לתרומות לחץ כאן

הציד והדיג בהלכה

 

העיסוק בציד מיוחס על-ידי התורה כאומנותו של עשו, עליו מעיד הכתוב: "ויהי עשו איש יודע ציד" (בראשית כה, כז), והיפך אומנותו של יעקב שנחשב "איש תם ישב אהלים" (שם).

מנגד, אין ספק שמותר לאדם להרוג בעלי חיים לצורך שימושו, כגון לצרכי אכילה, כמאמר הכתוב (בראשית ט, ג): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל". מכאן השאלה שתעמוד במוקדו של מאמר זה: מהו יחס התורה וההלכה לציד ולדיג?

כיום, כבר לא נחשב הציד כספורט כתחביב תרבותי עבור מרבית העולם המודרני – אך לפני שנים לא רבות העיסוק בציד היה נחשב לשעשוע הנבחר עבור שרים ואנשי מעלה. מגד, הדיג עדיין נפוץ כתחביב, ורבים נהנים מהאווירה הרגועה שהוא משרה.

בהמשך הדברים נעסוק אפוא בפנים ההלכתיים של תחביבים אלו, ובשאלות הנלוות אליהם.

הריגת בעלי חיים לצורך האדם

כאמור, אין חולק על כך שמותר להרוג בעלי חיים לצורך האדם. ואמנם, מצוות שחיטה מדריכה אותנו בדרך שיש לנקוט בהריגת בהמות וחיות לצורך אכילתן. עם זאת, מן הראוי להזכיר שכפי שעולם ממקורות אחדים, גם ההיתר להרוג בעלי חיים מעלה לבטים מוסריים בנוגע ליחס לבעלי חיים.

בתורה עצמה אנו מוצאים שלאדם הראשון לא הותר לאכול אלא מן הצומח: "ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט); "ויצו ה' א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכֹל תאכֵל" (שם ב, טז).

לפי 'ספר העיקרים' (מאמר שלישי, פרק טו), לא הותר לאדם לאכול מן החי בגלל האכזריות הכרוכה בהריגת בעלי חיים, והדבר הותר לנח ולבניו רק משום ההתדרדרות המוסרית שחלה בימיהם, שחבק בהיקפו את כל היצור: "ותמלא הארץ חמס… כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יא-יב). לאחר מכן, לא הושב האיסור המוחלט על אכילת בשר על כנו, ועם זאת, איסור אכילת אבר מן החי מדגיש את ההתחשבות בצער הבהמה גם בתקופת היתר אכילת בשר.

באיסור על צער בעלי חיים, שלפי רוב הראשונים נחשב לאיסור דאורייתא [עי' במאמר שכתבנו בעניין איסור זה], מגלה התורה את דעתה על הצורך ביחס רחמן וחומל כלפי בעלי חיים. החשיבות שבמידות אלו משתקפת, לפי המדרש, בבחירת משה רבנו כמנהיגם של ישראל (שמות רבה, פרשה ב, סימן ב):

"'ומשה היה רועה' (שמות ג, א) – משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו, עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות, נזדמנה לו ברֵכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, שמא עייף אתה? הרכיבו משה על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הווי: 'ומשה היה רועה'".

ברכה על בגד חדש

בהקשר לשאלת יחס האדם לבעלי חיים, מן הראוי לציין את דברי הרמ"א בנוגע לדרך שיש לברך חבר הלובש לראשונה בגדים חדשים.

הרמ"א (או"ח סימן רכג, סעיף ו) מביא ש"המנהג לומר למי שלובש בגד חדש: תבלה ותתחדש". לכך הוא מוסיף בשם ר' ירוחם: "ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים  מעורות של  בהמה, דאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנה בגד אחר, וכתיב: ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמה, ט)".

דברים אלו הובאו על-ידי ה'נודע ביהודה' בתשובה, המובאת מטה, כדי להדגיש את הצורך ביחס של חמלה לבעלי חיים. עם זאת, הרמ"א עצמו מסיים: "והנה הטעם חלוש מאד ואינו נראה, מכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאמרו".

ציד לשם שעשוע

בראי המסורת לא נהגו יהודים לעסוק בציד, וככל הנראה מהטעם הזה אין עיסוק נרחב בשאלת ציד לשם שעשוע בדברי הפוסקים. אולם, אותם המקורות שכן מתייחסים לציד, מבהירים שיש לראותו בעין רעה.

על הפסוק: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהילים א, א), נאמר בגמרא (עבודה זרה יח, ב): "דרש ר' שמעון בן פזי: 'אשרי האיש אשר לא הלך' – לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, 'ובדרך חטאים לא עמד' – זה שלא עמד בקנגיון". רש"י מבאר: "קיניגון – צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה".

מדברי הרמ"א (או"ח שטז, ב, בשם אור זרוע) משמע שהפסול שבדבר הוא דווקא מפני השחוק וההוללות, ולא מפני פגם מוסרי שיש בציד כשלעצמו: "המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה. ויש אומרים דאף בחול אסור בכלבים משום מושב לצים" (והוא כלשון הגמרא, עבודה זרה שם). אלמלא הפסול של "מושב לצים", משמע מדברי הרמ"א שלא היה איסור בציד.

אולם, ב'אור החיים הקדוש' (ויקרא יז, יא) הזהיר מפני עצם הריגת בהמה שלא לצורך האדם: "עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמה לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח, לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו… ולא הותרה בהמה לישחט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר".

קשה לאסור כליל את הציד מסיבה זו – קושי שכבר עומד עליו בשו"ת נודע ביהודה, ועי' להלן שנביא את דבריו – שכן בדרך כלל לאחר הריגת החיה הניצודה משתמשים הציידים בעורה. עם זאת, אין ספק שרוחו של מסע ציד היא של שעשוע ולא של תועלת, ולאור דברי ה'אור החיים' בוודאי שאסור להרוג בהמות לשם שעשוע בלבד.

הציד בספרות השו"ת

שאלת הציד עלתה לראשונה בספרות השו"ת במאה הי"ז, ומופעה העיקרי הוא במאה הי"ח, עת חל שיפור מסוים במעמדם החברתי של יהודי אירופה, והיו כאלו שנהיו בעלי אחוזות ויכלו לעסוק בציד. הפוסקים שעסקו בכך הסכימו לאסור את הציד – אך כפי שנראה, מטעמים שונים ומגוונים.

הרב שאול הלוי מורטירא נשאל אודות מנהג זו, וכותב שיש לאסור את הציד מצד מידת האכזריות הכרוכה בו ('גבעת שאול', פרשת וישב, דף מד, א): "כי הצידה יהיה דוגמת מלכים העושקים, כי ילכדו החיות וימיתום ויגורו בהם הכלבים בלי חמלה, ועל כן היא אסור בתורתנו, כי ממנו תולד האכזריות, וכל כך גדולה האזהרה בזה כי צוה ה' כי החיות והעופות אשר יצודו ויתפשום חיים יכסו את דמם כאילו שפכו דם נקי שצריך לכסותו".

על דרך זו כותב הרב שמשון מורפורגו (מרבני איטליה במאה הי"ח), שאף הוא כותב לאסור את הדבר (שו"ת שמש צדקה, יורה דעה, סימן נז): "משום תפיסת אומנותו של עשו הרשע וקניית מדת אכזריות להמית בריותיו של הקדוש ברוך הוא על לא דבר, ומשום מושב לצים, שהרי אמרו: אין הולכין לאיצטדין". נוסף על כך, כותב הרב מורפורגו שיש בכך משום איסור צער בעלי חיים, שכן נגרם לחיה הנרדפת צער רב.

תשובת ה'נודע ביהודה'

התשובה המפורסמת ביותר בעניין זה היא תשובת ה'נודע ביהודה' (תניינא, יו"ד סימן י), שנשאל בלשון זו: "איש אחד אשר זִכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמושֹ כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי משום צער בעלי חיים, אי משום בל תשחית, ואי משום שנהגו בו איסור".

בחלקה הראשון התשובה, ה'נודע ביהודה' דווקא דוחה את הטעמים לאיסור שהוצאו על-ידי השואל. את הטעם של צער בעלי חיים הוא מפני דוחה ש"לא שייך צער בעילי חיים אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער בעלי חיים". יש בכך חידוש, שכן כאמור במסע צייד לכאורה נגרם סבל לחיה לא רק בשעת הריגתה, אלא אף בשעת רדיפתה על-ידי הכלבים והפרשים.

כמו כן דוחה ה'נודע ביהודה' את הטעם של איסור 'בל תשחית', שכן הצייד "נהנה בעור, וגם אינו עושה דרך השחתה", ולא עוד אלא  ש"הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים, אין בהם שום הנאה לאדם, רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם, ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית?". מתוך דבריו מבואר שהרג לשם הרג בוודאי אסור משום 'בל תשחית', אלא שאין לאסור את הציד משום כן, כיון שיש הנאה בעורות הבהמות לאחר מיתתן.

את האיסור מפני המנהג דוחה ה'נודע ביהודה' מפני שאין בכך מנהג מבוסס: "דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור".

למרות זאת, מסיק ה'נודע ביהודה' שיש בכך איסור ברור: "ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב… ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?! " ה'נודע ביהודה' מדגיש שאין לאסור את הציד לשם פרנסה, והכל תלוי בכוונה: "הרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם… וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו. אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו, ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו, הוא אכזריות".

על שיקולים אלו, שהם "מצד יושר ההנהגה", מוסיף ה'נודע ביהודה' שיקול הלכתי שכן הכניסה ליערות כרוכה בסכנה, ויש בכך אפוא משום הכנסת עצמו לסכנה, "ורחמנא אמר: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'… ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות… מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על 'ונשמרתם מאד"'.

דייג

נשאלת השאלה: האם מעמדם של דגים שווה למעמדם של בהמות, והאם כמו שאסרו הפוסקים את הציד, כך יש לאסור את הדיג כשהדבר נעשה כתחביב ולשם תענוג, ולא לשם אכילת הדגים?

שאלה נלווית לכך היא השאלה של צער בעלי חיים בדגים.

בשו"ת 'שיח יצחק' (סימן שפז) פסק שמותר להסיר קשקשים מדגים חיים (שכן לא מצאנו איסור על כך), שלא כאווזים שנפסק להלכה שאסור להסיר את נוצותיהם בעודם חיים (רמ"א,  אה"ע סוף סי' ה), מפני שאין איסור 'צער בעלי חיים' בנוגע לדגים.

את הנחה זו הוא מוכיח ממה שפסק הרמ"א (יו"ד סי' יג, סעיף א) שאסור לאכול דגים חיים משום 'בל תשקצו', ולא משום איסור 'צער בעלי חיים' (ע"ש שהביא מדברי ה'יד יהודי', יו"ד סימן יג; אכן, כתב ה'פרי מגדים' שאיסור אבר מן החי בבהמה נובע מאיסור 'צער בעלי חיים').

אולם בשו"ת 'משנה הלכות' (ח"ו, סי' רטז) הקשה על דבריו שהרי אף ב'בן פקועה' (עובר בהמה שאמה נשחטה בעודו עובר) מותר לחתוך אבר ולאוכלו, למרות שיש לו מכך צער (יו"ד סימן יג, סעיף ב), וכמו כן מותר לחתוך אבר מבהמה מפרכסת אחר שחיטה, למרות שהיא מוגדרת כבהמה חיה לכל דבריה (ובוודאי מצטערת מכך). לאור הלכות אלו הסיק בשו"ת מנשה הלכות שהיסוד להיתר להוריד קשקשים מדגים חיים, הוא משום שהדברים נעשים לצורך אכילה.

כיון שיש איסור 'צער בעלי חיים' בנוגע לדגים – ולכל הפחות יש בכך ספק (ועי' בספר 'נפש כל חי', סימן ג, סעיף א, ובהגהה שם) – יש מקום לאסור את הדיג כשאין צורך בדגים, והם מושלכים לים או לנהר לאחר הדיג (לפעמים גורמת החכה לפציעת פה הדג, כך שהוא אינו אוכל ומת לאחר החזרתו לנהר).

גם באיסור העולה מתוך דברי ה'נודע ביהודה' ושאר פוסקים בעניין צעד חיות, שהוא בעיקר משום האכזריות של מסע הציד, יש לדון שמא אין זה שייך בדיג של דגים, שבמהותו אינו נושא אופי אכזרי ותאוות דמים (עי' בכך בקובץ 'אמונת עתיך', קובץ 11, עמ' 34).

יש להוסיף שבמקום שמשמש מסע דיג צורך רפואי או טיפולי, בוודאי שיש להתירו – אך יש להעדיף תפיסת דגים לצורך אכילה, ולא דיג שאין בו צורך מעבר למסע הדיג עצמו.

העיסוק בציד מיוחס על-ידי התורה כאומנותו של עשו, עליו מעיד הכתוב: "ויהי עשו איש יודע ציד" (בראשית כה, כז), והיפך אומנותו של יעקב שנחשב "איש תם ישב אהלים" (שם).

מנגד, אין ספק שמותר לאדם להרוג בעלי חיים לצורך שימושו, כגון לצרכי אכילה, כמאמר הכתוב (בראשית ט, ג): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל". מכאן השאלה שתעמוד במוקדו של מאמר זה: מהו יחס התורה וההלכה לציד ולדיג?

כיום, כבר לא נחשב הציד כספורט כתחביב תרבותי עבור מרבית העולם המודרני – אך לפני שנים לא רבות העיסוק בציד היה נחשב לשעשוע הנבחר עבור שרים ואנשי מעלה. מגד, הדיג עדיין נפוץ כתחביב, ורבים נהנים מהאווירה הרגועה שהוא משרה.

בהמשך הדברים נעסוק אפוא בפנים ההלכתיים של תחביבים אלו, ובשאלות הנלוות אליהם.

הריגת בעלי חיים לצורך האדם

כאמור, אין חולק על כך שמותר להרוג בעלי חיים לצורך האדם. ואמנם, מצוות שחיטה מדריכה אותנו בדרך שיש לנקוט בהריגת בהמות וחיות לצורך אכילתן. עם זאת, מן הראוי להזכיר שכפי שעולם ממקורות אחדים, גם ההיתר להרוג בעלי חיים מעלה לבטים מוסריים בנוגע ליחס לבעלי חיים.

בתורה עצמה אנו מוצאים שלאדם הראשון לא הותר לאכול אלא מן הצומח: "ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט); "ויצו ה' א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכֹל תאכֵל" (שם ב, טז).

לפי 'ספר העיקרים' (מאמר שלישי, פרק טו), לא הותר לאדם לאכול מן החי בגלל האכזריות הכרוכה בהריגת בעלי חיים, והדבר הותר לנח ולבניו רק משום ההתדרדרות המוסרית שחלה בימיהם, שחבק בהיקפו את כל היצור: "ותמלא הארץ חמס… כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יא-יב). לאחר מכן, לא הושב האיסור המוחלט על אכילת בשר על כנו, ועם זאת, איסור אכילת אבר מן החי מדגיש את ההתחשבות בצער הבהמה גם בתקופת היתר אכילת בשר.

באיסור על צער בעלי חיים, שלפי רוב הראשונים נחשב לאיסור דאורייתא [עי' במאמר שכתבנו בעניין איסור זה], מגלה התורה את דעתה על הצורך ביחס רחמן וחומל כלפי בעלי חיים. החשיבות שבמידות אלו משתקפת, לפי המדרש, בבחירת משה רבנו כמנהיגם של ישראל (שמות רבה, פרשה ב, סימן ב):

"'ומשה היה רועה' (שמות ג, א) – משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו, עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות, נזדמנה לו ברֵכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, שמא עייף אתה? הרכיבו משה על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הווי: 'ומשה היה רועה'".

ברכה על בגד חדש

בהקשר לשאלת יחס האדם לבעלי חיים, מן הראוי לציין את דברי הרמ"א בנוגע לדרך שיש לברך חבר הלובש לראשונה בגדים חדשים.

הרמ"א (או"ח סימן רכג, סעיף ו) מביא ש"המנהג לומר למי שלובש בגד חדש: תבלה ותתחדש". לכך הוא מוסיף בשם ר' ירוחם: "ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים  מעורות של  בהמה, דאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנה בגד אחר, וכתיב: ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמה, ט)".

דברים אלו הובאו על-ידי ה'נודע ביהודה' בתשובה, המובאת מטה, כדי להדגיש את הצורך ביחס של חמלה לבעלי חיים. עם זאת, הרמ"א עצמו מסיים: "והנה הטעם חלוש מאד ואינו נראה, מכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאמרו".

ציד לשם שעשוע

בראי המסורת לא נהגו יהודים לעסוק בציד, וככל הנראה מהטעם הזה אין עיסוק נרחב בשאלת ציד לשם שעשוע בדברי הפוסקים. אולם, אותם המקורות שכן מתייחסים לציד, מבהירים שיש לראותו בעין רעה.

על הפסוק: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהילים א, א), נאמר בגמרא (עבודה זרה יח, ב): "דרש ר' שמעון בן פזי: 'אשרי האיש אשר לא הלך' – לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, 'ובדרך חטאים לא עמד' – זה שלא עמד בקנגיון". רש"י מבאר: "קיניגון – צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה".

מדברי הרמ"א (או"ח שטז, ב, בשם אור זרוע) משמע שהפסול שבדבר הוא דווקא מפני השחוק וההוללות, ולא מפני פגם מוסרי שיש בציד כשלעצמו: "המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה. ויש אומרים דאף בחול אסור בכלבים משום מושב לצים" (והוא כלשון הגמרא, עבודה זרה שם). אלמלא הפסול של "מושב לצים", משמע מדברי הרמ"א שלא היה איסור בציד.

אולם, ב'אור החיים הקדוש' (ויקרא יז, יא) הזהיר מפני עצם הריגת בהמה שלא לצורך האדם: "עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמה לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח, לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו… ולא הותרה בהמה לישחט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר".

קשה לאסור כליל את הציד מסיבה זו – קושי שכבר עומד עליו בשו"ת נודע ביהודה, ועי' להלן שנביא את דבריו – שכן בדרך כלל לאחר הריגת החיה הניצודה משתמשים הציידים בעורה. עם זאת, אין ספק שרוחו של מסע ציד היא של שעשוע ולא של תועלת, ולאור דברי ה'אור החיים' בוודאי שאסור להרוג בהמות לשם שעשוע בלבד.

הציד בספרות השו"ת

שאלת הציד עלתה לראשונה בספרות השו"ת במאה הי"ז, ומופעה העיקרי הוא במאה הי"ח, עת חל שיפור מסוים במעמדם החברתי של יהודי אירופה, והיו כאלו שנהיו בעלי אחוזות ויכלו לעסוק בציד. הפוסקים שעסקו בכך הסכימו לאסור את הציד – אך כפי שנראה, מטעמים שונים ומגוונים.

הרב שאול הלוי מורטירא נשאל אודות מנהג זו, וכותב שיש לאסור את הציד מצד מידת האכזריות הכרוכה בו ('גבעת שאול', פרשת וישב, דף מד, א): "כי הצידה יהיה דוגמת מלכים העושקים, כי ילכדו החיות וימיתום ויגורו בהם הכלבים בלי חמלה, ועל כן היא אסור בתורתנו, כי ממנו תולד האכזריות, וכל כך גדולה האזהרה בזה כי צוה ה' כי החיות והעופות אשר יצודו ויתפשום חיים יכסו את דמם כאילו שפכו דם נקי שצריך לכסותו".

על דרך זו כותב הרב שמשון מורפורגו (מרבני איטליה במאה הי"ח), שאף הוא כותב לאסור את הדבר (שו"ת שמש צדקה, יורה דעה, סימן נז): "משום תפיסת אומנותו של עשו הרשע וקניית מדת אכזריות להמית בריותיו של הקדוש ברוך הוא על לא דבר, ומשום מושב לצים, שהרי אמרו: אין הולכין לאיצטדין". נוסף על כך, כותב הרב מורפורגו שיש בכך משום איסור צער בעלי חיים, שכן נגרם לחיה הנרדפת צער רב.

תשובת ה'נודע ביהודה'

התשובה המפורסמת ביותר בעניין זה היא תשובת ה'נודע ביהודה' (תניינא, יו"ד סימן י), שנשאל בלשון זו: "איש אחד אשר זִכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמושֹ כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי משום צער בעלי חיים, אי משום בל תשחית, ואי משום שנהגו בו איסור".

בחלקה הראשון התשובה, ה'נודע ביהודה' דווקא דוחה את הטעמים לאיסור שהוצאו על-ידי השואל. את הטעם של צער בעלי חיים הוא מפני דוחה ש"לא שייך צער בעילי חיים אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער בעלי חיים". יש בכך חידוש, שכן כאמור במסע צייד לכאורה נגרם סבל לחיה לא רק בשעת הריגתה, אלא אף בשעת רדיפתה על-ידי הכלבים והפרשים.

כמו כן דוחה ה'נודע ביהודה' את הטעם של איסור 'בל תשחית', שכן הצייד "נהנה בעור, וגם אינו עושה דרך השחתה", ולא עוד אלא  ש"הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים, אין בהם שום הנאה לאדם, רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם, ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית?". מתוך דבריו מבואר שהרג לשם הרג בוודאי אסור משום 'בל תשחית', אלא שאין לאסור את הציד משום כן, כיון שיש הנאה בעורות הבהמות לאחר מיתתן.

את האיסור מפני המנהג דוחה ה'נודע ביהודה' מפני שאין בכך מנהג מבוסס: "דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור".

למרות זאת, מסיק ה'נודע ביהודה' שיש בכך איסור ברור: "ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב… ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?! " ה'נודע ביהודה' מדגיש שאין לאסור את הציד לשם פרנסה, והכל תלוי בכוונה: "הרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם… וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו. אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו, ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו, הוא אכזריות".

על שיקולים אלו, שהם "מצד יושר ההנהגה", מוסיף ה'נודע ביהודה' שיקול הלכתי שכן הכניסה ליערות כרוכה בסכנה, ויש בכך אפוא משום הכנסת עצמו לסכנה, "ורחמנא אמר: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'… ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות… מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על 'ונשמרתם מאד"'.

דייג

נשאלת השאלה: האם מעמדם של דגים שווה למעמדם של בהמות, והאם כמו שאסרו הפוסקים את הציד, כך יש לאסור את הדיג כשהדבר נעשה כתחביב ולשם תענוג, ולא לשם אכילת הדגים?

שאלה נלווית לכך היא השאלה של צער בעלי חיים בדגים.

בשו"ת 'שיח יצחק' (סימן שפז) פסק שמותר להסיר קשקשים מדגים חיים (שכן לא מצאנו איסור על כך), שלא כאווזים שנפסק להלכה שאסור להסיר את נוצותיהם בעודם חיים (רמ"א,  אה"ע סוף סי' ה), מפני שאין איסור 'צער בעלי חיים' בנוגע לדגים.

את הנחה זו הוא מוכיח ממה שפסק הרמ"א (יו"ד סי' יג, סעיף א) שאסור לאכול דגים חיים משום 'בל תשקצו', ולא משום איסור 'צער בעלי חיים' (ע"ש שהביא מדברי ה'יד יהודי', יו"ד סימן יג; אכן, כתב ה'פרי מגדים' שאיסור אבר מן החי בבהמה נובע מאיסור 'צער בעלי חיים').

אולם בשו"ת 'משנה הלכות' (ח"ו, סי' רטז) הקשה על דבריו שהרי אף ב'בן פקועה' (עובר בהמה שאמה נשחטה בעודו עובר) מותר לחתוך אבר ולאוכלו, למרות שיש לו מכך צער (יו"ד סימן יג, סעיף ב), וכמו כן מותר לחתוך אבר מבהמה מפרכסת אחר שחיטה, למרות שהיא מוגדרת כבהמה חיה לכל דבריה (ובוודאי מצטערת מכך). לאור הלכות אלו הסיק בשו"ת מנשה הלכות שהיסוד להיתר להוריד קשקשים מדגים חיים, הוא משום שהדברים נעשים לצורך אכילה.

כיון שיש איסור 'צער בעלי חיים' בנוגע לדגים – ולכל הפחות יש בכך ספק (ועי' בספר 'נפש כל חי', סימן ג, סעיף א, ובהגהה שם) – יש מקום לאסור את הדיג כשאין צורך בדגים, והם מושלכים לים או לנהר לאחר הדיג (לפעמים גורמת החכה לפציעת פה הדג, כך שהוא אינו אוכל ומת לאחר החזרתו לנהר).

גם באיסור העולה מתוך דברי ה'נודע ביהודה' ושאר פוסקים בעניין צעד חיות, שהוא בעיקר משום האכזריות של מסע הציד, יש לדון שמא אין זה שייך בדיג של דגים, שבמהותו אינו נושא אופי אכזרי ותאוות דמים (עי' בכך בקובץ 'אמונת עתיך', קובץ 11, עמ' 34).

יש להוסיף שבמקום שמשמש מסע דיג צורך רפואי או טיפולי, בוודאי שיש להתירו – אך יש להעדיף תפיסת דגים לצורך אכילה, ולא דיג שאין בו צורך מעבר למסע הדיג עצמו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *