לתרומות לחץ כאן

פרשת וארא – הטבע ושינויו בתפיסת ההלכה

הטבע ושינויו בתפיסת ההלכה

פרשת השבוע פורשת בפנינו את מסכת ניסי מצרים, בה שידד הקב"ה את מערכות הטבע, על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. וזה לשון הבני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר יב): "והנה זה נתפרסם ביום צאתנו מארץ מצרים, שהראה הש"י איך הוא משדד מערכות השמים וכוכבי השמים וכסיליהם, על ידי הארת חסדו לבניו". בימים כתיקונם, הנהגת העולם היא על פי מערכת הטבע אותה ייסד בורא עולם: "הנהגה השנית הוא הנהגה הטבעית, אשר מתנהגת על פי סידור הכוכבים במשמרותיהם ברקיע מבראשית" (שם). הקב"ה משגיח על מערכת הטבע, ומכוון אותה להגיע לתכליתה – אך אינו מתערב בעצם הליכי הטבע.

ועתה נבוא לדון בשאלה הלכתית רבת-משקל: האם ייתכן שינוי בטבע העולם, שלא בדרך ניסית? לשאלה זו השלכות הלכתיות חשובות: בהינתן שינוי בטבע העולם, האם הלכה שנקבעה על פי טבע מסוים, יכולה להשתנות בעקבות שינוי הטבע? על שאלה זו, והשלכותיה, נדון בדברים דלהלן.

שינוי הטבע באכילת דגים

אחד המקורות הקדומים בנוגע לשינויים בטבע הוא התוספות. במסכת מועד קטן (יא, ב) מובא שעדיף לאכול  דגים לאחר שעבר זמן משעת צידתם, ולא לאוכלם כשהם טריים, מיד עם הצידה. וציינו שם התוספות כי בזמן הזה ההיפך הוא הנכון: "בזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון". וכתבו התוספות ליישב את הדברים: "ושמא נשתנו, כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה". כלומר, כמו שאין אנו סומכים על הרפואות שנכתבו בגמרא, כך אין הולכים אחר ההוראה הבריאותית בנוגע לדגים, מפני שבזמן הזה נשתנו הטבעים.

דוגמא נוספת לעניין זה מצויה, אף היא, בדיני אכילת דגים. במסכת פסחים (עו, ב) נאמר שאין לאפות דג עם בשר בתנור אחד, מחשש סכנת צרעת. וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קטז, סע' ב). ובשו"ע, בהלכות סעודה (או"ח סימן קעג, סעיף ב) נפסק עוד שחובה ליטול ידיים בין בשר לדגים, "דקשה לדבר אחר [צרעת], וחמירא סכנתא מאיסורא".

אולם כבר כתב המג"א (קעג, ס"ק א, הובא במשנה ברורה, שם, ס"ק ג) שבזמנינו אין סכנה כל כך, כי בכמה דברים נשתנו הטבעים. אך בשו"ת שבות יעקב (ח"ג, סימן ע) כתב שאין לסמוך בדבר זה על דברי המגן אברהם, משום שאין להקל בסכנה ((יש לציין שבדברי הרמ"א הנ"ל, וכן בשבות יעקב, נתפס הדבר כ'סכנה', למרות שבדברי הגמרא לא הוזכר סכנה, ורק שקשה הדבר לצרעת. ואולי יש סכנה ממשית במחלת הצרעת.)).

וכבר התייחס הרמ"א עצמו (אה"ע, סימן קנו, סעיף ד) לתופעה זו של שינוי הטבע, בנוגע לחודשי ההריון והלידה. לאחר שתמה על קביעת חז"ל שאישה היולדת לט' חדשים אינה יולדת ל'מקוטעים' (כלומר, אינה יולדת בחצי החודש התשיעי, אלא בסופו), כתב שצריך לומר שנשתנה הטבע  ((ראוי לציין שבדוגמא זו, יש השלכה לקולא בדיני ייבום.)).

עוד דינים שנשתנו מחמת שינוי הטבע

ישנם דינים נוספים הנובעים מתוך תפיסה של שינוי בטבע, ונמנה כמה מהם:

  1. נפסק בשו"ע (או"ח, סימן קעט, סעיף ו): "אכל כל מאכל ולא אכל מלח; שתה כל משקה ולא שתה מים; ביום – ידאג מפני ריח הפה, ובלילה – מפני ריח הפה ומפני אסכרה". למרות הלכה פסוקה זו, הביא ב'משנה ברורה' (ס"ק יח) את דברי המגן אברהם, שבזמנינו אין מקפידים על כך, מפני שנשתנו הטבעים.
  2. עוד כתבו הפוסקים, שלמרות שלפי דין הגמרא והשו"ע (או"ח, סימן של, סעיף ז) אין לתינוק שנולד בחודש השמיני סיכוי לחיות, ולכן אין מחללים עליו שבת להצילו, והוא נחשב כמוקצה שאסור לטלטלו, בזמן הזה אין הלכה זו נוהגת, ובודאי שחייבים לנקוט בכל אמצעי בשביל להציל חיי תינוק שנולד בחודש השמיני להריון אמו. ומעניין לראות שב'משנה ברורה' לא העיר על הלכה זו, ולדבריו באמת אין לנקוט בשום פעולת הצלה בתינוק שנולד בחודש השמיני להריון אמו, אך החזו"א (הלכות מילה, סימן קנה, ס"ק ד) כתב שנראה שכיום נשתנה הטבע, ולכן יש להציל גם את הנולד לשמונה חדשים.
  3. מצאנו השלכה מעניינת נוספת בעניין פתרון חלומות, כמו שכתב בשו"ע הרב (סימן רפח, סעיף ז), שבזמנינו נשתנו פתרוני החלומות מזמן חכמי התלמוד, כמו שנשתנו הרפואות ממה שהיה בזמנם. השלכה אפשרית לכך, כפי שכותב שם, היא לעניין צום בשבת על אותם חלומות שקבעו חז"ל כחלומות רעים, שייתכן שאין לנו לסמוך על אותם פתרונות, ולכן אין לצום עליהם בשבת.

דיני טריפות ודיני כלאים

אולם, כתבו הפוסקים שבדינים מסוימים, אין ההלכה משתנית עקב שינוי בטבע הבריאה. אחד מהם הוא דין טריפות בהמה.

חז"ל קבעו כללים ברורים בנוגע לאיזה מום נחשב לטריפה בבהמה, ואיזה מום אינו מחשיב את הבהמה לטריפה. הכלל, לדברי חז"ל, הוא שמום שיש לו רפואה, אינו מחשיב את הבהמה לטריפה, ואילו מום שאין לו רפואה, ויגרום לבהמה למות תוך שנה, מחשיב את הבהמה לטריפה.

כיום, ישנם מומים שחז"ל קבעום כטריפה, ואילו הרפואה המודרנית יכולה לרפאותם. בנוגע לדיני טריפות, בהם קבעו חז"ל כללים ברורים לעניין איזה מום מחשיב את בהמה לטריפה, ואיזה מום אינו מחשיבה לטריפה, קבע החזו"א (יו"ד, סימן ה, ס"ק ג) שאף על פי שכיום הרופאים מרפאים טריפות שלפי חז"ל אין להם רפואה, אין לנו לסור משום כן מהלכות טריפות שהנחילו לנו חז"ל. הסיבה לכך, לדברי החזו"א, היא משום שההלכה נסמכת על הטבע של "סוף אלפיים תורה", כלומר, הטבע של ימי חז"ל, וקבעו חז"ל את ההלכות, לפי רוח קודשם, לאור  טבע זה. לכן, למרות שינוי הטבע של ימינו, אין לנו לסור מההלכה שקבעו חז"ל. ((ועיין גם, ברוח דומה, באגרות משה (חו"מ, ח"ב, סימן עג, חלק ד; אה"ע, אות ב, סימן ג, אות ב).))

דוגמא נוספת לקביעות ההלכה מול שינוי הטבע נמצאת בהלכות כלאי זרעים. כפי שקבע הרב קוק (משפט כהן, סימן יד), אין הולכים בעניין המינים אלא אחר קביעות של זמן התורה, ושינוי המינים לאחר זמן מתן תורה אינו מעלה ומוריד לעניין דיני כלאי זרעים.

הכלל בעניין שינוי הלכה לאור שינוי הטבע

הרב קוק והחזו"א, שהובאו דבריהם לעיל, אינם מציעים כלל לפיו נוכל לדעת אם במקרה מסוים שינוי טבע יוביל לשינוי בהלכה, או שנקבע שההלכה נקבעה לפי הטבע של ימי חז"ל, ואין לנו לסטות ממנה. וכאן נשאלת השאלה: מתי מתייחסים לשינוי הטבע כגורם העשוי להשליך על פסיקת ההלכה (כמו שראינו לעניין הצלת וולד הנולד לאחר שמונה חודשי הריון, ובשאר דינים שהובאו לעיל), ומתי מתעלמים משינוי הטבע, וקובעים את ההלכה לפי דברי חז"ל, שנאמרו לפי הטבע של זמנם?

ניתן להציע הבחנה בין הלכות שיסודן במציאות, לבין הלכות שיסודן במהות: אם ההלכה נקבעה לפי מציאות מסוימת, וברי שכל תוקפה של ההלכה נובע מהמצב המציאותי, אזי יש לומר שההלכה תשתנה עם שינוי הטבע. אם, מאידך, ההלכה שנקבעה משקפת יסוד מהותי, שאינו תלוי במציאות, אזי לא תשתנה ההלכה עם שינוי הטבע. אך על זה גופא צריכים אנו לחקור: כיצד נקבע איזו הלכה יונקת את תוקפה מהמציאות, ואיזו הלכה נקראת "מהותית", כך שלא תשתנה גם לאור שינוי הטבע?

עקב דיון בהלכת 'מציצת דם מילה', מציע מהר"ם שיק תשובה לשאלו זו. חז"ל חייבו למצוץ את מקום המילה עד שיצא דם, כדי שהתינוק לא יבוא לידי סכנה, וכפי שנפסק ברמב"ם (הלכות מילה, פרק ב, הלכה ב). אולם, בדורות מאוחרים יותר, יש רופאים הסוברים כי לא רק שאין סכנה בהימנעות ממציצה, אלא אדרבה, יכולה להיות סכנה במציצה מחשש זיהום. ובכל זאת, הכריע בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד, סימן רמד) שאין לבטל את המציצה בזמנינו, היות שדברי חז"ל מבוססים על פי הקבלה, וסברת הרופאים היא על פי הרוב, ולכן בספק סכנה אין הולכים אחר הרוב. והוא על דרך דברי שבות יעקב שהובאו לעיל, שאין אנו סומכים על קביעות הרופאים בענייני סכנה.

ובתוך דבריו כתב המהר"ם שיק, שלמרות שמצאנו בדברי הפוסקים ש'נשתנו הטבעים', כלל זה לא נאמר בדבר שהוא הלכה למשה מסיני. וכעין זה מבואר גם בדברי רבי דוד מקרלין (שו"ת שאילת דוד, סימן א) ששינוי הטבע אינו משליך על ההלכה בדברים שנמסרו בקבלה ברורה, ואין בהם מחלוקת, או בדברים שיש אודותיהם ראיה מן התורה שכך הוא הטבע.

דין הריגת כינים בשבת

בבואנו לדון בעניין שינוי הטבע וגישת ההלכה לשינוי זה, אין לנו לפסוח על אחד הדיונים המרכזיים השייכים לעניין זה: שאלת הריגת כינים בשבת.

נחלקו התנאים (שבת דף יא-יב; דף קז) בדין הריגת כינה בשבת. לדעת רבי אליעזר, "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל". אין הפרש בין הריגת כינה לבין הריגת חיה גדולה כגמל, הריגתה נחשבת לחילול שבת גמור. אולם לדעת חכמים ובית הלל, מותר להרוג כינים בשבת. הסיבה לכך, כפי שמבואר בגמרא, היא משום שכינים אינן נוצרות בדרך פריה ורביה כשאר בעלי החיים, אלא נוצרות מן הזיעה או מן העפר. בניגוד לכך מודים חכמים שאסור להרוג פרעוש בשבת.

התוספות (שבת יב, א, ד"ה שמא יהרוג) תיארו את הכינה המדוברת, תוך ציון מכת כינים של פרשתנו: "דכינה היינו שחורה הקופצת, דכתיב 'והך את עפר הארץ והיה לכינים', ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ". הכינה הקופצת היא הכינה שמותר להרגה בשבת, ואילו הכינה הרוחשת, כפי שממשיכים התוספות, הוא הפרעוש שאסור להרגו אפילו לדעת חכמים.

בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שטז, סעיף ט) נפסק כדעת חכמים, שמותר להרוג כינה בשבת, ואסור להרוג פרעוש. וביאר ה'משנה ברורה' (שם, ס"ק לח)  שטעם דינים אלו הוא שהחיוב בהריגת בעלי חיים בשבת נלמד משחיטת "אילים מאדמים", שהיו נשחטים במשכן לצורך עורותיהם. כשם שאילים מתרבים בדרך של פריה ורביה, כך כל איסור הריגה בשבת מוגבל למינים שפרים ורבים, "לאפוקי כינה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה, לא חשיבא בריה". בנוגע לפרעוש, מסביר ה'משנה ברורה' שלמרות שאף היא אינה פרה ורבה, "מכל מקום כיון שהווייתה מן העפר, יש בה חיות, כאלו נברא מזכר ונקבה, וחייב עליה משום נטילת נשמה" ((דבריו לקוחים מדברי הראושנים, שבת שם, וראה ברמב"ן שם מה שכתב עוד להבחין בין כינה לבין פרעוש.)).

שאלת הריגת כינים בזמן הזה

כבר תמה הרב יצחק לאמפרונטי, שהיה מגאוני איטליה לפני כשלוש מאות שנה, בספרו פחד יצחק (צידה, דף כא ע"ב), על הלכה זו – שהרי בזמן הזה מפורסם וידוע לכל, שהכינים נוצרות מביצים בדרך של פריה ורביה, ולכאורה נמצא כי המציאות מכחישה את דברי חז"ל, ואיך ניתן לסמוך על הלכת הגמרא, כשידוע לנו שדברי חז"ל מנוגדים למציאות הטבע? מתוך תפיסה זו, פסק הרב לאמפרונטי: "ואם כן שומר נפשו ירחק מהם, ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה, ולא יכניס עצמו בספק חיוב חטאת".

הרב לאמפרונטי הפנה את תמיהתו לרבי יהודה בריל ממנטובה, והלה השיב שחרף התמיהה המציאותית, "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם, ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו, אפילו כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ה' דבר בנו". אולם ר"י לאמפרונטי הגיב, כי דברים אלו הם נגד הסברא, ופעמים שגם דברי חז"ל הם "מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה". ולכן לדעתו יש להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז"ל.

כנגד דברי ר"י לאמפרונטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז' (מכתב מאליהו, חלק ד, עמ' 355, הערה ד) בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז"ל, באומרו "שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב הסבר". לדברי הרב דסלר, הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ולפעמים חז"ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהייתה בעיניהם, אך אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו. והוא מסיים ש"גם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין אמת, ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים" ((בעניין הכינים, מבאר הרב דסלר, שיתכן שמכיון שביצת הכינה היא קטנה מאד, נחשבת הכינה ל"בריה פחותה", ואין בהריגתה משום נטילת נשמה. לדרכו, לא נזדקק הוא לפרש את ההבדל בין פרעוש לבין כינה, כפי שפירשו הראשונים את ההבדל בין היווצרות מן הזיעה או מן העפר.

הסבר אחר מדוע אין איסור נטילת נשמה בהריגת כינים גם בזמן הזה, מבואר בספר נתיב חיים (סימן פא). לדבריו, מעלת בעל חי ש"פרה ורבה" היא שהינו בעל חי שקיומו תמידי וקבוע בעולם. בכך יש לו חשיבות, ולכן מי שהורגו חייב משום נטילת נשמה. בניגוד לכך, בעל חי המתהווה על ידי מקרה בלבד, מתוך זיעה, אין לו קיום תמידי בעולם, שהרי בלא עיפוש אינו מתקיים, והינו נחשב לבעל חי "עראי" ובלתי-חשוב, כך שאין בהריגתו משום נטילת נשמה. לדבריו, הוא מבאר שמה שהכינה אינה פרה ורבה אינו 'סיבה' לכך שמותר להורגה בשבת, אלא 'סימן' לאי-חשיבות הכינה, ועקב אי-חשיבותה מותר להורגה בשבת. הוא מוסיף אסמכתא מעניינת ליסודו מדברי המשך חכמה (פרשת נח), שנח הכניס לתיבה רק אותם בהמות וחיות שפרות ורבות, ולא בעלי חי שנוצרים מן הזיעה ומן העיפוש. מכאן ניתן לראות שאותם בעלי חיים הם חסרי-חשיבות, ועל כן אין בהריגתם משום מעשה שבת.

בספר ויזרע יצחק העיר שצריך להבין את כוונת חז"ל במה שכינים אינן פרות ורבות, שהרי גם צמחים פרים ורבים, וחז"ל הכירו בתופעה זו, ואם כן איך הקלו בהריגת כינה משום שאינה פרה ורבה. וביאר שכוונת חז"ל היא שכינים אינן פרות  ורבות בכוחות עצמן, וכמו שאמרו החוקרים שהכינים מתרבות על-ידי חומר המופרש מהגולגולת, ובכך הסבירו את הימצאות הכינים אצל ילדים יותר מאשר אצל מבוגרים (כי החומר מופרש אצל ילדים במידה מוגברת), ואת שכיחותם אצל נשים יותר מגברים (מאותה סיבה). לאור הביאור הנ"ל, הרי שלא השתנה הטבע מימי חז"ל לימינו אנו, וגם כיום אין איסור בהריגת כינים.

)).

יש להדגיש שהנידון הנ"ל, בין ה'פחד יצחק' לבין החולקים עליו, אינו בר שוויון לנידון של שינוי טבע, עליו דיברנו לעיל. ב'פחד יצחק' לא שיער שהטבע השתנה, אלא כתב לערער על קביעות חז"ל שכינים נולדים מן העיפוש והזעה. לדעתו, כיון שיש לפקפק, לאור גילויי המדע החדשים, בקביעות המציאותית של חז"ל, שוב אין לסמוך על הפסיקה ההלכתית לפיה מותר להרוג כינה בשבת.

אולם, ניתן להתייחס לנידון של הריגת כינים בשבת גם לפי המדד של שינוי הטבע, כלומר, לאור העובדה שהטבע שלנו אינו תואם את הטבע שתיארו חז"ל. אם נניח שהטבע השתנה, לכאורה עלינו להחמיר בהריגת כינים בשבת, כיון שכיום יש בכך משום נטילת נשמה. ברוח זו כתבו כמה מפוסקי זמנינו שאין להקל בשאלה זו, כפי שכתב הרב ניסים קרליץ (חוט שני, פרק טו), וכך כותב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג, סימן קכו) בתחילת דבריו, ומביא בשם הרב אלישיב שליט"א שמאחר ורואים ביצים בכינים שבשיער אדם, יש להחמיר ולא להרגן בשבת.

אך בסוף דבריו כתב שגם בדברי חז"ל מצאנו אזכור של ביצי כינים, משמע שחז"ל הכירו בתופעה של ביצי כינים, ולמרות זאת התירו הריגת כינה בשבת, ולכן נטה להקל בדבר. ולהלכה נקטו פוסקים רבים להקל, כמו שהביא בספר בירור הלכה (חלק ד) בשם הגר"ח קנייבסקי ((ראה גם בשו"ת אז נדברו, ח"א, סימן עט, ובשו"ת לב חיים, ח"ג, סימן יז. ויש להוסיף שאיסור הריגת כינים אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן, משום שבניגוד להריגת בהמות לצורך עורן, אין הריגת כינים נעשית לצורך הכינה, ולכן אין בכך אלא ספק דרבנן, ויש יותר מקום להקל.)).

סיכום:

  • ישנם כמה עניינים הלכתיים, בפרט בדברים הנוגעים לגוף ולנפש, (כגון ענייני אכילה, ענייני הריון ולידה, וכד'), בהם המציאות שלנו אינה תואמת, לכאורה, את המציאות שתיראו חז"ל. במקרים אלו, פוסקים רבים נקטו שההלכה תשתנה לאור השינוי במציאות הטבע.
  • עם זאת, ישנם פוסקים שכתבו שבמקום שהדבר נוגע לסכנה, אין לנו לסמוך על קביעת רופאים ומדענים, ויש להחמיר כדברי חז"ל, אפילו שאינם נראים לנו. וכך מחמירים עדיין בנוגע לאכילת בשר עם דגים, למרות שאין הסכנה ניכרת לעין.
  • ישנם הלכות נוספות שאין שינוי בטבע גורר אחריו שינוי בהלכה. כך נקט החזו"א והאגרות משה בנוגע לדיני טריפות, והרב קוק בנוגע לדיני כלאים.
  • דיון נוסף נוגע למציאות המכחישה את דברי חז"ל: האם ניתן לומר שהמציאות שתיארו חז"ל איננה נכונה, ולהפיק קביעה הלכתית מתוך גישה זו? בנידון זה נחלקו ה'פחד יצחק' עם אחרים, והדיון בשאלה מתמשך עד זמנינו. אולם, בנוגע לשאלת כינים עליה דיבר ה'פחד יצחק', יש הדנים בה לאור הכללים בשינוי הטבע, ולהלכה יש מחמירים ויש מקילים.

 

מעוניין לקבל את המאמר בכל שבוע לתיבת המייל שלך?
הצטרף לניוזלטר שלנו

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. נהנתי מאוד מהמאמר ולפני כמה שעות נתקשתי בעניין החומרא של אכילת דגים עם בשר כיוון שעינינו רואות שאין סכנה וראיתי שכתבתם בנושא ורציתי לשאול בכל זאת מה טעם לחומרא למה אין לסמוך על מראה עינינו ?

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *