיו, נוי בעלמא אינו אוהל, אלא אם כן הוא נעשה גם עם מחיצות. ראה משנה ברורה סי' שא ס"ק קנב, כמה התרים בלבישת כובע, ואחד מהם הוא שאינו נעשה לצל.
יש אפשרות לעשות אוהל עראי בשינוי, כלומר קודם גג ואחר כך דפנות, זה אגב היתר נוסף למקרה שלך הנ"ל, גם אם פריסת השולחן עצמו היתה בשבת.
מקורות:
על איסור עשיית אוהל ארעי ראה שו”ע או”ח סי’ שטו סעי’ א ובמשנה ברורה שם ס”ק א, וראה שם סעי’ ג ובמשנה ברורה ס”ק יז, שאוהל העשוי עם מחיצות אסור לעשותו בשבת גם אם אינו עשוי להשתמש תחתיו [וכגון שיוצר חלל בערימת עצים או חביות]. ההיתר לעשות אוהל ארעי בשינוי, מבואר בגמרא בשבת מג ע”ב לענין מת המוטל בחמה, וראה חזון איש סי’ נב שהוסיף, אף על פי שמדברי הראשונים נראה שהיתר זה נאמר משום צער, שהמת לא יסריח, דין זה נוהג בכל אופן שהוא.
