פרשת חיי שרה
כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (בראשית כד, ד)
בפרשתנו מתארת התורה לראשונה את רעיון ה"שידוך": שידוכם של יצחק עם רבקה, שנעשה על-ידי אליעזר עבד אברהם. לפי פשוטו של מקרא, אליעזר לא קיבל תשלום על מלאכת השדכנות – ויש מן המפרשים שעמדו על כך ((ראה בכך בספר 'ודרשת וחקרת'.)). אולם, אנו ננצל את ההזדמנות לדון בדיני שדכנות מכמה היבטים.
דיני שדכנות מצויים הם מאד: לעתים קרובות עולות שאלות סבוכות לדוגמא: למי מהמעורבים בשידוך מגיע דמי שדכנות, כמה יש לשלם לכל אחד מהשותפים בשידוך, ובאשר לחובת דמי שדכנות בכלל.
בעז"ה נדון על עיקר חובת תשלום דמי שדכנות, ולבחון כמה דינים הקשורים לכך.
עיקר חובת שכר שדכנות
המשנה (בבא בתרא פז ע"א) מזכירה את עניין הסרסור [מתווך]: "ואם היה סרסור ביניהם, נשברה החבית, נשברה לסרסור". וביאר רש"י שמהותו הוא "לקנות מבעל הבית, ומוכר לאחרים, ומרוויח". כלומר, ה"סרסור" הוא המתווך בין הקונה למוכר, ובתמורה לתיווך זה, הוא נוטל דמי תיווכו על ידי העלאת מחיר החפץ הנמכר לקונה. דיני "סרסור" הובאו בשו"ע (חושן משפט, סימן קפה), וכתב הרמ"א (סע' י) כי "השדכן הוי כמו סרסור".
אולם, בניגוד לסרסור עסקי, המעלה את מחיר המוצר בשביל להרוויח את רווחיו, הרי שהשדכן, כמובן, אינו "מעלה את מחיר האשה", ויש לחקור תמורת מה הוא נוטל את כספו. בביאור הגר"א (חו"מ, סימן פז, אות קיג) ביאר את נטילת שכרו של שדכן על-ידי השוואה לדין "יורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשותו".
כוונתו לדין המבואר בגמרא (בבא מציעא): "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב, שמין לו וידו על התחתונה, ושמואל אמר, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא, ולא פליגי: כאן בשדה העשויה ליטע, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע". כלומר, מי שמשביח את שדה חברו, רשאי לגבות תשלום על השבח שגרם, למרות שבעל השדה לא ביקש ממנו להשביח את השדה, כשגובה התשלום תלוי במצב השדה – אם השדה עומדת [ראויה] לאותה פעולה של השבחה, נוטל המשביח את כל שכרו, ואילו אם אין השדה עומדת [ראויה] לאותה פעולת השבחה, הוא נוטל תשלום מופחת, במקביל לגובה הוצאותיו [הוא נוטל את הנמוך מבין השבח לבין ההוצאות].
הצעת השידוך, לאור הבנת הגר"א, נחשבת כמי שנוטע את שדה חברו כיון שהילדים עומדים להינשא, וממילא יש לאמוד כמה אדם רוצה לשלם בעד ביצוע פעולה זו, ודמי השדכנות הם תמורת ההנאה שנגרמה. בהתאם לכך, נפסק להלכה כי יש לשלם שכר שדכנות לפי מנהג המדינה (רמ"א, חו"מ, סי' קפה, סע' י), הקובע את הערך של פעולת השדכן.
אולם, דברי הגר"א מתייחסים דווקא למצב שהשדכן יזם בעצמו את השידוך והמשיך לפעול בשידוך – בקירוב הצדדים, ובפעולות נוספות להביאם לעמק השווה ולגמר השידוך – ללא בקשה והוראה מהצדדים. במקום שהצדדים מבקשים מהשדכן לפעול במסגרת השידוך, הרי שאין צורך להגיע לדין יורד משום שהשדכן נחשב ל'קבלן' ((אינו פועל, אלא קבלן, שכן אינו כבול בעבודתו לזמן מסוים, ומקבל תשלום על התוצאה של גמר השידוך.)), ועל הצדדים חלה חובת תשלום של קבלן.
ראוי לציין שההלכה של תשלום שכר שדכנות מוזכרת רק ברמ"א, ולא בשולחן ערוך – דבר שמשתקף גם בעובדה שבקרב בני ספרד לא היה נהוג כלל לשלם שכר שדכנות. לפי מנהגם, מעשה השדכנות נתפס כמעשה חסד והטבה, ואין השדכן רשאי לבקש עליו תשלום ((ראה בתשובות והנהגות, ח"א סי' תשלו, שהזכיר עניין זה.)).
תשלום שדכנות: זמן התשלום
מתי הזמן של תשלום דמי שדכנות? לפי התפיסה הנ"ל של "יורד לשדה חברו", יש לבחון מתי מתקבלת ה"הנאה" של השידוך – והוא, לכאורה, בזמן הנישואין. ההשלכה, כמובן, היא במקרה שהשידוך מתבטל טרם מגיע עת הנישואין: לאור הנ"ל, לא תהיה חובת תשלום לשדכן כשפעולת השדכנות לא הביאה לידי נישואין.
אולם, הרמ"א (חו"מ, סימן קפה, סעיף י) קובע שיש לשלם דמי שדכנות לפי מנהג המדינה. כיום, המנהג לשלם דמי שדכנות כבר עם ה'ווארט', כלומר, עם הגעת הצדדים להסכם על השידוך, גם טרם הגיעו לנישואין. לפי המנהג, גם אם השידוך יתבטל, חייבים הצדדים לשלם את שכר השדכן, כיון שהביא השדכן את הצדדים לידי הסכם נישואין.
בנוסף לכך, כבר העיר בספר הליכות ישראל (סימן ז, ושם, סימן ב, וכן בתשובות והנהגות, ח"ג, סימן תנז) בנוגע לשדכן שמתבקש לפעול על-ידי הצדדים, הרי שחובת התשלום הוא מדין קבלן, ולא מדין מי שמהנה את חברו, וכיון שסיים את מלאכתו בגמר השידוך (ב'ווארט'), חייבים הצדדים לשלם את מעיקר הדין.
"בל תלין" ו"ביומו תתן שכרו" בשדכן
האם מי שמעכב את תשלום השדכן עובר על איסור "בל תלין", ועל מצוות "ביומו תתן שכרו"? גם שאלה זו תלויה בהגדרת השדכן. אם השדכן מוגדר כמי שמשביח שדה חברו, הרי שאין התשלום הניתן לו תשלום של פועל או קבלן, אלא תמורה על הנאה שהוא גורם. באופן זה, התשלום שניתן נחשב כנתינת תמורה על ההנאה, ולא כתשלום שכר עבור פועל וקבלן, ולכן לא תחול על הצדדים מצוות 'ביומו תתן שכרו' ואיסור 'בל תלין' על עיכוב התשלום. וכן נתבאר בעלון המשפט ד, פסקי הלכות, סעיף ב.
אולם, אם נשלח השדכן ע"י הצדדים לפעול בנוגע לשידוך – דבר שבדרך כלל קורה במשך תהליך השידוך – אזי נעשה השדכן קבלן של הצד השולח, ותשלומו יהיה כתשלום קבלן. ונמצא שאם נשלח השדכן לעשות מעשה שדכנות, תחול חובת התשלום, כאמור, עם ה'ווארט', ויחול עליו כל דיני שכירות פועלים.
מי חייב בתשלום שכר השדכן
יש לחקור מי חייב בתשלום שכר השדכנות: האם ההורים הם החייבים, או שמא החתן והכלה עצמם הם החייבים בדמי שדכנות? בשו"ת אבני נזר (חו"מ סימן לו) כתב בתוך תשובתו: "זה פשוט שחיוב שדכנות חל על החתן והכלה, כי להם עשה הטובה, רק שהמחותנים משלמים עבורם". לפי דבריו, עולה שבמקום שאין ההורים יכולים לשלם את דמי השדכנות, או בחתן וכלה יתומים, שחובת תשלום שכר השדכן רובצת על החתן והכלה עצמם, שהן עיקר ההנאה אינה הנאת ההורים, אלא הנאת החתן והכלה.
אולם יש לדון בדברי האבני נזר, כי יש לומר שההנאה אינה הנאת הילדים, אלא הנאת ההורים, שכן האב חייב להשיא את בנו, וההורים הם המתעסקים העיקריים בשידוך הילדים. וניתן לומר שלפי המשל של הנוטע שדה חברו, רואים אנו את הילדים כ"שדה הוריהם", וההורים הם הנהנים העיקריים. וכן כתב בשו"ת הליכות ישראל, והביא ראיה מדברי הפוסקים שמקדו את דיוניהם בשדכנות על ההורים: "ובכל התשובות בענין שכר שדכנות לא אישתמט חד דיימר שההורים יכולים לומר לשדכן לאו בעל דברים דידי את. ועיינתי בעשרות תשובות בספרי שו"ת, ובכולם תורה ההתדיינות הייתה בין ההורים ובין השדכן, ולא עם החתן והכלה, ופעמים רבות חייבו את ההורים שבועה, כמ"ש הרמ"א בסימן פ"ז" ((יש להעיר שכל זה דווקא לגבי חיוב דמי שדכנות, אולם דמי הנדוניא עצמה היא התחייבות לזוג, וכמבואר בדברי הש"ך (סי' עה ס"ק פג) שהסיבה שהורי החתן או הכלה יכולים לתבוע הוא משום שנחשבים כשליחי ילדיהם.)).
כפי שכתב הרמ"א, תשלום שכר שדכנות נקבע לפי המנהג, וכיום אין ספק שהמנהג הוא שההורים משלמים את שכר השדכנות, כך שבוודאי עיקר חובת התשלום רובצת על ההורים. ובערך ש"י (סימן קפה) כתב שגם כשאין ההורים יכולים לשלם, אין הבנים חייבים בתשלום, ונראה שכך הדין גם לדעת האבני נזר, כי מאחר שנהוג שהמחותנים משלמים, אין השדכן עושה מלאכתו על דעת שהזוג ישלם. אבל בודאי שבמקום שאין הורים, בשידוך של זיווג שני או בשידוך בין זוג בעלי תשובה, חייב הזוג לשלם.
בנוסף לכך, כאמור למעלה, בהרבה מקרים יתנו ההורים הוראות ישירות לשדכן בעניין השידוך. כיון שההורים נתנו הוראות לשדכן, נעשה השדכן קבלן של ההורים, וחייבים הם בתשלום שכרו.
חלוקת שכר שידוך בין כמה שדכנים
במקרים רבים ישנם כמה גורמים המשתתפים יחד ביצירת השידוך. פוסקי ההלכה פיתחו "שיטת חלוקה" בכדי להסדיר את חלוקת שכר השדכנות בין השותפים ליצירת השידוך.
בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, חו"מ סימן לו, הובא בפתחי תשובה, חו"מ סי' קפה, ס"ק ג) כתב לחלק בין "שדכן" לבין "מתווך". בניגוד לעסקת מכר, שידוך כולל פרטים רבים מעבר להסכמה על המחיר: "אבל בשידוכים הדבר ידוע שיש הרבה פרטים, ואף שנתרצו שני הצדדים בסך הנדן ((בזמנם היה נהוג לתת מעבר להתחייבות על ביגוד ודיור אף מעות מזומנים שיהיה לבעל סכום כסף שיוכל "להתחיל" עמו את החיים והיו בדרך כלל משקיעים את המעות בהשקעות מבוססות, או קונים בזה קרן קיימת כחנות וכד', וזה היה נקרא 'נדן'.)) יש הרבה פרטים, כמו התחייבות מזונות ודירה להזוג ובגדים ומתנות, והדבר ידוע שאפילו כבר באו הצדדים יחד, לפעמים בשביל דבר קטן מאד מתפרדת החבילה ומתבטל השידוך. ולכן כל זמן שלא השווה אותם השדכן הראשון כל הפרטים, עדיין לא נגמר השידוך ע"י השדכן, ואין לשדכן הראשון רק תרעומת אבל לא שום דין ומשפט כלל". לדעת הנו"ב, רשאים הצדדים להכניס שדכן נוסף שיגמור את השידוך, כך ששכר השדכנות יתחלק ביניהם.
הנו"ב לא העיר בחשש איסור של העברת השידוך מהשדכן שהתחיל בו, לשדכן אחר שיגמור את השידוך. אולם בערוך השולחן (אה"ע, סימן נ) כתב שאסור לעשות כן מדין עני המהפך בחררה, והעיר בפתחי חושן שבודאי אסור לשדכן השני להכניס עצמו לשידוך, אם יודע שיש שדכן אחר המתעסק בו, מדין עני המהפך בחררה. עקב החשש שמא יעבירו המחותנים את השידוך לקרוביהם, ובכך יגזלו את שכר השדכן שהתחיל את השידוך.
כמו כן תלוי מי היה גורם סיום השידוך שאם היה זה אדם זר שנכנס כשדכן לפעול בשידוך, יש חיוב תשלום כפי שיתבאר, אולם אם השדכן הראשון היה יכול לסיים את השידוך, ובפועל עשו זאת קרובי החתן והכלה אם לבית הדין נראה שלא עשו פעולה מיוחדת אין חיוב תשלום לקרובים אלו (עי' פתחי תשובה סי' קפה סק"ג, ואבן העזר סי' נ סוף ס"ק טז).
חלוקת השכר בין כמה שדכנים בשידוך אחד
בפתחי תשובה (סימן קפה, סק"ג) הביא את דברי הפוסקים שחילקו את תפקיד השדכן לשלשה חלקים: מתחיל, אמצעי, וגומר, כשכל אחד מקרב את הצדדים זה לזה, ומעמיק את הקשר ביניהם, עד לידי גמר השידוך. העולה מתוך דברים הוא שבמקום שיש רק מתחיל וגומר, כלומר, המתחיל התחיל את השידוך, אלא שהשידוך נתקל בקשיים, עד שבא הגומר והצליח לגמרו, יטול הגומר שני שלישים, והמתחיל שליש. במקום שיש מתחיל, אמצעי (מי שקירב בין הצדדים לאחר שהשידוך נתקל לקשיים, אבל לא הביאו לידי גמר, וזה הצליח הגומר לעשות), וגומר, יטלו כל אחד שליש. ונחקלו הפוסקים בגדר "מתחיל", אם נחשב למתחיל גם מי שהגה את רעיון השידוך, או שמא אינו נקרא מתחיל עד שיפגיש בין הצדדים. [ראה תשובת ר' ידידיה טיאה וויל, הודפסה במוריה, שנה ה', עמ' כה, שכתב שדי בהגות הרעיון, ושלא כדעת השב יעקב שכתב שצריך גם לפעול לטובת העניין.]
קשה לקבוע בעניין זה כללים נוקשים, ויש צורך לדון בכל מקרה ספציפי, לאור ההשקעה שכל אחד מהשדכנים השקיע בשידוך, ולאור גודל ההשפעה של כל אחד מהם על תהליך השידוך.
ויש להוסיף כי גם אם נופלת מחלוקת בין המעורבים בשידוך בעניין דמי השדכנות, אין מחלוקת זו עשויה להשפיע על תשלום הצדדים, כלומר, הצדדים לא יצטרכו לשלם דמי שדכנות מעבר למה שנהוג לשלם. אלא, על השותפים בשידוך להגיע לעמק השווה, או לבוא בפני ביה"ד שיכריע ביניהם, ולאחר מכן ישלמו הצדדים את דמי השדכנות, כל אחד את חלקו המגיע לו ((פתחי תשובה חו"מ סוף סי' קפה וערוך השולחן שם.)).
שאלות נוספות
ישנם שאלות רבות בענייני שדכנות שדנו בהם פוסקים הזמנים. נביא כמה דוגמאות:
- מה הדין כששני המחותנים הם משתי ארצות, כשבכל ארץ יש מנהג אחר בנוגע לגובה תשלום דמי שדכנות?
- מה הדין בשדכן שאמרו לו לכתחילה שלא יקבל שכר, או שאמר הוא בעצמו שלא יטול שכר?
- מה הדין כשהבטיח מחותן לשלם שכר מרובה לשדכן: האם הוא חייב לקיים הבטחתו?
- מה הדין בשדכן שמסר פרטים כוזבים, ואעפ"כ יצא השידוך לפועל – האם חל חובת תשלום שדכנות?
- כיצב יש לנהוג כשהשדכן מבקש שכר גבוה מהנהוג?
- כיצד יש לנהוג כשאדם משדך את עצמו?
לא נרחיב כאן את הדיון בשאלות אלו, אלא נסיים בדבר מעניין שהביא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א, סימן תשלו) בשם האדמו"ר ר' אהרון מבלז. לדבריו, מי שעוסק בשדכנות לשם שמים, זוכה ל"בנים טובים". האם משום כן, יש לשדכן לעשות את מלאכתו בחינם, בלי ליטול דמי שדכנות? בתשובות והנהגות כתב שאין הכרח שיעשה כן. בתנאי שעושה את מלאכתו לשם שמים, דהיינו, לשם קיום רצונו ית' שרצונו לזווג זיווגים, ומכוון שיעלה הזיווג יפה ללא פניות, אין פגם במה שנוטל תשלום, כמו שמגיע לו מדין סרסור.
