פרשת וישב – פדיון שבויים ועסקאות שבויים

שחרור אסירים בטחוניים: כניסה לספק סכנה

כיום בארץ ישראל, השיקול המרכזי בשאלות אקטואליות של פדיון שבויים אינו שיקול ממוני, אלא שאלת הסכנה הכרוכה בשחרור אסירים בטחונים כתמורה לשחרורו של החטוף. בשיקול שחרור אסירים כתמורה על פדיון השבוי, עולה הטענה שהשבוי אינו עדיף, לכאורה, מאחרים שעלולים ליפול קרבן לאותם אסירים בטחונים, המחכים להוציא את זעמם על קרבנות נוספים, ר"ל.

לכאורה מדובר על שאלה של הצלת אדם מוודאי סכנה, תוך גרימת ספק סכנה לאחרים. בשאלה זו נחלקו הפוסקים: לדעת בעל הגהות מיימוניות (הלכות רוצח, פרק א, טו), חייב אדם להציל את חברו גם כאשר ההצלה כרוכה בסיכון של המציל; מאידך גיסא, לדעת הסמ"ע (סימן תכו) אין חובה על האדם להיכנס לספק פיקוח נפש בכדי להציל אדם אחר. הרדב"ז (ח"ג, סימן תרכז) אף הגדיל לומר, שאין להסתכן על מנת להציל את חברו, ואם עושה זאת "הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה". מכאן ניתן לטעון כי שחרור מחבלים שיש להם "דם על הידיים" הינו בגדר של ספק הסתכנות על מנת להציל את חברו, ואסור לעשות זאת.

אולם, ישנה התייחסות מפורשת למקרה הדומה למקרה דנן בגליון מהרש"א לשולחן ערוך (יו"ד סימן קנז), שם כתב: "אם נתפס אחד וידוע שאם יפדוהו יותפס אחר תחתיו, אסור לפדותו ולהצילו… מיהו אם יש ספק אם יותפס אחר, לא שבקינן להציל זה הודאי מפני הספק". כלומר, אין לנו לדחות הצלת מי שנמצא בוודאי סכנה מחמת גרם של ספק סכנה בעתיד.

וכך כתב בספר יביע אומר (חלק י, סימן ו), שאין ספק מוציא מידי ודאי, ואין ודאי סכנה נדחית מפני ספק סכנה של העתיד.

שחרור אסירים ודין יותר מכדי דמיהם

דרך נוספת לנתח את שאלת פדיון שבויים תמורת שחרור אסירים בטחונים היא בהשוואה לדין פדיון שבוי ביותר מכדי דמיו. כפי שראינו, יסוד הדין שאין פודים שבוי ביותר מכדי דמיו הוא משום שהדבר עלול לגרום לאתגר את השובים לחטוף עוד אנשים, בשביל להרוויח ממון רב. כך, ניתן לטעון ששחרור אסירים בטחונים נקרא "יותר מכדי דמיהם", ויש בכך מתן אתגר לשובים לחטוף עוד חיילים ואזרחים, ובכך לקנות קלפי מיקוח לשחרור אסירים נוספים.

בשאלה זו ישנה פסיקה מעניינת בספר חוות בנימין (הרב שאול ישראלי, שער ב, סימן טו), המתייחסת למקרה חטיפת חיילים: "כיון שאלה [חיילנו] יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינן פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי… כיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה … לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש'אין פודין את השבויים יותר על דמיהם'".

כלומר, יש להשוות את פדיונם של חיילי צה"ל כדין פדיון של עצמו, וכדין פדיון אשתו, כפי שראינו לעיל בדברי התוספות שהגבלת "יותר מכדי דמיהם" לא נאמרה בנוגע לאדם בעצמו, וכמו שנפסק בשולחן ערוך. אולם, יסוד הכלל לפיו רשאי אדם לפדות את עצמו (ואת אשתו) ביותר מכדי דמיהם הוא שלא רצו חז"ל להגביל את האדם בנוגע לפדיון עצמו, ולכאורה אין מקום להחל את הכלל על ציבור שלם, או על מדינה שלמה, שכן תחולה מרחיבה זו תבטל את הכלל של פדיון ביותר מכדי דמיהם מעיקרו. סברת הרב ישראלי, לפיה יש להרחיב את הכלל בנוגע לחיילי צה"ל, בהחלט מחודשת.

בשו"ת יביע אומר (שם) המשיך לדון בכלל שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, על-פי דברי כמה פוסקים שפסקו כדעת התוספות שסכנת נפשות וודאית דוחה את הכלל שאין פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם (ראה עוד בפתחי תשובה, יורה דעה רנב, ד). וכן כתב בים של שלמה הנ"ל, שבמקום סכנה ודאית יש להתיר פדיון השבויים גם ביותר מכדי דמיהם. לאור כלל זה, יש הסיק בשו"ת הנ"ל שיש להתיר את שחרור המחבלים לצורך חילוץ שבויים משביים, שהוא מקום סכנה וודאית.

בנוסף על הנ"ל, יש להוסיף שלפעמים יהיה צורך לקחת בחשבון שיקולים אקסטרה-הלכתיים, כגון מורל העם, כבוד העם (ושאלת חילול ה' הנלווית אליו), והמוטיבציה של מתגייסים לצבא. גם לשיקולים הללו יש מקום בהלכה, שכן הם נוגעים, בצורה עקיפה, לשאלות של פיקוח נפש ושל חילול ה' (וראה ים של שלמה, בבא קמא פרק ח, אות נח). וראה בכך במאמר המופיע באתר, "עסקאות שבויים".

בכל מקרה, יש צורך לדון בכובד ראש, ולקחת בחשבון את מכלול הנתונים וההשלכות.

נסיים בתפילה שישובו בנים גבולם, ולא נשמע ח"ו שוד ושבר בקרבנו.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *