סדרת הקללות הארוכה שאנו קוראים בפרשת כי תבוא כוללת את קללת העיוורון: "יככה ה' בשגעון ובעיורון ובתמהון לבב" (דברים כח, כח). גם בהמשך הדברים מוזכרת קללת העיוורון: "והיית מגשש בצהריים כאשר ימשש העיור באפלה ולא תצליח את דרכך".
אכן, קללת העיוורון הינה קללה קשה – קל וחומר בימי קדם, כאשר מנת חלקם של הסובלים מליקויי ראייה כבדים הייתה ניכור ובוז מאת החברה הסובבת. לאדם העיוור כמעט ולא הייתה דרך להרוויח את מחייתו, והוא נאלץ לקבץ נדבות מדלת לדלת, נתון לחסדי ורחמי אנשי העיר. על הרוב המוחלט של עיוורים נגזרו חיי צער וקושי, נטולי אמביציה והגשמה אישית. רק מיעוט קטן של המוכשרים ביותר שימש כיוצא-מן-הכלל המוכיח את הכלל.
חלקם של העיוורים במסורת היהודית תמיד הייתה עדיפה. מבין גאוני ומנהיגי החכמים במשך הדורות היו עיוורים, והתורה מעניקה לעיוור כבוד ותמיכה (למשל במצוות "ולפני עור לא תתן מכשול", לפי פשוטו של מקרא). גם הכינוי התלמודי לעיוור מוודא שלא יהיה בכך גנאי; הוא מכונה "סגי נהור", אדם שאינו רואה מפאת "עודף אור".
במאמר הנוכחי נדון במעמדם של עיוורים בתחומים שונים של דין התורה. האם עיוורים חייבים במצוות? האם העיוור רשאי לשמש דיין בבית הדין? האם מותר לתת לעיוור עליה בבית הכנסת? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
קיום מצוות של העיוור
שאלת קיום המצוות של אדם עיוור נדונה בין התנאים. הגמרא (קידושין לא, א) מביאה את דעתו של רבי יהודה, לפיה העיוור פטור מכל המצוות. ואולם, מדברי הגמרא מבואר שדעה זו אינה מוסכמת. הגמרא מספרת איך שרב יוסף, שהיה עיוור, הציע לערוך סעודת שמחה אם ייוודע לו שהלכה כדעת רבי יהודי. לפי עמדתו הראשון, סבר רב יוסף שעדיף להיות פטור מן המצוות, שכן המקיים את המצוות מתוך עמדת פטור יזכה לשכר גדול יותר.
לבסוף שינה רב יוסף את דעתו, וקבע להיפך: שייקבע סעודת שמחה דווקא אם ייוודע לו שאין הלכה כדעת רבי יהודי, וכי גם העיוור חייב בקיום המצוות. לפי מסקנתו, המקיים את המצוות מתוך ציווי וחובה – כ"מצווה ועושה" – גדול על מי שמקיים את המצוות מתוך מצב של פטור – "אינו מצווה ועושה".
בעל הפרי מגדים (הקדמה לשולחן ערוך, אורח חיים, חלק ג) כותב לחדש שאפילו לדעת רבי יהודה, העיוור פטור רק ממצוות עשה, אך חייב להימנע מכל מצוות לא תעשה שבתורה. לפי דעה זו, גם לדעת רבי יהודה אין כל היתר לעיוור לאכול מאכלים אסורים או לגנוב מחברו.
אולם, בשו"ת נודע ביהודה (אורח חיים קיב) הוכיח שלא כדבריו מדברי התוספות (בבא קמא פז, א), הכותבים שאף לדעת רבי יהודה חייב העיוור חייבו חכמים את העיוור לקיים את מצוות התורה (עי' ברשב"א שם שחלק על דעה זו). הסיבה לכך היא שאלמלא חיוב זה, יידמה העיוור היהודי לגוי לכל דבר ועניין – דבר שאין לאפשר.
מבואר אפוא מדברי התוספות שלדעת רבי יהודי פטור העיוור מן המצוות כולל אף מצוות לא תעשה – שכן אילו היה העיוור חייב במצוות לא תעשה (כולל שמירת שבת, הימנעות ממאכלים אסורים, וכדו') בוודאי שמצוות אלו היו מבדילים בינו לבין גוי שאין לו קיום מצוות כלל. למרות זאת, כתב בעל המנחת חינוך (מצווה ב) שגם לדעת רבי יהודי חייב העיוור בז' מצוות של בני נוח; אין לפטור אותו יותר מן הגוי.
להלכה, כתבו כמה ראשונים שיש ללכת אחר דעת הרבים (חכמים) נגד דעת רבי יהודה, ולכן חייב העיוור בכל מצוות התורה (עי' ר"ן, קידושין לא, א). אם שחלקו על כך כמה ראשונים (עי' רבנו ירוחם, ספר אדם ה, ד), דעת הרוב היא לחייב עיוור בכל המצוות (עי' בית יוסף, אורח חיים תעג; שו"ת רדב"ז ח"א סימן לט), וכך פסקו פוסקים אחרונים (עי' משנה ברורה נג, מא).
מכאן שאף העיוור חייב בכל המצוות כחברו הפיקח.
העיוור כשליח ציבור
המשנה מלמדת: "סומא פורס את שמע ומתרגם רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע" (מגילה כד, א). כלומר, נחלקו רבנן ורבי יהודה בדין סומא בברכת יוצר אור – רבי יהודה סובר שסומא שלא ראה מאורות מימיו לא נהנה מהאור, ואינו חייב בברכה זו, ואילו רבנן סוברים שאף סומא נהנה מהאור וחייב בברכה.
ההלכה נפסקה כדעת חכמים, כך שמותר לעיוור לשמש כשליח ציבור, אפילו לעניין ברכת המאורות. הרא"ש (כלל ד, סימן כא) מבאר כי "הלכך אפילו לא ראה מאורות מימיו פורס על שמע ומתפלל, ובלבד שלא יקרא בתורה בעל-פה".
הסיבה שאין לעיוור לקרוא בתורה היא מפני שאין האדם מקיים את חובת קריאת התורה אלא מתוך הכתב. גם אם העיוור למד את פרשת הקריאה בעל-פה, אין היתר לשמוע ממנו את קריאת התורה, כי נמצא שלא שמע הקהל את קריאת התורה מתוך הכתב (עי' שו"ת הגאונים, שערי תשובה רמה, בשם רב נטרונאי גאון).
עיוור רשאי אפוא לשמש כשליח ציבור, ורק שאין לו לקרוא בתורה. לעניין זה אנו מוצאים תשובה חריפה של הרב יאיר בכרך, בעל שו"ת חוות יאיר. בהתייחסו למקרה שבו הציבור מנע מאדם עיוור לשמש כבעל תפילה בימים נוראים, בגלל הפסול של בעל מום (על דרך פסול של כהן המשרת במקדש), הגיב הרב בכרך (סימן קעו): "ומימי לא עלה על לבי דפסול, משום דתפלה במקום קרבן, וכהן העובד צריך שיהיה בלי מום, כמו שעלה על דעתך. לא מחשבותיך מחשבתי, דברור דאין לדמותו לכהן… והפילוסופים כתבו בהפקד חוש מה יפקד מושכל מה".
מתן עלייה לתורה לעיוור
האם רשאי עיוור לעלות לתורה?
דעת הבית יוסף (אורח חיים קמא; שולחן ערוך, אורח חיים קלט, ג) היא שאין לעיוור לעלות לתורה, כיון שאינו יכול לקרוא מתוך הכתב. אולם הרמ"א, על-פי דעת המהרי"ל (הובאו דבריו בדרכי משה, שם) כתב שכיום יש להתיר לעיוור לעלות לתורה: "מהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ".
דהיינו, אין העיוור גרוע מעם הארץ, שאף הוא אינו יודע לקרוא מתוך התורה. הט"ז מחזק הוראה זו, ומביא מדברי הלבוש כי פעם נקרא עיוור לתורה בפני גדולי החכמים – ולא מיחו בדבר. הוא מוסיף שכך הדין אפילו בעיוור שאינו תלמיד חכם.
המשנה ברורה (קלט, יב-יג) מוסיף ביאור בדבר: "וטעמו דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה, דשומע כעונה… ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל, ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה".
העיוור כדיין
שאלת כשירותו של עיוור לכהן כדיין פותחת בגמרא, שם נפסק כי שאסור לדיין לקוי ראיה לדון. מדברי הפסוק (לעניין חליצה) "לעיני הזקנים" נדרש בגמרא שדיין עיוור, ואפילו באחת מעיניו, פסול מלשבת בבית הדין (יבמות קא, א). הכוונה לישיבה בבית הדין של הסנהדרין, הראוי לדון דיני נפשות ודיני קנסות.
לגבי דיני ממונות רגילים, שאינם צריכים "דיין סמוך", נחלקו הדעות (ביחס לדיין העיוור בשתי עיניו; אין ספק שעיוור בעינו האחת רשאי לשמש כדיין לעניין דיני ממונות). דעת כמה ראשונים היא שהעיוור פסול לדון, וגם לאחר שדן יש שפסלו את פסקי הדין גם ברמה של בדיעבד (עי' תוספות, נדה נ, א; מרדכי, סנהדרין סימן תשיד).
ואולם, המנהג הנפוץ הוא לאפשר לעיוור לשמש כדיין, כפי שהעידו רבים (עי' פחד יצחק, ערך סומא; שו"ת לב שמח, חושן משפט סימן ב; שו"ת תורת חיים ח"ג, סימן צג; עי' גם קצות החושן ז, ב).
כניסת כלב נחייה לתוך בית הכנסת
שאלה מרתקת שעלתה לדיון בין גדולי הפוסקים של המאה הקודמת עסקה ב"נגישות" של עיוורים לבית הכנסת. האם יש להתיר לעיוור להיכנס לתוך בית כנסת כשהוא מונחה על-ידי כלב נחייה, או שמא אין לאפשר זאת מפאת חשש לזלזול בקדושת בית הכנסת?
הראשון שדן בסוגיה זו בהרחבה היה הרב משה פיינשטיין (אורח חיים, ח"א, סימן מה). הרב פיינשטיין, שנשאל על כך על-ידי רב קהילה בארה"ב, כתב להתיר את כניסת העיוור עם כלבו לבית הכנסת. בתוך דבריו הוא ציין לדברי הירושלמי, מהם עולה (לפי פרשנותו של הרב פיינשטיין) כי ניתן להכניס עובר אורח שהוא "בן תורה" עם חמורו לבית הכנסת, משום שבית הכנסת הוא "ביתם" של תלמידי חכמים לכל דבר ועניין.
נוסף על כך, הסתמך הרב פיינשטיין על העובדה שבתי הכנסת בחו"ל עשויים רק "על תנאי" (כיוון שלפי מסורת ישראל, כולם עתידים להיעקר ממקומם ולהיקבע בארץ ישראל), ולפיכך קדושתם קלה יותר. כפי שמותר לאכול ולשתות בבית כנסת העשויה על תנאי, כך גם מותר להכניס לשם בעל חי כאשר יש בכך צורך גדול.
הרב פיינשטיין מתמקד בכבודו של העיוור והרגישות הנדרשת לצרכיו ותחושותיו:
"ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתירנו, יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור, וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכהאי גוונא, שרבים מתאספים, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה".
בסוף דבריו הוא מעלה אפשרות שאין כאן אפילו סרך איסור:
"יש להסתפק דאולי בכלל ליכא שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה, אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה… אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו, אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל".
ובכל אופן, הורו פוסקים מאוחרים כדברי הרב פיינשטיין ש"טוב שישב סמוך להפתח, שלא לבלבל את הצבור".
גישתו המחמירה של הרב ברייש
החולק על גישת הרב פיישטיין הוא הרב מרדכי יעקב ברייש, אב"ד ציריך שבשוויץ (שו"ת חלקת יעקב, אורח חיים לד). הרב ברייש תמה על הוראת הרב פיינשטיין:
"ולפי עניות דעתי, הוראה זו תמוה לרבים, לבנות מגדול על יסוד רעוע כזה. הירושלמי מדבר בבית המדרש או בית הכנסת שהיו לומדים שם… אבל בזמן שאין לומדים בבית הכנסת, אסורין לאכול ולשתות אף לתלמידי חכמים, דאטו תלמיד חכם אינו מוזהר על מורא דמקדש… ונסתר גם הראיה שלו ממה שהחסידים נוהגין בכל בתי כנסיות שלהן להתיר אף בדבר רשות – זה בורכא. החסידים נוהגים כן רק בבתי מדרשיות שטיבלעך קלויזען שלהם, לא בבית הכנסת, שקדושת בית הכנסת חמורה להם למאד, ומזה הטעם הם נמנעין גם מלהתפלל בבית הכנסת(!)… ואין לך בלבול כוונה יותר מזה, כשרואין באמצע בית הכנסת או בית המדרש חמור או כלב עומד שם".
הרב ברייש ממשיך לנמק כי יש חשש למכשול גדול בכניסת בעל חי לבית הכנסת, שכן מי יערב לן שלא יטיל גללים באמצע התפילה. מעבר לכך, הוא מעלה כי כלב גרוע מחמור, כי יש לחשוש שמא ינבח ויגרום לאישה שתפיל את פרי בטנה, והדבר דומה לדעתו לסכין ארוך שאסרו חכמים להכניסו בבית הכנסת, משום שהוא מקצר ימיו של אדם, והתפילה באה להאריכם.
בסוף דבריו, כותב הרב ברייש את הנימוק "העיקרי" שבגינו אוסר הכנסת כלב נחייה לבית הכנסת: "ועוד, וזה העיקר אצלי… בעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית, יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת, ויתלה את עצמו באילן גדול, לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול, וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר".
באשר לעיוור עצמו, לדעת הרב ברייש ניתן למצוא פתרון אחר בקלות: "ולאידך גיסא, מה שכתב באגרות משה, שאם לא נתירנו, יתבטל כל ימיו מתפלה בציבור וקריאת התורה וקריאת מגילה – קשה להאמין שלא יהיה לו איזו עצה, שמי שהוא יוליכנו לבית הכנסת, ועל כל פנים לעתים מיוחדים. ואם באמת כן, שאין לו שום עצה אחרת, הרי הוא בכלל אונס, ורחמנא פטריה… והעיקר אצלי, שעל כל פנים, לעתים מיוחדים, מסתמא ימצא למישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר מפאת זה להכניס כלב לבית הכנסת, וסימן לדבר: לא תביא מחיר כלב בית ד' כי תועבה הוא".
מתוך דברי פוסקים אלו – ובפרט מתוך דבריו של הרב פיינשטיין הנ"ל – ניתן לראות עד כמה דאגו גדולי הפוסקים לאנשים הסובלים ממוגבלויות בכלל, ולעיוורים בפרט. רגישות זו אינה נובעת אך מתוך אצילות נפש ורגשי הומאניות, אלא – ובעיקר – מתוך התורה עצמה, הדואגת תדיר לכבודם של בריות ולחלקם של החלשים והנדכאים שבחברה.
"והיית מגשש בצהרים"???
אולי "ממשש"
ה"טעות" בכוונה תחילה כמובן.
האם צריך לברך שוב לעיוור על מקרא מגילה
לא הבנתי את שאלתך.
הראיה מיבמות לגבי הדיינות של העיוור לא מדוייקת – שכן שם מדובר דווקא על ייבום ודווקא על סנהדרין, אבל לא על בית דין אחר. למעשה המקור הוא בדברי הגמרא בנדה מט:-נ. שם נראה שמדובר במחלוקת רבי מאיר וחכמים (וראה שיש מה לדון מהי דעת חכמים, האם אף הם פסלו סומא בשתי עיניו והתירו סומא בעין אחת, או שמא הם התירו לחלוטין סומא)
השאר תגובה