לתרומות לחץ כאן

אבן משכית

 

מאת הרב עקיבא קולברש

 

פעם השתתפתי בחתונתו של חבר. תוך כדי הריקודים ושמחת החתן, ירד בחור אחד לרצפה לפני רגלי החתן והתחיל להתאמן בשכיבות שמיכה — כנראה הלה סבר שזה יוסיף לשמחה התוססת. אברך אחד עמד לצידי ומלמל בכעס, "איך הוא מעז לעשות כך? הרי כתוב בתורה 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' (ויקרא כו:א). כשמשתחווים בימים הנוראים נוהגים להניח דבר שחוצץ בין המתפלל לרצפת בית הכנסת!"

האם באמת אסור להתעמל באופן כזה? יש הנוהגים אף פעם לא לשבת על הברכיים, גם לא על מנת לחפש חפץ כלשהו במקום נמוך. האם יש מקור לזה? בתפילות בימים הנוראים הגבאי מחלק ניירות לפני זמן הכריעות, מדוע יש המחלקים ניירות גדולים ויש המחלקים ניירות קטנים? לכבוד הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה והתפילות המיוחדות נעיין בגדרים והחיובים של האיסור "אבן משכית".

 

מה הבעיה עם אבן?

התורה אוסרת להשתחוות על רצפת אבנים. מדוע? רש"י (מגילה כב:) מסביר שרצפת אבנים דומה לרצפת בית המקדש. כנראה שכוונתו היא שלהשתחוות על רצפת אבנים שאינו של בית המקדש מורידה מכבוד בית ה'. דוגמא לדבר מצינו באיסור "לא תעשון אתי" שכולל לעשות בית במידות מדויקות של בית המקדש (ראה מנחת חינוך מ' שמט, שולחן ערוך יו"ד סי' קמא).

עוד פירוש מצינו בספר החינוך (שם) שלא יחשוד בו הרואה ויחשוב שמשתחווה לאבן עצמו.

המפרשים (ראה מנ"ח שם) מעוררים שלדברי הרמב"ם יש השלכות חמורות. לפי הרמב"ם התורה אסרה השתחווה על אבן משכית משום ענייני עבודה זרה. א"כ הוא בכלל אביזרייהו דעבודה זרה. זאת אומרת, שלמרות שאינו עבודה זרה ממש, מכל מקום ההשתייכות שלו לעבודה זרה מחייבת למסור נפש לא לעבור על איסור זה כדין עבודה זרה ממש. מצד שני, לדעת רש"י שהתורה אסרה השתחוויה על אבן משכית משום כבוד בית המקדש, הרי לאו זה בכלל שאר לאוין עליהם נאמר יעבור ואל יהרג. ה"מנחת חינוך" נוקט שכיון שטעמים אלו אינם מפורשים בתורה אין צורך להחמיר בו בענין זה.

 

פנים בקרקע

האיסור של אבן משכית הינו דווקא כשמשתחווה ופניו נוגעות בקרקע (משנה ברורה קלא:מא). פעם, בהשתחוויות של הימים הנוראים ראיתי איש שעובר על איסור זה. בבית הכנסת שלנו מחלקים ניירות גדולים, אך אדם זה מיקם את הנייר מתחת הברכיים במקום להניח אותו באופן שיחצוץ בין המצח לרצפה. אין מקור בהלכה להצריך חציצה בין הברכיים לרצפת אבנים — הכול תלוי בפנים. למעשה הניירות הגדולים מחולקות תודות לטוב לבם של הגבאים, כדי שלא יתלכלכו בגדי המתפללים. לצערנו, יש טועים שהנייר הגדול הוא כדי שיספיק לכסות את הרצפה מתחת לגוף האדם. באמת, אף נייר קטן מספיק לזה, שכאמור יש צורך להפריד בין פניו לקרקע.

 

תרתי לטיבותא או לרעותא

באיסור "אבן משכית" ישנם שני פרטים. פרטים אלו מגדירים אם מעשה השתחוויה אסור או מותר והאם האיסור הינו מדרבנן או מדאורייתא. פרט ראשון הוא סוג הריצוף, והשני – באופן ההשתחוויה — בפישוט ידיים ורגליים או ללא פישוט ידיים ורגלים, כפי שאנחנו נוהגים בבית הכנסת בימים הנוראים.

בתורה מוזכרת אבן. מה עם רצפת עץ וכדו'? הגמרא (ברכות לד:) כותבת שאם מישהו משתחווה עד הקרקע, אלא שהוא נוטה קצת על צידו, אין זה בכלל האיסור של "אבן משכית". ההגהות אשיר"י (ברכות כ) כותב שקולא זו מוגבלת למי שמשתחווה ללא פישוט ידיים ורגלים. אך הוא מסיים, שאף במקום שאין שם רצפת אבנים, אם נוטה על צידו אפשר להתיר השתחוויה אף בפישוט ידיים ורגליים. הבית יוסף תמה על המשפט האחרון של האשיר"י. מדוע כשמשתחווה על רצפת עץ וכדו' יש איזה שהו צורך להטות על צדו? הרי כתוב בתורה מפורשות שאיסור אבן משכית חלה רק על ריצפת אבנים.

הבית יוסף כותב שאפשר שגזרו לא להשתחוות על שאר רצפות כדי שלא יבא להשתחוות על רצפת אבנים. עוד תירוץ הביא מהריב"ש (סי' תיב) בשם רב שרירא שיש לחוש שמתחת לקרקע יש אבן משכית שמכוסה. המשנה ברורה (שם ס"ק מ) מביא פירוש הבית יוסף ולא הזכיר דברי הריב"ש. לפי זה העיקר הוא שאסור מדאורייתא להשתחוות על רצפת אבן ולהשתחוות על שאר רצפות אסור מדרבנן אטו רצפת אבן.

הפרט השני הינו צורת ההשתחוויה. התורה לא אסרה אלא בפישוט ידיים ורגלים, ואילו כשכורעים ומשתחווים בלא פישוט ידיים ורגליים כמו שעושים בימים הנוראים, אינו איסור אלא מדרבנן — שמא יבוא להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים.

עתה נבאר את הקשר בין שני תנאים אלו. אין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא. דהיינו, כשמשתחווה בפישוט ידיים ורגליים וגם על רצפת אבנים דווקא. אבל דרך קידה, כאשר נופל אפיים ארצה בלא פישוט ידיים ורגליים; או אם הוא בפישוט ידיים ורגליים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים, דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה. אבל אם היה תרתי למעליותא, דהיינו: דרך קידה בלא רצפת אבנים — לא גזרו רבנן. וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היתה קידה גמורה, דהיינו שנטה קצת על צדו, או אם היה בפישוט ידיים ורגליים ושלא על הרצפה, ונטה קצת על צדו — דלא הוי פישוט ממש — ג"כ מותר. ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה: "וכן אסור לכל אדם וכו'". ר"ל: כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית, כן הכא — אלא דשם, אסור אפילו דרך קידה. והכא אין אסור, רק דוקא דרך פישוט ידיים ורגליים (לשון המשנה ברורה סי' קלא סק"מ). עם כל זה, מנהג נפוץ להניח איזה דבר חוצץ מתחת לפניו בזמן שמשתחווה (ראה שו"ת לבושי מרדכי א"ח סי' קד).

 

התעמלות

מהן ההשלכות של הלכה זו בקשר להתעמלות? בלשון התורה השתחוויה היא תמיד מראה הכנעה. יעקב אבינו שאל את יוסף האם יתכן שהוא ואמו וכל אחיו ישתחוו לו? לא ידוע על משמעות שונה להשתחוויה בתנ"ך. השאלה על שכיבות שמיכה נשאלה למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר שהאיסור של "אבן משכית" הינו אך ורק דרך תפילה. ולפי זה, כל מיני התעמלות וכדומה אינם בכלל האיסור של "אבן משכית" (שו"ת אבני ישפה ח"ב סי' ז). ע"פ סברא זו מובן מאליו שחיפוש חפץ שנפל מתחת לספה אינו בכלל איסור זה כלל וכלל.

למרות זאת, יש הנוהגים להקפיד אף פעם לא לשבת על הברכיים. שמעתי שרוצים לייחס הנהגה זו למעשה בנביא (שופטים פ"ז). ה' ציווה לגדעון למעט את המספר הגדול של החיילים המוכנים למלחמה כדי שכלל ישראל לא יתלו את הניצחון בגבורתם שלהם אלא במעשה ה'. היאך לדלל את השורות? הקב"ה אמר לגדעון שיוליך אותם למים ויבדקו באיזה אופן ישתו. מי שהרים מים בידו ושתה נבחר לצאת למלחמה, ואילו מי שכרע ושתה כמו כלב ישוב לביתו. רש"י מסביר שאלו שכרעו על ברכיהם עשו כן מתוך הרגל לכרוע לפני עבודה זרה. אפשר שמנהג זה נובע מהנביא, והוא מסמל עד כמה מכוערת עבודה זרה בעיני עם ה'.

 

לסיכום:

התורה אוסרת להשתחוות על רצפת אבנים בפישוט ידיים ורגליים.

מדרבנן אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגלים אף על שאר רצפות.

כמו כן, אסור מדרבנן להשתחוות אף בלא פישוט ידיים ורגליים על רצפת אבנים.

מעיקר הדין מותר להשתחוות כמו שעושים בימים הנוראים בשאר רצפות, אבל המנהג הוא להניח דבר החוצץ.

איסור זה מוגבל לתפילה, אבל התעמלות מותרת.

לבנים אינם בכלל אבן. (מג"א שם)

"בלטות" בכלל רצפת אבן (שו"ת אבני ישפה שם).

 

בעז"ה הקב"ה יקבל ברחמים וברצון את סדר תפילתנו, ונזכה לשנה טובה ומבורכת.

 

 

 

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *