פרשת וישב – פדיון שבויים ועסקאות שבויים

יוצאים מן הכלל

יש לציין שכתבו הראשונים כמה יוצאים מן הכלל. התוספות (גיטין מה, א, ד"ה דלא ליגרבו) הקשו מדברי הגמרא שמפורש כי הבעל מחויב לפדות את אשתו [בפעם הראשונה שנשבית] יותר מכדי דמיה, ותירצו ש"שאני אשתו דהיא כגופו". למדנו אפוא שבנוגע לאשתו, מותר לאדם לפדות גם ביותר מכדי דמיה.

עוד הקשו התוספות מהמעשה המובא בגמרא בגיטין (נח, א) שפדה רבי יהושע בן חנניה תינוק מהשבי בממון הרבה, וזה לשון הגמרא: "תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים. אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו. אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו, רבי ישמעאל בן אלישע". והרי לן שניתן לפדות "בממון הרבה".

התוספות תירצו שרבי יהושע נהג כן מאחד משתי סיבות: (1) לפי שהכיר בתינוק שעתיד להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה; (2) בשעת חורבן הבית לא היה שייך טעם תיקון העולם משום "דלא לגרבו" (שלא לעודד את הגוים למעשה שבי), כי בלאו הכי היו כולם נתונים למשיסה. מכאן עולה שייתכן שמותר לפדות שבוי ביותר מדמיו כשעדיו לגדלות, וכך ביאר הרמב"ן, משום שגם אם נפסיד ממון ואפילו נפשות מישראל, יש עוד כמותו, אבל אין עוד תלמידי חכמים, ולכן יש לפדותו "אפילו בכל ממון שבעולם".

במקום אחר (דף נח, א) תירצו התוספות שכאשר יש סכנת נפשות פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם. תירוץ זה נדחה על-ידי הרמב"ן (גיטין, שם), בטענה שהרי קובעת הגמרא שבכל שבי יש סכנת נפשות, כמבואר בגמרא ב"ב הנ"ל, כך שאין לומר שבמקום סכנה מותר לפדות את השבוי ביותר מכדי דמיו ((וראה עוד בדברי הרמב"ן, גיטין שם, בביאור התירוצים הראשונים הנ"ל של התוספות, ובדברי המאירי שביאר גם את התירוץ השלישי, ותירץ את קושיית הרמב"ן בקובעו שיש שבי שעיקרו לממון ולא לנפשות.)).

פסיקת ההלכה

להלכה, פסקו הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פ"ח, הלכה יב) והשו"ע (סימן רנב, סעיף ד) שעיקר הטעם הוא משום "דלא ליגרבו ולייתו" ((וכן פסקו רש"י, ריטב"א, ורשב"א, כתובות נב, א. ובתוספות שם שכתבו שיתכן שדעת רבן שמעון, הסובר במשנה שם שאין לבעל לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, הוא משום שסובר שהטעם הוא משום דוחקא דציבורא.)), כלשון השו"ע: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם".

עוד פסק השולחן ערוך את היוצאים מן הכלל שנמנו לעיל בדברי התוספות: "אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים" ((השולחן ערוך (סעיף ו) גם פוסק את מסקנת סוגיית הגמרא (דף מז, א) בדין מי שמכר את עצמו לשבי, שפודים אותו בפעם הראשונה והשנייה, אבל לא בפעם השלישית, אך אם נשקפת סכנה מיידית לחייו, פודים אותו לעולם. כמו שכתב מהר"ם לובלין (סימן טו), יש בכך נפק"מ למי שנקלע לשבי עקב עבירות שבידו (וכיום, יש להשוות למי שנתפס על עבירות כמו הברחת סמים, או הלבנת הון, וכדו'), שלמרות האשמה שבידו יש מצווה לפדותו.)).

בניגוד לדעת השו"ע הנ"ל, כתב המהרש"ל (ים של שלמה, גיטין סימן סו) שעיקר הטעם שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם הוא משום דוחק הציבור. לפי גישה זו, ביאר המהרש"ל את מה שנהגו בזמנו במדינות תוגרמא והסמוכים להם, לפדות השבויים ביותר מכדי דמיהם, משום שהם מוותרים על דוחק הציבור שלהם. ויש חידוש בדבריו שמה שתיקנו חז"ל מפני דוחק הציבור היא תקנה וולונטארית, שניתן לציבור למחול עליה לפי רצונו.

המהרש"ל מוסיף ופוסק שבמקום סכנת נפשות פודים אף ביותר מכדי דמיהם, כדעת התוספות הנ"ל, למרות שפסק זה אינו מופיע בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך, והוסיף (בסימן עב) שכך המנהג.

מתוך תפיסה זו, תמה שם על המהר"ם מרוטנבורג, שהיה שבוי כמה שנים ולא הניח לקהילות לפדותו בסכום המופקע שדרש השר (למרות שביקשו לעשות כן), ולבסוף נפטר בכלאו. וקשה, שהרי היה לו להתיר את מעשה הפדיון מכוח היותו תלמיד חכם מופלג, שפודים אותם גם ביותר מכדי דמיו. הקושיא מתעצמת לאור פסק המהרש"ל שזכות הציבור לוותר על דוחקו כדי לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו, ולאור דבריו שבמקום סכנת נפשות פודים ביותר מכדי דמיהם ((אם כי יש לומר שמצבו של מהר"ם לא היה מצב של סכנת נפשות מיידית, כלומר, לא הוצע נגדו צו הוצאה להורג, וכדומה. מהר"ם, כנראה, לא רצה להטריח על הציבור, מפני חשש דוחקא דציבורא או מפני חשש שהדבר יגרום למקרים דומים נוספים, ומרב ענוותנותו לא רצה להיתלות בדין מיוחד של תלמידי חכמים.)).

הגדרת "כדי דמיהם"

בימי קדם, ההגדרה של "כדי דמיהם" אינה מעלה קושי מיוחד. לכל אדם יש ערך כספי, הנאמד לפי ערך קנייתו בשוק העבדים, ואין לשלם לשובה יותר מערך זה תמורת שחרורו של יהודי. גם לאחר שמוסד העבדות הצטמצם, כתב בשו"ת מהר"ם לובלין (סימן טו) שיש להעריך את דמי האדם לפי שוק העבדים, בכל מקום ששוק כזה עדיין מתקיים. אולם, כיום אין שום שוק עבדים בעולם כולו, ושוב צריך ביאור איך ניתן להעריך את הסכום של "כדי דמיהם".

הרדב"ז (ח"א, סימן מ) נדרש לשאלה למה נהגו לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם, ולא מבחינים בין זקן (שדמיו מועטים) לבין צעיר וחזק. וביאר שיש לפרש "כדי דמיהן" דהיינו "כמו שנפדים השבויים", כלומר, שאין לפדות את השבויים ביותר ממה שגוים היו נותנים בשביל לפדות את שבוייהם, וכיון שלא משלמים מחיר מיוחד עבור פדיון יהודים, הרי שאין בכך חשש שמא יתנכלו דווקא ליהודים. אמנם סיים שם שכנראה הנוהג הוא שיהודים נותנים יותר ממה שהיו נותנים גויים, והרדב"ז שיבח את מנהגם של קהילות ישראל בכך להחזיק במידת אברהם אבינו "נדיבי עם נאספו", עיי"ש מה שיישב עוד מנהג זה.

לפי דברי הרבד"ז, לכאורה גם כיום יש לאמוד "כדי דמיהם" לפי הדמים שהיו נותנים גוים לפדות את שבוייהם. אלא שגם דבר זה מעורר קושי כיום, שלקיחת שבויים אינו דבר שבשגרה, ולכאורה לא ניתן להגיע לשום אומדן של ערך שנותנים לצורך פדיון שבויים.

מתוך קושי זה, כתב הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, שער ב, סימן טו) שכיום כל סכום נקרא יותר מכדי דמיהם, ואין לשלם שום סכום כסף לפדות שבויים מן השבי. אולם נראה שדעתו בזה קיצונית, ויש לומר שאין לשלם יותר לצורך פדיון שבוי (יהודי) ממה שהיו אחרים (גויים) משלמים, לפי הנסיבות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *