בספר תוכחת מוסר (הקדמה) מביא אנקדוטה מופלאה שמעורב בה המהרש"א. לפי המסופר, שני חברים קרובים ושותפים לעסק, שאחד מהם ביצע עבירה חמורה בהקשר של עסקה מסוימת, הגיעו להסכם חריג. השותף שביצע את העבירה "ימכור" את העבירה לשותפו, בתמורה לחלקו בעסקה המוצלחת. ה"קונה" הסכים לכך בלב שלם, והשניים תקעו כף על המכר.
לאחר שה"קונה" נפטר לעולמו, התחיל ה"מוכר", חברו ושותפו לעכבר, לראות את דמותו בחלום הלילה. השותף הופיע בפניו בפנים זעופות, והזמין אותו לבוא בפני בית הדין של מעלה, ולהישפט על העבירה שביצע. לדבריו, הוא סבר רבות על אודות העבירה, למרות שהוא כלל לא ביצע אותה, ולכן ביקש מחברו שייקח אחריות על מעשיו בפני בית הדין של מעלה.
החבר (המוכר), שהוטרד מהחלום החוזר, בא בפני רב העיר, המהרש"א, שהכריע כי השאלה תובא בפני בית הדין. הקונה והמוכר – המוכר בגופו והקונה ברוחו – הגיעו בזמן שנקבע, והמהרש"א ובית דינו הכריעו כי המכר נעשה כדין, ואין למוכר כל אחריות על העבירה בפני בין הדין של מעלה. מכאן ואילך חדל ה"קונה" מלבקר את חברו ה"קונה" בחלום הלילה.
במאמר הנוכחי נדון בשאלה של קניין בשכר נצחי. האם ניתן להשוות את "עסקת" יששכר וזבולון, בה זוכר זבולון לחלק משכרו של יששכר, לעסקאות אחרות בשכר נצחי? האם ישנם סוגים שונים של שכר לעניין זה? איזה מקורות מצביעים על האפשרות של עסקה בשכר, ואיך מתייחסים לכך פוסקי ההלכה לדורותיהם? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
שותפות יששכר וזבולון: עסקה בשכר קודם המעשה
כאמור, כמקור אפשרי לעסקאות בשכר ניתן להעלות את שותפותם הידועה של יששכר וזבולון, לפיה זוכר זבולון לחלק משכר תורתו של יששכר על-ידי שתורם לו תרומה כספית. נראה אפוא שזבולון "קונה" בפועל חלק מתוך שכרו של יששכר על-ידי מתן הכסף.
אולם, אנו מוצאים בגמרא (סוטה כא, ב) כי ההסכם בין יששכר לבין זבולון לפיו זוכר זבולון לחלק משכרו חייב להיעשות קודם ללימוד התורה. לא ניתן להגיע להסכם מקביל לאחר שהתורה כבר נלמדה על-ידי יששכר. עיקרון זה מובא להלכה על-ידי הבית יוסף (יורה דעה רמו) בשם רבנו ירוחם, וכך נפסק ברמ"א (שם, סעיף א).
מכאן שאין לראות בהסכם יששכר זבולון מקור ברור למכירת שכר ועונש לאחר המעשה. ואולם, יש עדיין לדון שמא יש בו מקור לעסקת שכר ועונש קודם שנעשה המעשה.
לעניין זה כתב ב"ספר יששכר וזבולון" (ח"א, עמ' לו) כי מדברי הרמ"א יש להוכיח שעסקה בשכר, כאשר היא נעשית קודם המעשה, הינה אפשרית. לשון הרמ"א מצביעה על כך שמדובר על עסקה: "ויכולאדםלהתנותעםחברושהואיעסוקבתורה,והואימציאלופרנסהויחלוקעמוהשכר, אבלאםכברעסקבתורהאינויכוללמכורלוחלקובשבילממוןשיתנולו". לאחר המעשה, שוב "אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו" – ואילו קודם המעשה, המכר קיים. לכאורה, כך יהיה הדין אפילו במצוות אחרות, ולאו דווקא בתלמוד תורה.
על דרך זו אנו מוצאים בדברי האור החיים הק' (ס' ראשון לציון, סימן רמט) שכתב כי העיקרון העומד מאחורי עשיית נדר לזכותו של אחרים – הנפטרים או החיים – הוא כי אדם יכול להעביר את שכרו הנצחי לאחרים. הוא מבסס עיקרון זה על הסכם יששכר וזבולון: בתנאי שהדבר מעשה קודם לקיום המצווה, ניתן להעביר את שכר המצווה לאחרים.
כן כתב בשל"ה הקדוש (שבועות לג, א): אדם ראשי לקנות חלקו בשכר לימוד התורה או שאר מעשה מצווה מחברו, או למכור את שכרו, בתנאי שהדבר נעשה קודם המעשה.
דברי הבל?
גישה זו אינה מוסכמת על המפרשים והפוסקים, ויש שהקשו עליה מתשובת הרב האי גאון שהובאה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן קא), שדן בשאלה של קניית שכרה של מצווה כשההסכם נעשה קודם המעשה. בתשובתו מביא מהר"ם את דברי רב האי (תשובת רב האימופיעגםבתשובות הגאוניםהחדשות(עמנואל)סימן קמז), המתייחס למכירת שכר של מצווה כגון שכר תעניות או קריאת התורה. וזו לשונו.
"תשובה: כךראינוכידבריםאלודבריהבלשאיןלסמוךעליהן,ואיךיעלהעללבכישכרושלזהשלמעשיםטוביםשעשהזהלזה,והלאהכתובאומר:'צדקתהצדיקעליותהיה' –וכןאמר'ורשעתהרשעעליותהיה'.כשםשאיןאדםנתפסבעוןזולתו,כךאיןאדםזוכהבזכותזולתו.היחשובכימתןשכרשלמצותדברשישאהואדםבחיקווילך,כדישיתןזהמתןשכרולזה".
רב האי מוסיף שמי שמוכר את שכרו במצוות אינו אלא שוטה, שכן איזו זכות יש במעשים שנעשים רק למען רווח כספי, ומצהיר שהמעשים אינם מביאים לידי שכר אלא דווקא לידי עונש, שכן יש בהם משום חילול כבודו של מקום. הקונה אף הוא נוהג בטיפשות, שכן "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (פסוק זה הובא בגמרא סוטה הנ"ל לעניין קניין מצוות).
דברירה"גהם אפוא ברורים: איאפשרלעשותעסקיםבשכררוחני–לאלמכורולאלקנותולאלעשותשותפות. איך אפוא ניתן להבין את דברי הרמ"א, שמתוכם עולה כי אפשר לעשות עסקה בשכר, תנאי שהיא נעשית קודם המעשה?
שני סוגים של שכר
בספר אמרי בינה (ח"א, תשובות שבסוף הספר סימן יג) כתב לחלק לעניין זה בין שני סוגים של שכר: סוג אחד הוא "שכר גמולי", ואילו סוג אחר הוא "שכר סגולי".
לדבריו, בוודאי שלא ניתן לסחור ב"שכר סגולי". שכר זה הוא עצם קרבת האלוקים שנעשית על-ידי המצווה, כדברי חכמים "שכר מצווה מצווה". היחיד שיכול לזכות לקרבת אלוקים על-ידי מעשה המצווה הוא העושה בעצמו, ושכר זה לא ניתן להעברה לאחרים. לכך התכוון רב האי בתשובתו.
ואולם, מלמד השכר ה"סגולי" מייסד האמרי בינה שיש גם "שכר גמולי", דהיינו הגמול הבסיס שמגיע לאדם חלף עבודתו. לדעת האמרי בינה, סבר הרמ"א שניתן להעביר שכר זה בעסקה.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו, סימן ק) הציע פתרון אחר בדברי הרמ"א. לדעתו, גם רבנו ירוחם והרמ"א מודים שלא ניתן להעביר שכר ועונש לאחרים, וכפי שהטעים הרב שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת ח"א, סימן ריז) "עולם הבא אינו עומד למכירה".
אלא, יכולתו של זבולון לחלוק בשכרו של יששכר אינה נובעת מעסקה ומכר, אלא משותפות: לא שותפות בשכר, אלא שותפות במעשה. כיון שזבולון הוא זה שמאפשר את לימוד התורה של יששכר, שוב יש לו שותפות במצווה עצמה, וממילא הוא אף שותף בשכרה (כשם שאנו מוצאים שנשים חולקים בשכר תלמוד תורה כיון שהם מאפשרים לבעליהן ללמוד תורה – עי' ברכות יז, א).
כן עולה מדברי הערוך השולחן (יו"דרמו, ח) שפירש את דברי הרמ"א: "והטעםפשוט,דשכרעוה"באינהבמכירהובנתינהלאחרים,והנפששעשתההיאתשיגשכרהולאאחר, אךכשמתחילהמשתתפיםבמצוהממילאדעשושניהםהמצוהכמויששכרוזבולוןושמעוןאחיעזריה.וע"זנאמרעץחייםהיאלמחזיקיםבהותומכיהמאושר, וכלהישועותוהנחמותוכלהברכותשהתנבאוהנביאיםכולןהןלמשיאבתולת"חועושהפרקמטיאלת"חומהנהת"חמנכסיו (ברכותלד, ב) אבלת"חעצמןעיןלאראתהאלקיםזולתך".
כלומר, איןכאן שותפותבשכרהרוחנישלהלומד, אלאהשותפותבעשייתהמצווהמזכהאתהלומדבשכרוואתהמפרנסבשכרו.
"הריני כפרת משכבו"
מנגד, אנו מוצאים מספר מקורות המצביעים, לכאורה, על אפשרות של העברת שכר ועונש לאחרים.
למשל, כאשר יעקב אבינו חושש לרמות את אביו יצחק, אומרת לו אמו רבקה "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (בראשית כז, יג). כן נראה מדברי הגמרא (סנהדרין מט, ב), לפיהם שלמה המלך הסכים לקבל על עצמו את הקללות שקילל אביו את יואב, ואכן הקללות נתקיימו בזרעו.
עוד אנו מוצאים במסכת שבת (פט, ב) כי יצחק אבינו היה מוכן לוותר על חלק משנות חייו באומרו "פלגא עלי ופלגא עליך", כדי שהקב"ה לא יעניש את בניו. ובמסכת סוכה (מה, ב) מהציר רבי שמעון בר יוחאי כי "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". רש"י מפרש: "בזכותי אני סובל כל עוונותיהם, ופוטרן מן הדין".
עוד אנו מוצאים בגמרא קידושין (לא, ב) שמחיובי כבוד אביו לומר לאחר פטירתו [עד י"ב חודש] "הריני כפרת משכבו". רש"י מפרש: "עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו". דין זה אף נפסק בשו"ע בהלכות כבוד אב ואם (יורה דעה רמ, ט). מפורש אפוא כי הבן יכול לקחת על עצמו עוונות וייסורים האמורים לבוא על אביו. דין זה נכון אף ביחס לאחרים, כדברי המשנה בנגעים (ב, א): "אמר רבי ישמעאל בני ישראל אני כפרתם" (עי' בפירוש הרמב"ם, ובגמרא סוכה כ, א).
ממקורות אלו נראה לכאורה שאדם יכול לקבל על עצמו את העונשים האמורים לבוא על עוונות אחרים.
דחיית הראיות
בשו"ת מחנה חיים (חושן משפט, סימן כ) כותב הרב חיים סופר על נושא זה באריכות, כאשר הנחתו הפשוטה היא שלא ניתן להעביר שכר ועונש לאחרים, שכן "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון".
הוא ממשיך לדחות את הראיות המוזכרות לעיל. לעניין דברי הגמרא בקידושין שהבן אומר "הריני כפרת משכבו", מבאר המחנה חיים "דשאני התם שהוא סוג של כבוד דהבן או התלמיד מכבדים אותו לאחר מותו". הוא גם מעלה אפשרות שמדובר בסוג של "תפילה" שהקב"ה יכפר עוון ולא ישחית.
כך את דברי רבקה הוא מבאר "שאין הפירוש שהיא תכנס תחתיו לקללה, אר שנגלה לה בנבואה שלא יבוא עליו קללה". וכן מה שקיבל שלמה המלך את קללות יואב "הוא דבר אחר, שלא יענש [יואב] שתי רשעיות".
הרב סופר אף מתייחס לדברי המהרש"א המובאים בפתח דברינו, וכותב: "ומה שהמונים מגידים בשם מהרש"א, מי יודע אם יש ממשות במה שהמון העם מפיחים בעולם, אשר לא היה ולא נברא".
לדבריו, המוכר שכר מצוותיו עובר על איסור כפירה (!), ואילו הקונה עובר על עזות מצח, והוא מורה לשניהם לקבוע את יום העסקה שביניהם כיום תענית מידי שנה.
בעיית הקניין
בעיה נוספת שמועלה על-ידי הרב סופר היא שאלת הקניין שניתן לעשות כדי להעביר שכר ועונש נצחיים. כיון שמדובר הן בדבר שלא בא לעולם והן בדבר שאין בו ממש, הרי שאין כל קניין שיכול להעביר את ה"בעלות" בשכר זה.
לעניין זה אנו מוצאים התייחסות בשו"ת מהרש"ם (ח"ג, סימן קנא), בה כותב הרב שלום שוודרון כי אף כי ייתכן שלא ניתן למכור עונש, עדיין יכול אדם להפוך ל"ערב" לעניין עונשו של חברו. העונש, לבסוף, נותר בידי הקב"ה, ומי ש"קונה" את עונשו של חברו מסתכן בפירעון העונש ממנו, כדין ערב. הוא מבסס את העיקרון שבדבריו על יסוד הערבות הכללית שבין אדם לחברו, ומוסיף שאף לפי דברי רב האי האמורים, ייתכן שאדם יכול להיות ערב על עונשו של אחר.
כמו כן, הוא מעלה אפשרות שלעניין שכר ועונש אין צורך לקניין מלא, כיון שהעניין נותר כאמור בידי הקב"ה. הקב"ה יחליט לבסוף מי יזכה בשכר ומי יסבול את העונש – ולכן ייתכן שגם בלי שיהיה מעשה קניין גמור, עדיין יהיה להסכם תוקף למעשה.
הוא מסיים את תשובתו בזכר כמה מקרים שבהם אדם קנה את שכרו של חברו (או מכר את עונשו), תוך ציון העובדה שפוסקי ההלכה התייחסו לכך ברצינות.
למדנו אפוא שישנם שתי גישות עקרוניות לשאלה של עסקאות בשכר ועונש נצחיים.
לפי גישה אחת – גישת המר"ם אלשקר, שו"ת מנחה חיים, שו"ת מנחת יצחק ואחרים – אין כל אפשרות שאדם אחד ייהנה משכרו של חברו או שיסבול את עונשו. העיקרון הבסיסי לפי דעות אלו הוא שכל אדם נושא בשכרו או בעונשו, הכל לפי מעשיו ולפי מה שהוא אדם.
ואולם, לפי גישה שנייה אין הדבר כן, ואפילו עניינים של שכר ועונש ניתנים להעברה לאחרים, בגבולות מסוימים.
יש להעיר שמתוך פוסקים רבים עולה כי בין אם יש בה ממש ובין אם אין בה, יש להימנע מעסקאות בשכר ועונש – כמובן למעט שותפות יישכר וזבולון וכפי שנתבאר.
