פרשת ויצא – חובת כיבוד באחיו הגדול

תחילת פרשתנו מתעדת את בריחת יעקב אבינו מפני זעמו של עשו אחיו. בסופה של הפרשה, פרשת ויצא, אנו מוצאים את יעקב עושה את דרכו, כעת עם משפחה ענפה ונכסים רבים, בחזרה למקום מגוריו, לקראת עימות בלתי-נמנע עם אותו אח גדול.

למרות העוינות העמוקה ששררה ביניהם, לא מנע יעקב כבוד מעשו אחיו. בתחילת פרשת וישלח, שולח יעקב אל עשו: "כה אמר עבדך יעקב" (בראשית לב, ה). הרמב"ן מפרש את דבריו: "ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו… בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור, כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה, לרבות אחיך הגדול".

הרמב"ן ממשיך לבאר שאמנם יעקב לקח את בכורתו של אחיו הגדול, אך כעת נהג כאילו לא נעשה מאומה, ועדיין עליו לכבדו כאחיו הגדול.

עוד מצאנו במדרש בפרשתנו (בראשית רבה, סימן עד, ד) שרחל מתה תחילה מפני שדיברה בפני אחותה הגדולה, כעדות הכתוב "ותען רחל ולאה". כאן למדנו חז"ל את חומר העניין של חובת כבוד האח הגדול, שנענשה רחל עבור מה שלא כיבדה כראוי את לאה אחותה.

נייחד את המאמר הנוכחי לסוגיית כיבוד אחים גדולים. מהי גדרה של חובת כיבוד זו? האם יש לכבד את האח הגדול "כאילו הוא אביו", כדברי הרמב"ן הנ"ל? באיזו נסיבות אין חובת כיבוד כלפי אח גדול? נשתדל להשיב על שאלות אלו, ועוד, מתוך ביאור ההלכה ועמידה על מהותה.

דין תורה או דברי סופרים

הגמרא (כתובות קג, א) מספרת על הוראת רבי לבניו בשעת פטירתו. אחת מהוראות רבי הייתה: "הזהרו בכבוד אמכם". על כך מקשה הגמרא שהרי מצוות כיבוד אם היא אחת ממצוות התורה, ואינה צריכה להוראת רבי! הגמרא מתרצת ש"אשת אב הואי", כלומר, מדובר באשת רבי שלא הייתה אם בניו.

על כך חוזרת הגמרא ומקשה שגם כיבוד אשת האב הוא מצוות התורה: "אשת אב נמי דאורייתא, דתניא כבד את אביך ואת אמך; את אביך, זו אשת אביך; ואת אמך, זו בעל אמך, וי"ו יתירה [כלומר, האות ו' במלה "ואת" אמך] לרבות אחיך הגדול". הגמרא מתרצת: "הני מילי [שחייב בכבוד אשת אביו] בחיים, אבל לאחר מיתתו, לא".

בדרך אגב, מבואר לכאורה בדברי הגמרא כי החיוב לכבד את אחיו הגדול הוא מהתורה, ונלמד מייתור הכתוב "ואת אמך". אכן, כמה מפרשים סוברים שחייב אדם לכבד את אחיו הגדול מדין תורה.

הרמב"ם (הלכות ממרים, פרק ו, הלכה טו) פסק: "חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים, שזה בכלל כבוד אביו וכו', ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו". לשון הרמב"ם שחיוב זה הוא "מדברי סופרים" יכול להתפרש כחיוב מדרבנן בלבד. אולם, ברדב"ז משמע שמדובר בחיוב דאורייתא, אלא שהרמב"ם מכנהו "מדברי סופרים" כיון שאין פסוק מפורש המורה עליו. כך כתב ביתר הרחבה במנחת חינוך (מצוה לג): "אחיו הגדול נמי מדאורייתא, רק הרמב"ם קורא לה מדברי סופרים, אבל המצוה היא מן התורה".

גם בספר 'חפץ חיים' (פתיחה, עשין י) נקט בתוך דבריו שמי שמדבר לשון הרע על אחיו הגדול עובר על איסור תורה נוסף, ש"עובר גם כן על מצות עשה דכיבוד אב ואם" (ע"ש ב'באר מים חיים' שביאר שמדובר בדין תורה). כך גם דעת הסמ"ק, כמו שהביא ב'חיי אדם' (כלל סז, סעיף כג), וכן כתב בספר חרדים (פרק יב, סעיף ג).

בניגוד לדעות אלו, כתב המאירי (כתובות, שם): "ודבר זה מצוה מדברי סופרים, וסמכוה מן המקרא. ואע"פ שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאורייתא, לא אמרוה אלא דרך סמך". מבואר שסבר המאירי שלא מדובר במצוות התורה, וייתכן שכך הבין אף בדעת הרמב"ם.

אולם, בוודאי שלאור הדעות הנ"ל יש להתייחס לכיבוד אחיו הגדול כאל מצוות התורה, ולהחמיר בו במקום ספק ככל דיני התורה.

חובת כבוד עצמאית

מדברי הגמרא הנ"ל מבואר שהחיוב לכבד את אשת אביו ובעל אמו הוא רק מחיים, וכן נפסק ב'שולחן ערוך' (יו"ד סימן רמ, סעיף כא). לאור ציווי רבי לבניו לכבד את אשתו גם לאחר מיתתו, סיים שם: "ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה".

ב'מנחת חינוך' (שם) דייק מתוך דברי הגמרא שרק בחיוב כיבוד אשת אביו ובעל אמו הוגבלה חובת הכיבוד לתקופת חיי האב והאם. בנוגע לחיוב כבוד אחיו הגדול, לא נאמרה הגבלה זו, וחייב האח הקטן לכבד את אחיו הגדול גם לאחר מיתת הוריהם. כך דייק שם הלכה זו אף מדברי הרמב"ם (הובאו דבריו לעיל), שבדין כבוד אשת אביו ובעל אמו כתב שהחיוב הוא "כל זמן שהם קיימים", ואילו בחיוב כבוד אחיו הגדול סתם את דבריו, ש"חייב אדם בכבוד אחיו הגדול". דיוק זה נכון גם בדברי ה'שולחן ערוך', שהביא (שם, סעיף כב) את החובה לכבד את אחיו הגדול ללא סייג.

לפי דעה זו, מבואר אפוא שחובת כיבוד אחיו הגדול היא חובה עצמאית, שאינה קשורה לחובת כיבוד הורים. גם בהעדר חובת כיבוד הורים (לאחר מיתתם, כאשר אין לומר שחייב לכבד את אחיו מפאת כבוד הוריו), ממשיכה להתקיים חובת כיבוד אחיו הגדול.

כיבוד אח גדול – חובה הנגזרת מכבוד ההורים

בניגוד לדעה הנ"ל, הרמב"ן סובר (ספר המצות, שורש ב) שכמו חיוב כיבוד אשת האב ובעל האם, חובת כיבוד אחיו הגדול נאמר רק בחיי האבות, ומהווה חלק מחובת כיבוד ההורים: "אבל אחיך הגדול, אם חשבו הראשונים שאין כמצוה כן אלא בחיי האבות, לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים לייסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם" (ראה גם ב'ברכי יוסף', סימן רמ, ס"ק יז, מה שדייק לדעת ראשונים נוספים).

לדעת הרמב"ן, חייב אדם לכבד את אחיו הגדול לא מפני חשיבותו המהותית, אלא מפני שכך הוא רצון ההורים, כי "גנאי להם שיתבזו תולדותם". הרמב"ן ממשיך לבאר שכך עולה ממקור הלכה זו, שנלמדה מריבוי של אות וי"ו בתיבת "ואת אמך": כבוד האח הגדול הוא סניף וחלק מחובת כיבוד ההורים (בביאור המחלוקת ראה ב'פתחי תשובה', יו"ד שם, ס"ק יח, ובמפרשים לספר המצוות).

נמצא אפוא שנחלקו הראשונים אם יש לדמות את כבוד אחיו הגדול לכבוד אשת האב ובעל האם, שחיובם נובע ונמשך מחיוב כבוד ההורים, או שאין לדמות חיובים אלו זה לזה, ובנוגע לאחיו הגדול מדובר בחובת כבוד עצמאית, שאינה תלויה בחובת כיבוד ההורים.

בנוסף על שאלת כבוד האח הגדול לאחר מות הוריו, השלכה נוספת העולה מתוך המחלוקת הנ"ל היא אם רשאים ההורים לוותר על כבוד האח הגדול. אם יסוד החיוב הוא מפני כבוד ההורים, יש לומר שיכולים למחול על כך, כמו שיכולים למחול על כבוד עצמם. וכבר העיר בזה בדרכי משה (סימן רמ, אות ו), והניח את שאלת מחילת ההורים לדעת הרמב"ן בצריך עיון. כמובן שאם מדובר בחיוב בפני עצמו, שאינו קשור לחובת כבוד ההורים, אין ההורים יכולים למחול על כבוד בנם הגדול.

ב'ברכי יוסף' (שם) הכריע להלכה כדעת הרמב"ם וההולכים בדרכו, שחובת כבוד אחיו הגדול קיימת אפילו לאחר מות ההורים, ולפי זה להלכה בוודאי שלא תועיל מחילת ההורים על כבוד בנם הגדול.

כבוד אחותו הגדולה ואחיו הגדול שאינו בכור

נחלקו הדעות אם חובת כבוד אחיו הגדול נאמרה אף בנוגע לאחיות, או שמא לא נאמר אלא באחים. כמו כן נחלקו בעניין אחיו הגדול שאינו בכור: האם חיוב כבוד אחיו הגדול נאמר רק באחיו הבכור, או שמא יש חובה לכבד כל אח שגדול ממנו.

בשאלות אלו ציין ב'פתחי תשובה' (שם, ס"ק יט) לדברי שו"ת שבות יעקב (חלק א, סימן עו), שנקט שאין אדם מחויב בכבוד אחותו הגדולה, וכמו כן נאמרה המצווה רק באח הגדול ביותר, שהוא הבכור. בטעם הדבר ביאר שם שיסוד המצווה הוא לכבד את הבן (הבכור) היורש, שכך הוא כבוד ההורים לכבד הבן הבכור שממשיך את דרכם, ולכן לא נאמר החיוב אלא בבן זכר, ובבכור ממש.

אולם ב'ברכי יוסף' (שם) חלק עליו הן בנוגע לכבוד אחותו הגדולה והן בנוגע לאח גדול שאינו בכור, ונקט שנאמרה המצווה גם באחותו הגדולה וגם בכל אח שגדול ממנו. את יסוד דבריו תמך בדברי הרמב"ן שהובאו לעיל, שכן "שגנאי לאביו ואמו שיתבזו תולדותם", וסברא זו נכונה בין בבן ובין בבת, וגם בכל האחים שגדולים ממנו.

בספר 'יושר הורי' הביא בשם ספר 'יד שאול' (סימן רמ, ס"ק טו) שהביא ראיה מדברי הגמרא (עבודה זרה יז, א) שיש חובת כבוד לאחיות גדולות, שכן עולא כיבד את אחיותיו הגדולות.

להלכה, מסיק ב'ברכי יוסף "דחייב לכבד כל אחיו הגדולים ממנו, זכרים ונקבות, ואף לאחר מיתת אב ואם. והכי משמע לפי הפשט מסתמות דברי הפוסקים, והן לפי דרך האמת שכתב רבינו האר"י ז"ל". וכבר הבאנו בפתח דברינו את דברי המדרש בפרשתנו, ממנה משמע שיש חיוב לכבד אף את האחות הגדולה.

דיני כבוד ומורא באחיו הגדול

בספר 'עיקרי הדינים' (סימן כז, אות ז) הסתפק אם חייב אדם אף במוראו של אחיו הגדול, או שמא אין החיוב אלא לכבדו (שכן הפסוק שממנו רבתה הגמרא דין כבוד אחיו הגדול מדבר בחובת כבוד), ולא לירא ממנו. יש בכך השלכה לכל דיני מורא המבוארים בגמרא (קידושין לא, ב), כגון מה שאסור לעמוד במקומו, לישב במקומו, לסתור את דבריו, וכך הלאה (מתוך דברי המדרש בעניין רחל ולאה, משמע שיש גם עניין של מורא ולא רק כבוד, אבל כמובן לא מדובר במקור הלכתי מובהק).

בספר יושר הורי (סימן יט) פשט ספק זה מדברי שו"ת הרא"ש (כלל טו, סימן ז), שהורה שיפה עשה אח קטן תלמיד חכם במה שנידה את אחיו הגדול שביזה אותו. בספר 'בית מאיר' הקשה שהרי בנוגע לאב, מבואר ב'שולחן ערוך' (יו"ד סימן רמא, סעיף ה) שאין הבן נעשה שליח לנדות את האב, ואיך הותר לאח לנדות את אחיו הגדול. על כך יישב ב'בית מאיר' שאיסור נידוי האב נגזר מחובת מורא, וחובה זו לא נאמרה בנוגע לאח גדול.

ב'מנחת חינוך' עמד על כך שלא נהגו להיזהר שלא לקרוא לאחים גדולים בשמם הפרטי, וכתב לבאר: "נראה דכל הכבוד שמחויב לאביו ולאמו, חייב גם כן באישים הנ"ל [בעל אמו, אשת ואחיו הגדול]. אך מצד הסברא, כיון דכיבוד מסרו הכתוב לחכמים, אם כן באביו ואמו שייך בכבוד שלא לקרוא אותו בשמו וכדומה, המבואר כאן בר"מ ה"ג ושו"ע ס"ב, אבל אחיו אפשר דאין זה בכלל הכבוד, ולא מצינו שיהיו נזהרים בזה, כמו שמוזהרים באביו ובאמו".

לדבריו, כיון שנמסר לחכמים לקבוע את פרטי הדין של כבוד הוריו ושאר קרוביו, גזרו חכמים שבנוגע לאחיו הגדול אין דין שלא לקרותו בשמו. יישוב זה דחוק במידה מסוימת, שכן לא הזכירו חז"ל את מה ש"נמסר הדבר לחכמים" ושום חלוקה בין דיני הכבוד.

לפי האמור לעיל, יש לומר שאין איסור לקרוא את אחיו בשמו מפני שדין זה אינו מדין כבוד אלא מדין מורא, וכאמור אין דין מורא באחיו הגדול.