לתרומות לחץ כאן

פרשת וישב – פדיון שבויים ועסקאות שבויים

פרשת וישב

בפרשתנו מתעדת התורה את המקרה המפורסם ביותר בכל תולדות ההיסטוריה של חטיפת אדם: מכירת יוסף על-ידי אחיו. לאחר שהכניסו אותו לבור, החליטו האחים לא להרוג את יוסף, אלא מכרו אותו, כמסופר בתורה, למצרים. ועל-ידי כך התגלגלה ירידת עם ישראל למצרים, והגלות שגלו שם, והגאולה הניסית שלבסוף גאל אותם הקב"ה.

כלל ישראל, כפי שמתועד בגמרא, ובטקסטים תורניים והיסטוריים לאורך כל הדורות, סבלו רבות מן צרת השבי – והיא אתנו עד דורנו אנו, ה' יצילנו ממנה ויגאלנו מהרה. השבי מעלה כמה שאלות הלכתיות, ובעיקר שתי שאלות מהותיות: היתר נשים שנשבו לבעליהן, ועד כמה צריכים להתאמץ בשביל לפדות את השבוי משביו. במאמר זה נעסוק בשאלה השנייה.

בעבר, שאלת פדיון שבויים הסתכמה ב"כופר", דהיינו סכום ממון שיש להוציא בשביל לפדות את השבויים. החשש בכך, כפי שנראה, הוא שתשלום סכומי עתק יאתגר את השובים לקחת בשבי עוד יהודים, בשביל להרוויח בפדיונם כסף רב. כיום, עלה חשש חדש בפדיון שבוים: חשש בטחוני. לצורך פדיון שבוים, דורשים השובים בני זמנינו את שחרורם של אסירים בטחונים רבים, וכאן עולה שאלה חמורה וכבדת משקל: האם יש לשחרר אסירים בטחונים, ובכך לסכן יהודים מפני פיגועים ופעולות איבה ר"ל, בשביל לפדות שבויים?

נדון בשאלות הללו מתוך יסודות הסוגיה של פדיון שבוים.

אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם

הגמרא (בבא בתרא דף ח, ב) מתארת את המצווה לפדות שבויים כ"מצווה רבה". אכן, עקב חשיבותו המיוחדת, נקבע בהלכות צדקה שפדיון שבויים קודם לכל צורך אחר, כלשון השולחן ערוך (יו"ד, סימן רנב, סעיף א): "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים". גודל המצווה, כפי שהגמרא מבארת (שם), נובע מהסכנה והקושי הכרוכים במצב השבי: "חרב קשה ממוות, ורעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה". ופירש רש"י שהשובה יכול לעשות בשבוי כחפצו, אם למוות, אם לחרב, ואם לרעב. ואכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רנב סע' ג) שמי שאינו ממהר לפדות שבויים, ויכול לפדותם, הרי הוא כשופך דמים.

יחד עם זאת, מפורש במשנה (גיטין דף מה, א) ש"אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם". הסיבה לכך, כמבואר במשנה, היא "משום תיקון העולם", והגמרא מעלה שני צדדים בביאור הטעם. צד אחד הוא משום "דוחקא דציבורא", כלומר, אין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו וזהו "תיקון העולם". צד אחר הוא משום "דלא ליגרבו ולייתו", כלומר, הכניעה לדרישות המופרזות של השובים עלול לאתגר אותם להמשיך בפעילותם, ולקחת עוד יהודים לשבי, ולכן "תיקון עולם" הוא שלא לפדות שבויים ביותר מדמיהם המציאותי.

ישנה השלכה מעשית העולה מבין הדעות, כפי שכבר כתב רש"י, במקרה שיש לשבוי קרוב או ידיד עשיר שמעוניין לפדותו, ומוכן לשלם על כך מכיסו. לפי הטעם של "דוחקא דציבורא", אין חשש במה שאדם פרטי יפדה את השבוי גם בכסף רב; מאידך, אם הטעם הוא משום שלא לאתגר את השובים להמשיך במעשיהם, אזי החשש קיים גם במעשה פדיון של אדם פרטי.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *