לאחר שהקדמנו את עיקרי היסודות של דיני ערבות, בחלק שלישי ואחרון בסדרה על הנושא ניגש לכמה שאלות קונקרטיות העשויות לעלות בהקשר לערבות. נתעסק בפרט במקרים שכיחים, כפי שניתן לראות בשאלות שהתקבלו בנושא באתרנו din.org.il.
נדון אפוא במקרה בו המלווה פונה לערב כדי לגבות את החוב, כאשר יש לחשוש שמא החוב כבר נפרע. כך נדון במקרה בו המלווה הרחיב את תקופת ההלוואה: האם הערב עדיין חייב באחריות על החוב? ומהי ההלכה במקרה של ערב שחתם על ערבות טרם פניית הלווה למלווה?
נדון ונעסוק בשאלות אלו, ועוד שאלות חשובות, בהמשך הדברים.
לחתום על ערבות מראש
מקובל היום שערב חותם על שטר חוב לפני שהלווה פנה למלווה. הסיבה הדבר נעשה היא כהכנה: הלווה יודע שהמלווה ידרוש ממנו כתב ערבות, והוא רוצה להיות מוכן לכך מראש.
חתימה על ערבות עוד טרם נוצר קשר בין הלווה לבין המלווה עשויה ליצור בעיה הלכתית לפי כמה אחרונים, הסבורים שהמלווה היא "שליח" של הערב להלוות כסף ללווה. במילים אחרות, נחשב הדבר כאילו הערב "שולח" את המלווה להלוות את הכסף ללווה, ובתמורה על מילוי השליחות הוא מתחייב לערוב את החוב.
במקום שהערב מקבל על עצמו את הערבות טרם כניסת המלווה לתמונה, וטרם נודע זהותו, לא ניתן להניח שיש כאן מעשה "שליחות".
דעה זו, הרואה את המלווה כשלוחו של הערב, מבוארת בקצות החושן (קכט, א). לדעתו, וכן לדעת עוד פוסקים (עי' שער משפט קלב, א; ערוך השולחן, חו"מ קכט, ח), על הערב להשתמש בלשון של שליחות כאשר הוא מקבל ערבות על עצמו, שכן בכך הוא ממנה את המלווה להלוות כספים ללווה. בשל טעם זה, פוסק השער משפט שקטן פסול לשמש כערב, שכן קטנים אינם ברי שליחות.
כמו כן, לפי דעות אלו אין הערב יכול לערוב ללווה עבור "כל מי שילווה לו". כיון שמדובר בגדר של שליחות, הערבות תחול רק ביחס למלווה מסוים.
אחרים חולקים על הקצות החושן, וסוברים שאין צורך במנגנון של שליחות בקבלת ערבות (עי' תומים קכט, ב; נתיבות המשפט קכט, א; ערך שי, חו"מ קלא, יד). לפי דעות אלו, אין כל פגם וחיסרון בחתימת הערב עוד טרם ניגש הלווה למלווה בבקשת ההלוואה.
כיון שמדובר בדין שיש בו ספק, כדאי להישמר מכך, ולהסדיר את עניין הערבות רק לאחר שנוצר קשר בין הלווה לבין המלווה.
האם נפרע החוב?
מה הדין כאשר המלווה מבקש לגבות את החוב מן הערב כאשר הלווה אינו בעיר, ולא ניתן להשיגו? העיקרון ההלכתי במקרים אלו הוא שהערב רשאי לטעון כל טענה שהלווה היה יכול לטעון אילו היה לפנינו: ובמקרה השכיח ביותר, טענת פרעון (שהחוב כבר נפרע). גם במקום שהערב עצמו אינו טוען טענת פרעון, בית הדין טוענים את הטענה בשמו (דין זה נקרא "טענינן").
בפועל, הלכה זו תלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
כאשר המלווה מציג שטר חוב החתום על-ידי שני עדים כשרים, הרי שאין הלווה (אילו היה לפנינו) אפשרות לטעון נגדו טענת "פרעתי". השטר נחשב כשני עדים המעידים לפנינו על חוב קיים, והלווה אינו יכול להכחישם. כאשר הלווה אינו בעיר (ולא ניתן להשיגו), הערב אף הוא אינו יכול לטעון שמא הלווה פרע את החוב, ואין אנו טוענים זאת עבורו, אלא הוא חייב לשלם כדין הרגיל של חיוב ערב.
אולם, אין הדיןכן במקום שאין המלווה מציג שטר החתום בעדים, אלא מדובר בשטר הכתוב בכתב-ידו של הלווה. בשטר מהסוג הזה, אילו הלווה היה לפנינו הוא כן היה נאמן לטעון טענת פרעון (שו"ע, חו"מ סט, ב). משום כן, גם כאשר הלווה אינו לפנינו, בית הדין יטענו טענת פרעון לטובת הערב, ואין המלווה רשאי לגבות ממנו את החוב.
כך הדין אף במלווה שניתן "בעל-פי", דהיינו בפני עדים אך ללא כל תיעוד בכתב. גם באופן זה, הלווה (אילו היה לפנינו) רשאי לטעון נגד המלווה טענת "פרעתי", וכך אנו טוענים עבור הערב.
ואולם, אין זה הדין בכל מקרה דומה. במקרים בהם הלווה, אילו היה לפנינו, לא היה נאמן בטענת פרעון, אין הערב רשאי לטעון כן, ואין אנו טוענים כן עבורו. למשל, אם מת הלווה קודם שהגיע זמן הפרעון, אנו מניחים שהחוב טרם נפרע, שכן כלל הוא ש"אין אדם פורע תוך זמנו". בשל הנחה זו, אין הערב יכול להישען על טענת פרעון, אלא עליו לשלם את החוב.
ערבות כאשר הלווה מכחיש את החוב
המקרה הרגיל של תשלום ערבות הוא כאשר הלווה אינו יכול לשלם את החוב, והמלווה פונה אפוא לערב כדי לגבות את שלו. מה הדין כאשר הלווה אינו חסר אמצעים, אלא הוא פשוט מכחיש את החוב? הערב, מנגד, יודע שהחוב קיים, והוא בא ושאלתו בפיו: האם עליו לשלם את החוב כדין ערבות בכל מקום, או שמא יסוד הערבות הוא תשלום במקום שהלווה אינו יכול לשלם (או מסרב לשלם), אך לא במקום שהוא מכחיש את החוב לגמרי?
הדיון בשאלה זו נפתח בדברי בעל התרומות (שער לה, ח"א, אות כו), שמתייחס (בשם תשובת ראב"י, סי' קכג) למקרה בו ישראל קיבל על עצמו ערבות לאינו-יהודי שלוה מישראל אחר, ושוב כפר הגוי בעיקר המלווה. הערב, מנגד, מודה שהלווהו והוא היה ערב. בעל התרומות מניח את השאלה ב"צריך עיון".
הבית יוסף (חו"מ סימן קכט) מביא את דברי בעל התרומות, וכותב עליו שאינו יודע מה יש להסתפק בכך: בוודאי שגם במקרה הזה, על הערב לפרוע את החוב, כדין ערבות בכל מקום. לאור דבריו, כתב הרמ"א (שם, סעיף ח) שאם אמר הלווה "לא לויתי מעולם" – ובכך כמובן מודה שהוא לא פרע את החוב – חייב הערב לפרוע.
ואולם, הב"ח (שם, ס"ק ג) והש"ך (שם, ס"ק יט) כותבים שדבר זה עדיין ספק הוא, כי ייתכן שהערב לא קיבל על עצמו ערבות רק למקרים שבהם הלווה מכחיש כליל את קיום החוב (עי' גם בקצות החושן (מט, ט) שדן בחילוק אפשרי בין יהודי לבין אינו-יהודי לעניין זה; הקצה"ח דוחה בתוקף את החילוק, וסבור שאין לחלק ביניהם).
לעניין הלכה זו אין הבדל בין ערב רגיל לבין ערב קבלן. אם המלווה רוצה לוודא את אחריותו של הערב גם במקרים בהם הלווה מכחיש את החוב לגמרי, עליו לציין זאת במפורש בשטר החתום על-ידי הערב.
ערבות לאחר הרחבת זמן הפרעון
כתב הטור (חו"מ סיק קלא) "כתב עוד הרמב”ן בתשובה: ערב שבא למלוה בזמנו, והתרה בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה, ואם לאו שיפטר מהערבות – ולא רצה המלוה, והאריך הזמן ללוה – אין הערב נפטר בכך… ואפילו היו נכסים ידועים ללוה, והערב אומר למלוה רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים הללו, והאריך הזמן ללוה, ובינתים נשתדפו הנכסים – גובה מהערב"
שני חידושים עולים מדברי הרמב"ן. האחד, שהרחבת זמן הפרעון על-ידי המלווה אינו משפיע על אחריות הערב על החוב. השני, שגם במקום שהערב היה מודע להרחבת הזמן, ואף הזהיר את המלווה שלא ירחיב את הזמן אלא יגבה את החוב מיד – עדיין הוא נשאר אחראי על החוב.
הבית יוסף מביע תמיהה על דברי הרמב"ן: "בעיני עניות דעתי יפלא למה לא יועיל לערב טענת 'ערבותי לא היה אלא לזמן, והואיל ובאותו זמן היית יכול לגבות חובך ולא גבית, את הוא דאפסדת אנפשך'". כלומר, הרי אם המלווה הרחיב את זמן הפרעון, ועוד עשה כן שלא כעצתו של הערב, למה על הערב לישא באחריות?
לנוכח תמיהה זו, מציע הבית יוסף שמא תשובת הרמב"ן המובאת בטור אינה נאמנה, ואינה מדברי הרמב"ן. אולם, התשובה נמצאת בספר התרומות (שער לה, סימן יג וסימן מד), בשם הרמב"ן.
בשולחן ערוך (חושן משפט קלא, ד) הביא את הלכת הרמב"ן בשם "יש מי שאומר", וסיים ש"צריך להתיישב בדין". הרמ"א מוסיף על כך וכותב שהסיבה שצריך "להתיישב בדין" היא משום ש"יש חולקים בזה" (עי' גם בסמ"ע, ס"ק ז).
כמה אחרונים, ובראשם שו"ת חכם צבי (סימן נא; הובאו דברי על-ידי רבי עקיבא איגר ובפתחי תשובה), נוקטים שהערב יכול אפוא פטור את עצמו מתשלום, על-פי הדעה הסוברת שבאופן זה אינו חייב לשלם.
הרב מנדל שפרן שליט"א מוסיף שכך הדין אף במקום שהערב נותן את הסכמתו להרחבת הזמן: גם כאשר הוא מסכים לכך, לפי שיטה זו אחריותו לפרעון החוב תמה בהגעת זמן הפרעון. כדי שיהיה אחראי גם לאחר מכן, יש צורך בקניין חדש, כדין "ערב לאחר מתן המעות".
יש לציין שכל האמור בפרק זה נוגע דווקא בערב רגיל, ולא בערב קבלן. ביחס לקבלן, הרי שהקבלן מקבל על עצמו את אותו המעמד כלווה עצמו. משום כן, הרחבת הזמן אינה פוטרת אותו מאחריות, גם אם הוא מזהיר את המלווה לגבות את חובו בזמן.
סיכום
לאורך שלשה מאמרים, ניסינו לשרטט את יסודות חיוב ערבות, ולציין את ההלכות החשובות ואלו הנוגעות לנסיבות שכיחות. כמו שדיני ערבות רחבים הרבה יותר ממה שניתן לכתוב במספר מאמרים, והם ממלאים ספרות תורנית ענפה.
כלל העולה מתוך הדברים הוא שיש להיזהר לפרט ולפרש את התנאים ככל שניתן – עצה טובה בכל עסקה פיננסית – על אף שכמובן ישנם אירועים ונסיבות שקשה לצפות מראש.
בד בבד עם זה, יש להדגיש שכאשר אדם נעשה ערב קבלן, שניתן ליצור על ידי חתימה פשוטה של "[שם] ערב קבלן" בסוף שטר החוב, די בכך כדי להגן על המלווה במרביתם של מקרים בהם הלווה אינו משלם.
